תירוש ויצהר (שו"ת) רסב

א"כ מה שמורה חסרון הלבנה נהפך לטובה. וכעת יושב בביתי מופלג גדול ממדינת ליטא גובערניא מינסק וכאשר ספרתי לו מה שאני כותב כאן העיד לפני כי במדינת ליטא מקפידין שלא לישא בחסרון הלבנה. ומ"מ בחדשי אדר ואלול נתפשט המנהג לעשות שם נשואין והטעם לא נודע לו

ה) ומ"ש כ"ת מדין קדושין בלילה שהובא בבאה"ט אה"ע סי' כ"ו והביא מ"ש הרמב"ם בפ"י מאישות דאין נושאין בע"ש ולא בא' בשבת גזירה שמא ישחוט בן עוף ובש"ע סי' ס"ד איתא דמנהג לישא בע"ש ולא הזכירו מא' בשבת וכתב כ"ת דלפמ"ש המקנה בחי' אה"ע שם דמ"ש הרמב"ם בא' בשבת הכונה על מו"ש א"כ ניחא דבאמת המנהג שלא לישא במו"ש ולפ"ז משמע דדוקא במו"ש אין נושאין אבל בלילה אחרת נושאין א"כ מקדשין בלילה אלו דברי כת"ה, וכמה מהדוחק יש בדבריו דאי מצד הדין אתי כ"ת עלה ללמוד ממ"ש בש"ע שלא הזכיר ממו"ש ש"מ דס"ל דבמו"ש בלא"ה אין מקדשין הא ליתא כלל דמה ענין קידושין לנשואין. הקידושין יכולין להיות קודם הנשואין וכמו שהי' בימי חכמי הש"ס וכנראה הי' כן גם בימי השו"ע בארצות המזרח ובסעודת אירוסין לא גזרו כלל. ואם מצד המנהג אתי כ"ת עלה ממה שרואין במדינתנו כאשר חשב כ"ת דאין מקדשין ונושאין במו"ש. הנה לא הי' צריך לכל זה דפוק חזי דכולם מקדשין בלילה ולית מאן דחש לה. ובאמת מ"ש כ"ת דאין המנהג לעשות נשואין במו"ש שגגה היא דבאלמן ואלמנה שכיח טובא דנושאין במו"ש ובעיירות הגדולות שמתחילין גם התחלת שמחת הנשואין בלילה שכיח טובא דנושאין בתולות ג"כ במו"ש

ודברי המקנה שם שפי' מ"ש הרמב"ם והש"ע בא' בשבת דלאו דוקא הוא אבל הכונה על מו"ש קשים להולמם בדבריהם דאין זה מדרך פוסקי הלכות לסתום כל כך דבריהם דברישא בע"ש יכוונו דוקא על יום ע"ש ובסיפא בא' בשבת דוקא על לילה שלפניו. ועוד כיון דבגמרא איתא להדיא לא בע"ש ולא במו"ש והרמב"ם ז"ל שיכל את לשונו לשנות מלשון הגמ' ולכתוב בא' בשבת ש"מ דרוצה לומר בא' בשבת ממש לילה ויום וש"מ דס"ל להרמב"ם ז"ל דתרי לישני בגמ' בהכי פליגי ואביי דהוה פשיט לי' למיפרך מיו"כ שחל להיות בב' בשבת לידחי ש"מ דהוה פשיט לי' דמו"ש דברייתא קאי גם על יום א' בשבת דאל"ה לא הוה מקשי כלל דהא לא דמי להדדי דהכא הסעודה במו"ש והתם הסעודה ביום א' וע"כ דהוה פשיטא לי' לאביי דהברייתא קאי גם על יום א' ולכך מתרץ התם דלנפשי' לא טריד הכא דלאחרים טריד וא"כ שפיר ביום א' ג"כ לא יעשה נשואין. ואח"כ מחלק הגמ' באופן אחר התם אית לי' רוחא הכא לית לי' רוחא ונדחה לגמרי קושיית אביי דהברייתא לא איירי כלל מיום ופסק הרמב"ם ז"ל כלישנא קמא כיון דללישנא קמא לא אידחי דברי אביי. ונראה לי להוכיח דסתמא דסוגית, הש"ס ס"ל כלישנא קמא ולכך פסק הרמב"ם ז"ל כלישנא קמא דגם ביום א' בשבת לא ישא דהא מביא שם ברייתא דבר קפרא דבתולה נשאת בד' ונבעלת בה' משום שנאמרה בו ברכה לדגים למידק מינה דלא חיישינן לאקרורי דעתא בפורתא דהא יהיב טעמא דברכה אבל לאקרורי דעתא לא חיישינן וקשה דילמא באמת חיישינן לאקרורי דעתא בפורתא והא דיהיב טעמא משום ברכה משום דאל"ה יקשה ותנשא בא' בשבת ותבעל בלילה ולא יהי' אקרורי דעתא בפורתא ולכן יהיב טעמא בברכה. ואף דלא הביא כלל בברייתא טעמא דאקרורי דעתא מ"מ הא ע"כ הגמ' ס"ל דס"ל לתנא דברייתא טעמא דאקרורי דעתא דאל"ה לא הוה מידק מינה הכא לענין אקרורי דעתא בפורתא דדלמא לא ס"ל כלל טעמא דאקרורי דעתא וע"כ דפשיטא לי' להגמ' דתנא דברייתא ס"ל כתנא דמתניתין דעיקר טעמא משום אקרורי דעתא וה"ט משום דאל"ה עדיפא לישא בששי אלא שבא להוסיף ולמיהב טעמא שתנשא ברביעי בלילה שהוא בליל חמישי דוקא ויהיב טעמא משום ברכה וש"מ דלא חייש לאקרורי דעתא בפורתא. ולפ"ז יקשה מה שהקשיתי לעיל דילמא ס"ל דאפילו בפורתא חיישינן לאקרורי דעתא והא דיהיב טעמא דברכה דלא תיקשי ותנשא בא' בשבת. ובאמת קושי' כזאת הקשו התוס' בריש כתובות אהא דמקשה שם ותנשא בא' בשבת ודילמא טעמא משום ברכה. ותירצו דאי משום ברכה לא הוה אלא עצה טובה ולא מיקרי עבריינא. ופי' שם במהרש"א דבריהם דא"כ אם הגיע הזמן בא' בשבת הוה מעלה לה מזונות דאלת"ה א"כ קשה דלמא באמת כן הוא דתקנו משום עצה טובה ולא מיקרי עבריינא ועיין בשטמ"ק שם והא תינח התם דאיירי לענין מזונות אבל כאן דלא מיירי מזה קשה באמת ותנשא בא' בשבת ולכך יהיב טעמא משום ברכה ולומר דס"ל להך תנא דברייתא טעמא דשקדו שיהא טורח בסעודה ג' ימים מנ"ל הא דהא כיון דיהיב טעמא דברכה תו לא צריך לטעמא דשקדו. ועוד כיון דיהיב טעמא דברכה משמע במילתא דפסיקא נקיט דאי משום שקדו א"כ היכא דטריח לי' כונס אפילו בא' בשבת כדאיתא לעיל (דף ג') ובטעמא דברכה שולל כל הימים. ואף שכתבו התוס' לעיל (ד"ג ע"א) דמשום ברכה לחוד לא היו קובעים יום קבוע. יש לומר דזה דוקא לאחר שתירץ בגמ' אברייתא דהכא א"נ משום שקדו. אבל השתא אכתי לא ידע מזה. ועוד דאין סברת התוס' מוכרחת כ"כ דיש לומר כמו שהביא בשטמ"ק בשם תוס' כתי' דטעמא דברכה היכא דליכא שקדו כגון דטריח לי' וא"כ מדקאמר הש"ס דטעמא דברכה דברייתא ע"כ דל"ל אקרורי דעתא בפורתא ולא אמרינן דלהכי נקיט דטעמא דברכה למעט א' בשבת ש"מ דס"ל לסתמא דהש"ס דבא' בשבת בלא"ה לא תנשא שמא ישחוט בן עוף וא"כ ע"כ הא דיהיב טעמא דברכה הוא משום דאקרורי דעתא בפורתא לא חיישינן הרי דהש"ס ס"ל דיום א' בשבת לא ישא דאיכא טעמא דשמא ישחוט בן עוף והא דבריש מכילתן פריך ותנשא בא' בשבת משום דאכתי לא ידע טעמא דר"ז שמא ישחוט בן עוף. מיהו הפוסקים האחרונים לא חשו לזה ויעוין בהגמי"י ובשטמ"ק כתובות בסוגיא דשם דכיון דקי"ל כמתני' דבועלין בתולה בשבת א"כ לא חיישינן כלל לשמא ישחוט בן עוף וא"כ ל"ש ע"ש ל"ש מו"ש ויום א'

והנני ידידו שארו הדושת"ה באהבה רבה ואהבת עולם ומברכו כי יגיל וישמח ביום שמחת צאצאיו בשמחה שלימה. מאוד הנני רוצה למלא משאלתו דכת"ה ליקח חבל עמכם ביום שמחתכם אמנם בימי החורף קשה עלי מאוד ליסע בעגלה מחמת חולשת גווי. ומרחוק אשמח בשמחתו והנני שולח לדורן- דרשה מב' הצדדים ספר. אהבת חסד. למזכרת אהבה. ובאם יהי' בתוך ימי המשתה אויר צח אראה בל"נ לשמוח אתכם יחד

ויש הרבה לדבר בזה. ומקרוב נדפסו הספרים הנחמדים שדי חמד. ושלחן העזר. שדיברו בזה ואכמ"ל: ש"ב ידידו עוז. סימן קיב

בשם ה' יום ה' מו"מ תרצ"ה ביער שווידר גליל ווארשא

לכ' ש"ב י"נ הרה"ג וכו' מ' יוסף מנדלקערן נ"י בק' אוסטרוב

א) האיר מול פני מכתבך מלא וגדוש מד"ת. ומראש תירצת קושי' התוס' שבת (דפ"ח) למה הי' כפיית ההר אחר שא' נו"נ. עפ"י המדרש תשא (פמ"ג) דפתח