תירוש ויצהר (שו"ת) רעב

ולעד"נ לתרץ בהקדם דברי התוס' סנהדרין (דף ט' ע"ב) ד"ה עידי האב נהרגין ומשלמין ממון תימא דאמאי נהרגין דמצי אמרי לא לחייב עידי הבעל באנו אלא לחייב הבעל ממון קאתינא כיון שלא התרו בהן וכו' וי"ל דהכא שאני כיון שיודעים דבאים להרוג את האשה יודעים שיהרגו אותן אם יוזמו דאי אפשר להיות זה בלא זה. אבל התם לא ידעו שהיתה חבירה א"נ לא ידעו דחבר אין צריך התראה וכו' עיי"ש. וא"כ מבואר מזה דדוקא שם בהא דנערה המאורסה שיוכלו העדות לומר לאוסרה על בעלה באנו כיון שלא הי' התראה והמה יכולין להראות ראי' שלא באו לחייב מיתה כיון דלא הי' התראה. והא דחבר א"צ התראה. אכן העדים לא ידעו שהיא חבירה. או לא ידעו דחבר א"צ התראה. אבל במקום שהדבר נגרר ממילא לחיוב מיתה אין העדים יכולין לתרץ שבאו רק לחייב הבעל. דהא ממילא כיון שהבעל חייב א"כ רצו העדים לחייב מיתה להאשה וא"כ יהרגו המה. וכעין סברת התוס' ב"ק (דע"ב ע"ב) ד"ה אין שהקשו דלמא אינם נפסלין ותי' כיון שנהרגין ומשלמין ממון ממילא נפסלין דהכל ענין אחד והדבר נגרר ממילא. וא"כ מיושב קושית הרמב"ן בהא דעדים שאינם יכולין לומר להציל ההורג באנו. דהא ממילא אם ההורג פטור ממילא רצו לחייב להעדים וממילא ישנו בזוממי זוממין. וממילא ניחא גם כאן כיון דההפסד מאתים ליורשים נגרר ממילא הוי יכול להזימם והבן

ולפי"ז ניחא לי גם קושית שו"ת רבינו משולם איגרא (חאע"ז סי' מ"א) לשיטת ר"ת הובא בהרא"ש פ"ב דיבמות דמוציאין בעידי כיעור לבד א"כ בהא דסנהדרין (דמ"א) עדי נערה המאורסה ואי כדעת ר"ת קשה האיך יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו א"כ מ"ט אמרו שראו בה כדרך המנאפין באופן שמחוייבת מיתה הוי להו למימר שראו ממנה דבר מכוער. ובכה"ג נמי אסרינן לבעלה ולא קטלינן לה וכו' עיי"ש. ולפי שיטת התוס' ניחא דהא כיון דלא אתרו בה ממילא יוכלו לומר שכוונתם הי' שלא לחייב: מיתה. ועי' לעיל סי' מ"ד מ"ה והבן

ג) אכן יותר י"ל. דהנה ודאי כוונתו עפ"י דעת הש"ך בחו"מ (סי' ל"ג) שסובר דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה. והנה לא אתוכח עמו על גוף דמיונו שאינו עולה יפה. וגם לא מה שנסתר עפ"י דהש"ך גופא שם דמודה דבממון בעינן שיעידו העדים במפורש על הזמן אף דא"כ אפשר שתהי' עדות שאי אתה יכול להזימה מתוך שיכולין לומר אח"כ שאין זוכרין הזמן אבל משנה מפורשת בכתובות שם (דכ"ח ע"א) דהאמינו בעדות זו גם להעיד בגודלו מה שראה בקטנו ומפרש בגמ' הטעם כיון דרוב נשים בתולות נישאות גילוי מילתא בעלמא הוא ועי' פירש"י שם אין הדבר צריך עדות אלא לפרסם שיצא הדין לאור ע"ש והיאך יבקש עתה שיהי' בעדות זו גם משפטי הזמה ככל משפטיו וחוקותיו אשר בדיני נפשות

ד)וכשאני לעצמי בארתי שבאמת כל ענין עדות זו דיצתה בהינומא וראשה פרוע אינו נגדר בגדר עדות ממש אלא בתורת גילוי מילתא כעין מ"ש הרי"ף ביבמות פרק החולץ וז"ל: וקי"ל דאשתמדעינא דאיסורא קא מסהדי ולאו אממונא מסהדי אלא מילתא בעלמא היא דמגלי דהדין נינהו גברא פלן והא ניהו איתתא פלניתא וכיון דמודעי להו הכי הרי איתחזק גברא דהאי סהדי מפומא דהאי קרוב או האי איתתא דהאי ניהו פלניא הלכך הלכך שרי לי' לסהדי למיסמך עלייהו ולמסהד עלי' דהאי גברא או להאי איתתא בין לענין איסורא בין לענין ממונא עכ"ל. ובא' ממכתב הגאבד"ק קוטב ביאר דבריו כי לא הצריכה תורה משפטי עדות אלא אם יהי' עדות על גוף חיוב ופטור או איסור והיתר וכיוצא כגון שיעידו אם לוה פלוני מפלוני ממון או אם החזיר לו ממון או אם זה אסור או אם זה מותר אם עבר זה עבירה זאת או לא אבל אם העדות עד"מ אם זה אחיו של פלוני או לא שאין דברי עדים עתה אם כשר חליצתו של זה או לא אבל דברי העדים הוא ענין נפרד מה שאין בהודעה זאת צד דבר חיוב ופטור איסור או היתר ואין עליהם לדעת כלל על מה יתפרשו דבריהם ורק הודעת דברים בהויות בנ"א הנה לא נגדר זה בגדר עדות להצריך שיהי' כפי משפטי עדים אבל זה בגדר גילוי מילתא וכיון שבזה נאמנים גם פסולי עדים שוב מהני גם שיעשה הב"ד על ידם מה שיש בו נ"מ לאיסור והיתר וחיוב ופטור וכיוצא והאריך בנקודה זאת. וה"נ בעדות שיצתה בהינומא וראשה פרוע שלא באו דברי העדים להעיד שיתן להאשה מאתים או מנה כי דבריהם באו רק לגלות תואר נשואי אשה זאת שהי' בהינומא וראש פרוע ואין מעידים כלל על או"ה או על חיוב ופטור הנה לא נגדר זאת בתורת עדות ממש אלא בתורת גילוי מילתא ושהב"ד דנין אח"כ עפ"י דבריהם שזו אומדנא מוכחת שהיתה בתולה ולענין חיוב כתובה מגיע לה מאתים ולזה מהני בזה גם עדות גדול מה שראה בקוטנו והא דסומכין ע"ז בכאן אף היורשים שאומרים דאלמנה היתה ולהוציא ממון ע"י גילוי מילתא. וע"ז קאמר משום דבלא"ה איכא רובא דרוב נשים ב"נ אלא לפרסם כדי שיצא הדין לאור בלי גמגום ע"י איזו עדות הצריכו שיהיו עדי הינומא אבל גוף הדבר באמת אינו נגדר בגדר עדות והכל רק גילוי מילתא בעלמא והדברים ברורים. ויש לדבר בזה בשיטת הרמב"ם ז"ל שלא כתב באית לי' קלא בהא דנאמנים להעיד בגדלן: והנני שארו ידידו. סימן קיז

ב"ה ג' ב"ב ל"ה למסב"י תרצ"ג ווארשא

לכ' ש"ב י"נ הרה"ג וכו' מ' פנחס ליבוש שי' תאומים פרענקיל ראבד"ק וויעליטשקי. א) מכתבו האיר מול פני ובו הוא כותב וז"ל: ראיתי בהסכמת כ"ג לס' קיש"ע מ"ש מדברי זקינינו רבינו החכם צבי זי"ע ע"ד השלאטין למרור. וראיתי להג' הרידב"ז בפי' הירושלמי (ברכות פ"ו) שהניח בצ"ע דברי זקינינו הח"צ דבסאלאטא אין בהם מרירות וסיים בצ"ע ונפלאתי על דבריו דהא השורש בהם טעם מרירות ובפרט דכן נהגו גאונים וצדיקים זי"ע ושמעתי שפ"א שלח זקני הדברי חיים זצ"ל שליח מיוחד מצאנז לעיר פעסט מהלך רב לקנות שלאטין עבורו לפסח. וגם חידוש לי למה אינם נוטלים שלאטין גם לכורך ועי' בסידור דו"ז. הגה"ק היעב"ץ זי"ע עכ"ד. והנני בתשובה מאהבה: ב) דזה לשון זקני בשו"ת חכם צבי (סי' קי"ט): לזכות את הרבים בענין מצות אכילת מרור ראיתי כי טוב להודיע שהחזרת השנוי במשנתינו ובלשון חכמים חסא שמצוה לחזור עליו כי הוא הראש והראשון השנוי במשנתינו הוא הירק הנקרא בלשון אשכח סאלא"ט ובלשון ספרד סאלאט"א ושם העצם שלו הוא לטוגא בכל הלשונות ששמעתי בתורגמא בקיאין בטוב פתרון שמות הירקות כאנשי ארצות הקרובות לארץ ישראל ובבל לא ידעו מה הוא ולקחו הקרי"ן שהוא תמכא לפ"ד מקצת חכמים ונפק מיניה חורבא כי הן רבים