תירוש ויצהר (שו"ת) רסה

הובא בס' ילקוט הגרשוני (או"ח סי' תרל"ט) וז"ל: וקבלנו שלא אמרו דהוי כמוזג כוס לרבו וכו' אלא כשלא ירד גשמים קודם ימי החג ופתע פתאום נתקשרו שמים בעבים בהתקדש החג וירדו גשמים. אכן אם כבר היו יורדים גשמים בטרם התקדש החג ונמשכו עד החג אין כל מאומה בזה וגשמי רצון ברכה ונדבה הוי עכ"ל והבן. ועיין בס' מקור חיים (אות שס"ב) מש"ב הגה"ק מצאנז ז"ל. ובס בית יעקב בח"ת לסכות. ובס' פתחא זוטא ה' סוכה תרל"ט. ובס' טעמי המנהגים החדש ח"ג. ובס' קול אליהו פ' אמור. ובס' נהר שלום (דף ל"ח). ובס' פרי דוד (דף ב')

ב) עוד הקשה כ"ג וז"ל: ראיתי בס' רבינו בחיי (פ' אחרי) בפסוק השוכן אתם בתוך טומאותם. אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם. וזה הי' דעת ר' יהודה ז"ל שהי' אומר שמסככין בדבר המקבל טומאה ומטעם הכתוב הזה הי' אומר כן אע"פ שאין הלכה כמותו עכ"ל. והן לא נמצא בכולי תלמודא לא בבבלי ולא בירושלמי ולא בתוספתא מי ומי שיאמר שמותר לסכך בדבר המקבל טומאה לא ר' יהודה ולא שום תנא או אמורא אחר. ואדרבה לחד מ"ד בפ' הישן (דף כ"א ע"ב) טעמו של ר' יהודה במשנה שם דהסומך סוכתו בכרעי המטה אם אינה יכולה לעמוד בפ"ע פסולה. הוא מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה. ושם בירושלמי (פ"ב ה"ב). הרי דפוסל ר' יהודה אף במעמיד הסוכה בדבר המקבל טומאה. ומאיזה מקור לקח זה רבינו בחיי ז"ל. ודבריו הפלא ופלא

וח"א תירץ לו דהנה הקשה הכפ"ת בסוכה (דף ל"ז) האיך אמר ר' יהודה דאין מסככין אלא בד' מינים שבלולב הלא אינו יכול לסכך באתרוג שהוא דבר המקבל טומאה. ומ"ש דלר"י מסככין בענפי עץ של אתרוג. כבר כ' בס' בכורי יעקב בקונ' ת"ב שזה דוחק שיקרא עץ האתרוג מין הפרי אף שטעם עצו ופריו שוה. ולכן תירץ הוא דהא דמסככין באתרוגים לר"י היינו בלא הוכשר לקבל טומאה. וכיון דלדעה הזאת אין מקבלים טומאה אע"ג דראויים לקבל טומאה מ"מ מסככין בהם. וע"ז קאמר רבינו בחיי ז"ל דאנן לא קי"ל כוותי' דר' יהודה בזה. אלא אע"ג דעכשיו אינו מקבל טומאה מ"מ כיון דראוי לקבל טומאה ע"י הכשר שוב אין מסככין בו. וז"ש רבינו בחיי ז"ל שרבי יהודה הי' אומר שמסככין בדבר המקבל טומאה. היינו בדבר הראוי לקבל טומאה. ומטעם הכ' השוכן אתם בתוך טומאותם הי' אומר כן אע"פ שאין הלכה כמותו וכו' עכ"ל

ולדעתי י"ל ע"פ מש"כ בס' כתנות אור (סו"פ ברכה באו"ח שם) דבאמת לר"י לאו כל ארבעה מינים בעינן אלא סגי באחד מהם ע"ש מה שהאריך. א"כ באתרוג י"ל אה"נ דאין מסככין בו. והארכתי בזה ואכ"מ

ועתה נ"ל ע"פ מש"כ בס' מאסף דרושי (ח"ב דרוש ו'). וא"כ י"ל דעד עזרא הי' שפסקו כר' יהודה וכקושי' הכפ"ת דאתרוג מקבל טומאה או ראוי לקבל טומאה. ובא עזרא וסייעתו והשמיעו לעשות סוכה מכל דבר. א"כ איש לא נעדר עשה סוכה שלא מדבר המקבל טומאה. ועיין ילקוט הגרשוני בנחמי' ח'. ובמלבי"ם שם

ג) אגב אכתוב לכ"ג עוד איזה ענינים. במס' סוכה (דף ל"ה ע"א) עד שבאין קטנים עדיין גדולים קיימים ולא א' כשיש גדולים באים הקטנים. י"ל ברמז להורות באתר"ג אל תבואנו רגל גאוה. ולא נערים דוחפין את הזקנים. ועיין בסו"ס מאמר מרדכי מזקני הרה"ג החסיד ר' מאטיל זצ"ל מקאלשין ובגמ' נדרים (דף מ') שבנין נערים סתירה. ובגמ' ב"ק (דף צ"ז ע"ב) איזהו מטבע של ירושלים דוד ושלמה מצד אחד וירושלים עה"ק מצד אחד [ובתוס' שם הגרסא מבר"ר מכאן. ושם דפח"ח בעיון יעקב בפי' העין יעקב שם] היינו דוד האב. ושלמה הבן. הי' מצד אחד ומכאן. ולא הי' להבן הקטן דעה אחרת מאביו הזקן רק שניהם עמדו מצד אחד. אז הי' ירושלים עיר הקודש, אבל כאשר הי' קמצא האב. בחברה אחת. ובר קמצא. היינו הבן בחברה אחרת. ולא הי' יכול להיות במסיבה אחת עם אביו קמצא הזקן ומדור הישן. אז בא החרבן בעוה"ר. ולא יכלה ירושלים עה"ק לעמוד. וזה ומי האיש אשר בנה בית ולא חנכ"ו. היינו שאיננו הולך בחינוך שניתן לו. רק בונה לו בית חדש. ילך וישוב לביתו לבית אבותיו. ובויק"ר פכ"א זקן נכנס עמי ויצא עמי. היינו לילך שלובי יד עם הזקנים. וזה אף שקטנים באים עדיין נותנים קיום לזקנים ושואלים בעצתם. ולא בגאוה ובוז לדור הישן כימינו אלה בעוה"ר וזה מורה ד' מינים כמבואר בויק"ר פ"ל אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת וכו'. ועיין בס' בית הלוי פ' ויגש (דף כ"ד). ואכמ"ל

ופי' בכתוב (עמוס ב') וחקיו לא שמרו ויתעום כזביהם, דבתורה יש חוקים ומצות. והחוקים הם דברים שאין להם מבוא בהשכל להשיגם וע"כ שמירת החוקים הם קשים קצת יותר משמירת המצות והמשפטים אחר שאין שכל האנושי מחייבן ומשיג אותם. ולהחוקים צריך חיזוק יותר באמונה, וע"כ עונש העובר עליהם לכאורה נראה דיהי' קטן מהעונש העובר על המצות המובנים בשכל האנושי. כי בחוקים היצה"ר מתחזק יותר וכאמרם במדרש דעל החוקים היצה"ר ורשעים מונים לישראל. אמנם רואים אנחנו בחוש אשר כל אפקורסי הזמן. הכפירה והכחשת האמונה לא בא להם מחמת רוע מזגם שקשה להם להאמין דבר שאינם משיגים בשכלם. רק אדרבה כל המינות שלהם בא להם ע"י אמונה. שראה באיזה ספר וסמרטוט דברי מינות. הגם שהכותב הי' בור ריק גם משכל האנושי. והוא מאמין לכל דבריו וסומך עליו כסומא בארובה לכפור בתוה"ק. ונמצא הכפירה באה להם ע"י אמונתם וכפתי מאמין לכל דבריו הכוזבים. "היוגענד" הקטנים אומרים על אבותיהם מדור הישן. הזקנים והגדולים שהם אבערגלויבער. ונהפוך הוא. שהזקנים יש להם אמונה אחת. האמונה הקדומה מאבותינו ממעמד הר סיני והמה הצעירים הנם "האבערגלויבער" שמאמינים לכל כזבן ריק ופוחז לכל קל ובעל תאוה. לכל צעיר שקרן. וחבר שובב ופתי. לכל הנדפס בעלה נדף. וכל מי שבא להסית אותם לכפור בקבלת אבותיהם וזקניהם. המה מקבלים דבריו ומאמינים לו. ומבזים לכל קודש מדור הישן. וע"ד המבואר במדרש רבה פ' נח פ"ל בוז שהיו מבזים עליו וקרי ליה ביזיא "סבא". ובמת"כ שם זקן מבוזה. היינו הצעירים מבזים לזקנים. וזה שהתאונן הנביא וחוקיו לא שמרו. דלא רצו להאמין בחוקים. ויתעום כזביהם. דלהכזב ששמע משקרן אחד האמין בהם לתעות מהתוה"ק. ועיין בבכורות (דף ח') דאשכח ינוקי מלעיל. סבי מלתחת. היינו ע"ד ירהבו הנער בזקן. ובש"ס סוטה (דמ"ט) זקנים יעמדו מפני קטנים היינו הסבי דבי אתונא הלכו בשיטת הפילוסוף האלכסנדרוני דזקן צריך לכבד את הצעיר. כי לעת זקנה השכל נחלש יחד עם החומר. ולא כן דתוה"ק והדרת פני זקן. וזקני ת"ח כ"ז שמזקינין וכו' דכל שיזקן האדם נחלש החומר. ונעשה בן חורין מתאוות הגוף. ואין התאוה מעור עיני השכל. ודעתן ניתוספת (שבת קנ"ב). וזה שאחז"ל עד אברהם לא הוי זקנה (ב"מ דפ"ז). אף שחיו יותר. אבל לא כיבדו להזקן. והוי משתעי עם יצחק. היינו הבן הי' הבעל דעה

ד) בש"ס סוכה (דף ל"א ע"א) ת"ר סוכה גזולה וכו' אבל גזל עצים וסיכך בהן ד"ה אין לו אלא דמי עצים וכו' ההיא סבתא דאתאי לקמיה דרב נחמן אמרה ליה ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא בסוכה גזולה הוי יתבי צווחה ולא אשגח בה רב נחמן אמרה ליה איתתא דהוה ליה לאבוהא תלת מאה ותמני סרי עבדי צוותא קמייכו ולא אשגחיתו בה אמר להו רב נחמן פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד וברש"י שם אבל גזל עצים וסיכך