תירוש ויצהר (שו"ת) רסז

עבדים ואעפ"כ לא רצה ליהנות ומוכח מזה דזה לא הוי שינוי רשות. וגם הא צוותא קמייכו וא"כ א"א לומר בזה סתם גזילה הוי יאוש כיון דאתם רואים שאין אני מייאש א"ע וא"כ למה אין מחזירין לי וא"ש. ור"נ לאחר שראה שהיא תוציא קול גנאי ולעז אם יחזירו לה גוף העצים שהוא וכולהו רבנן ישבו עד עתה בסוכה גזולה מאחר שהיא קולנית וקול צווחה ברחובות תשמיע ולזה ר"נ שהי' ריש גלותא שלל ממנה זכותה כי העוז בידו מכח הפקר ב"ד הפקר וכדרך שמצינו בש"ס גיטין (נ"ה) בחטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שמכפרת כדי שלא יהיו הכהנים עצבים וע"ש ברש"י ד"ה אוקמוה רבנן דמשום הפקר ב"ד הפקר הוא וע"ש בתוס' ד"ה כי היכי וערש"י בר"ה (כ"ט סע"ב) דגנאי הוא שנוציא לעו טועים על עצמינו. ולזה חרץ משפטה דמשום זה דפעיתא היא אין לה בכל תביעתה רק דמי העצים אבל לא הם ממש וממילא תהי' מסולק עפ"י דרך זה החשד ולעז שישבו בסוכה גזולה כיון דאין גוף העצים שלה ולא יהי' ר"נ ריש גלותא וכולהו רבנן דר"ג עצבים בחשד שישבו בסוכה גזולה

וביותר יצדק פס"ד זה של ר"נ דהי' בדין זה מדיינא דחצצתא וצוה להחזיר לה עכ"פ דמי העצים והוא עפמש"כ דר"נ דהי' ר"ג חרץ משפטה עפ"י הפקר ב"ד וכמ"ש בסמוך. והנה האחרונים חידשו דהפקר ב"ד דהוי הפקר אין בכוחם רק הפקעת רשות מבעליו אבל אין בכוחם להפקיע מהבעלים ולהקנותו לשני עיין מק"ח (סי' תמ"ח) והג"פ (סי' ק"כ) ובשו"ת בית אפרים חו"מ (סי' ח') ומח"א ה' מכירה (סי' ב') וישועות יעקב (אהע"ז סי' כ"ח) וכ"כ באס"ז לב"ב (דף ק') ותוס' גיטין פ' התקבל והכ"מ (פ"ט משביעית הט"ז) דכן הוא דעת התוס' ע"ש. ולכן בצדק הורה דבגוף העצים מסולק כחה. אבל צוה להחזיר לה דמי העצים. דאין בכח הפקר ב"ד אף להקנות להשני. וזה נפלא מאוד להבין דברי חכמים וחידותם

ז) ועוד נ"ל להסביר פס"ד של ר"נ במה ששלל הזכות מהאי סבתא ע"י שהיא פעיתא עפמש"כ השיטה מקובצת פ"ק דב"מ בסוגי' דתקפו כהן גבי שתק ולבסוף צווח. דסברא היא כיון שצווח לבסוף וחזינן דהאי גברא צווחן הוא ואפ"ה שתק בתחילה איכא למימר אודויי אודי לי' אבל אם שתק גם לבסוף ובא לפני ב"ד לקבול ל"א אודויי אודי לי' אלא אין דרכו וכבודו לצווח ע"ש. וה"נ דכיון דאנו רואין בהך סבתא דהיא צווחנית ומדוע שתקה בתחילה בשעה שחטפו ממנה העצים איכא למימר דשתקה כאילו נתרצית ליקח דמי מתירן ועכשיו צווחת ולזה אמר פעיתא היא דא צווחנית היא ומ"ט שתקה מעיקרא ולזה אין לה אלא דמי עצים לבד. וי"ל עוד כיון דאנו רואים שלא נתביישה לבוא בקול צווחה לפני ריש גלותא ולמה לא באתה בתחילת חטיפת העצים ש"מ דמחלה מתחילה על גוף העצים וכדרך שמצינו בש"ס גיטין (נ"ח ע"ב) כיון דאיכא בי דוואר ולא אזיל אחולי אחיל. וה"נ כאן דהי' ר"נ ר"ג ולמה לא באתה תיכף וזה נ"ל נכון דוק בדברי וימצא נחת

ומה מאוד ימתק לחיך מליצת ר"נ בקריאתו שם זה פעיתא היא דא. דהנה שם פעיתא נופל על המדברת דברים שאינם גמורים ואמיתים כמו האשה שמדברת עם הילד שהם דברים ואינם בשלימות ערש"י סוטה (י"א ע"ב) וכן ה"נ באשה הזאת הגם שמדבריה דר"ג ורבנן בסוכה גזולה הוו יתבי משמע שתובעת להחזיר לה גוף העצים מ"מ אין דבריה בשלימות. וזה נחמד ונעים. וגדולה מזה האופן שעשה ר"נ עפ"י דין דהפקר ב"ד לסלק חשש טועים ממנו מצאתי בירושלמי (פ"ד דקידושין ה"ו) דאם ת"ח טעה בהוראה דרשאי לעשות איזה טצדקי וערמה להעלים מבנ"א טעותו

ח) וכבר כ' אלי הגאבד"ק קימפלינג (עיין לעיל סי' ל"נ) דבגוף הדבר שכ' זקני המקנה והמח"א דיען דאמרינן יד עבד כיד רבו ממילא הוי כגופו דרבו ובכל דבר אף במצוה. לדעתי דבר זה ליתא ורואה אנכי דבמחכ"ת של העקנה אישתמיט ממנו ש"ס ערוכה במנחות (צ"ג ע"ב) שם מבואר להדי' דאי אשמעינן הני תרתי שליח ועבד דלאו כגופי' אבל אשתו כגופי' דמיא ע"ש והרי מבואר להדי דעבד לא הוי, כגופי' דאדון ודלא כהגאון המקנה ומח"א וכן תמי' גדולה עליו מה שסובר דכמו דמצינו בש"ס ב"מ (צ"ו) לענין שאילה בבעלים ובפ"ק דב"מ לענין מציאה דזוכה לרבו דכן ה"נ לענין שליח במצוה ובמחכ"ת אשתמיט ממנו דברי האס"ז (לב"מ צ"ו) בשם הראב"ד דרק לענין ממון אמרו כן ולא בש"ד. ונראה לי ראי' מפורשת דלא כהמקנה מש"ס מנחות (צ"ג) הנ"ל דקאמר שם ידו דאתי למעט יד עבדו ויד שלוחו ויד אשתו ופריך שם וקאמר וצריכא דאי כתב רחמנא חד הו"א למעוטי עבד דלאו בר מצות הוא אבל שליח דבר מצות הוא ושלוחו של אדם כמותו אימא לסמוך ע"ש. ובש"ס ב"מ (צ"ו) מסקנת הש"ס דעבד עדיף משליח משום דידו כיד בעה"ב. ובמנחות איפכא שמעינן. אע"כ מוכח מש"ס זו כדברי האס"ז בשם הראב"ד דלענין שליח במצוה ל"א יד עבד כיד רבו. וזה ראי' עצומה ודברי המקנה נפלאים בתרתי

וראי' עוד לזה מפ"ד דשבועות מי"ב דאם שילח ביד עבדו להשביע דאינו חייב בקרבן שבועה וקשה דלמה בכאן בשאילה דכתיב בעליו אפ"ה מהני ע"י עבדו ג"כ דהוי כרבו אע"כ מוכח דלא בכ"מ אמרינן יד עבד כיד רבו וכהאס"ז בשם הראב"ד ודלא כהמקנה

וחדאי נפשאי דמצאתי בשו"ת ספר יהושע להגאון מטארנאפאל (ת' רל"א) שמביא דברי הפנים יפות ותמה עליו וכ' ג"כ דל"א בכל מקום יד עבד כיד רבו רק במציאה ושאילה. וכן תמה עליו במ"ש דהוי כגופו דרבו וכן בשו"ת חתם סופר (או"ח ת' קע"ו) תמה על ח"א שם. וכן בשו"ת שואל ומשיב (ח"ב ת' ק"י) וחידוש גדול עליהם שכל הגדולים לא זכרו מש"ס מנחות הנ"ל. עכ"ל הגאון הנ"ל

ט) עכ"פ לענינינו נדחה נמי הדין החדש שהמציא זקני המקנה שם להקל במה דקי"ל בש"ע (סי' ל"ה) דעבד פסול בשליח הגט דזהו רק בעבד של אחרים אבל באם יהי' העבד שליח הגט מרבו שלו דמהני אע"ג דהוא אינו בקידושין וגיטין מ"מ כיון דיד עבד כגופו דרבו והו"ל כאילו רבו בעצמו נותן הגט ע"ש:

) י) ובגוף קושית זקני המקנה שהק' בהא דאברהם בשליחות אליעזר דהרי קי"ל אין שליח עושה שליח. נלענ"ד דכיון דאברהם דעשה שליח לאליעזר הי' במעמד יצחק בנו וכמ"ש המקנה שם וכל כה"ג דבעל העובדא שעליו הדבר מוטל עומד שם בזה הוי כאילו הוא עצמו עושה הדבר ערש"י יבמות (קי"ד ע"א) בעושה ע"ד אביו. וברשב"א בחידושיו לשבת (קכ"א). ומג"א (סי' תל"ד ס"ק ט') בשם המהרי"ל ובמג"א (סי' תרע"ו ס"ד) בשם הב"ח דבעומד אצל השליח הוי כאילו הוא עושה בעצמו. ועיין ש"ע אהע"ז (סי' ל"ז ס"ז) ברמ"א שם שכ' דהאב יחזיק ביד בתו הקטנה בשעה שמקבלת הקידושין. או יעמוד אצלה בשעה שמקבלת דהוי כאילו קיבל בעצמו ע"ש. ומעתה מיושב קושית זקני המקנה על נכון ולק"מ דהא יצחק הוי קאי התם וכמ"ש המקנה שם: דברי ידידו אוה"נ. סימן קיד

בשם ה' יום א' ו' ניסן תרס"ט פלונסק.

לכ' ש"ב י"נ הרה"ג עדיו לגאון וכו' מ' אברהם סג"ל איטינגא נ"י ר"מ בדוקלא

מכתבו האיר מול פני וכו' ואשר שואל חו"ר במצות ישיבת א"י בזה"ז. הנני רואה שלא הי' לפניו הס' דרכי ציון שיצא לאור על ידי בשנת תרמ"ו בעיר