תירוש ויצהר (שו"ת) כו

לישייליה. ולעד"נ דלא קשה כלל לפימש"כ הב"ח דהכא יש לפרש למאי נ"מ לישייליה וכו' היינו למאי דהי' מספקינן אם חזקתו בדוק לישיילי' אבל אכתי י"ל דלמאי דנימא דודאי חזקתו בדוק א"צ לשאול אף באיכא לברורי כמו בטריפות. ועיי"ש בב"ח ובמג"א סי' תל"ז סק"ד שהקשו באמת אהא דלא סמכינן אחזקה היכא דאיכא לברורי מהא דלא בדקינן אחר כל י"ח טריפות וסמכינן אחזקה עיי"ש. אבל לקמן דעת הפושט דודאי חזקתו בדוק וקשה קושית התוס' למ"ל אמירתם דהני כלל וצ"ל כתי' הר"י דלא יצטרך לשאול א"כ מוכח שפיר דאפי' אי ודאי חזקתו בדוק צריך לשאלו. ות"ל ראיתי שכוונתי בזה לדברי מו"ז הגאון ז"ל בישוב קושית הפ"י ז"ל ועיין בהר"ן שמביא ראי' דצריך לשאול באיכא לברורי מפשטות הגמ' דקאמר למאי נ"מ לישייליה וי"ל דלהר"ן ז"ל הי' פשוט יותר להביא ראי' מתחלת הגמ' ומס"ד דפריך למאי נ"מ לישיילי' כעין סברת הח"ס או"ח סי' תל"ז סק"ג דהראי' הוא מדפריך הכא להדיא למאי נ"מ לישיילי' ולא השיב לו היינו דקמיבעי' לי' אי צריך לישיילי' או לא ש"מ שאפי' חזקתו בדוק נמי צריך לישיילי' וכו' עיי"ש: ידידו. סימן י

ב"ה יום ד' פרשת ויקהל שנת תר"ם וולאדוויא

לכבוד ש"ב ידידי המופלג וכו' כש"ת מו"ה אהרן נ"י ערליך בק"ק בייאלא ובסוף ימיו אבד"ק מארקשוב

ע"ד השאלה אשר הצעת לפני בדבר המנהג שמתפללין בתפילין של חבירו שלא מדעתו ובפרט שהרבה ב"א מנהגם ליקח סידור של חבירו בביהמ"ד בלי שאלת פיו והוא שואל שלא מדעת גזלן עכת"ד. הנני להשיבך אשר לדעתי סומכין א"ע על מש"כ הנימוקי יוסף בב"ב (דף פ"ח) בשם רבותיו דאף דששלמ"ד גזלן אפ"ה מותר להתעטף בטלית של חבירו ולהניח תפילין של חבירו שלא מדעתו מטעם דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממונו וניחא לי' עיי"ש ואפילו בעומד וצווח אמרינן ניחא לי' כמש"כ הר"א מזרחי הובא בפר"ח או"ח סי' תל"ז ס"ד. ומה שהקשה הנימוק"י על רבותיו מש"ס ב"מ (ד' כ"ט ע"ב) כבר תי' הדרכי משה או"ח סי' י"ד ובש"ך סי' ע"ב סק"ח בחו"מ עיי"ש. אך מדברי המרדכי שם בב"מ נראה שחולק על רבותיו של הנ"י שהוא כ' דהא דניחא לי' לאינש וכו' היינו דווקא מדעתו ואפי' למש"כ הש"ך שם דבטלית ותפילין גם המרדכי מודה דא"צ דעת רק בספרים צריך דעתו משום דדרכם להתקרע אף בלימוד ארעי ועיין ברמ"א או"ח סי' י"ד סעי' ד'. אך אכתי יקשה בסידורים ובאמת גם בנ"י שם לא נקט ספרים וגם יש לעורר בזה לדעת הרמב"ן בס"ה חמ"ע סי' ה' דתפלה דרבנן ועיין בשו"ת שאגת אריה סי' י"ד. ודעת שו"ת בית יעקב ס"ג דכללא דניחא לי' לאיניש למיעבד מצוה וכו' דוקא במצוה דאורייתא. וגם העושים בשוגג שלוקחים סידור של חבירו אכתי יש חולקים על הר"ת בס' הישר וסוברים דגם בשוגג הוי מצהב"ע

אכן ראיתי בכנה"ג חו"מ סי' שנ"ט בשם שו"ת מהרי"ל סי' רכ"ה דהא דששלמ"ד גזלן דוקא לענין דיני גזלן לחייבו באונסין אבל איסור לא תגזול ליכא. ובאמת י"א בשט"מ דגם בגונב ע"מ למיקט אם דעתו להחזיר לא הוי כגנב. והנה באופן זה יש ליישב קושית התוס' סיכה (דף ל') ל"ל קרא לכם נימא משום מצהב"ע. ולסברת מהרי"ל י"ל דצריך קרא בגזל ע"י ששלמ"ד דמצהב"ע לא הוי. ולכם לא מיקרי דהא חייב באונסיו כשואל

והנה בענין זה יש להעיר בש"ס פסחים (דף ד' ע"ב) אלא אפי' באתרא דיהבי אגרא וכו' דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה דעיין במרדכי ב"מ פ"ב סי' רס"ג שהקשה מב"מ דכ"ט בשואל ס"ת מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר וכו' מהו דתימא ניחא לי' לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה קמ"ל ותי' וז"ל דהכא מיירי שלא מדעתו והא ודאי לא ניחא ליה אבל לקיומא מצוה בממוני' מדעתו בודאי ניחא ליה עיי"ש. עוד תי' דהתם גבי בדיקת חמץ דאית בי' טרחא ולכך גמר ומשעבד נפשי' אבל בעלמא לא עכ"ל, וראיתי בפר"ח תל"ז סק"ג שהקשה ולא ידענא מה קאמר דאדרבה כיון דאיכא טירחא הול"ל דבטל מקח משום דלא ניחא ליה עכ"ד

ולי נראה פירושו דהא באמת יש להבין דמה הקשה במרדכי הא בפסחים הוא גופי' עביד מצוה וניחא לי' ובב"מ אין הוא עושה מצוה וכאשר מבואר ומדוקדק לשון הגמ' בפסחים ניחא לאיניש לקיומי ובב"מ איתא דתיעביד מצוה. לכן אפשר לומר ע"צ הדוחק דזאת הוא כוונת המרדכי דשם אין הוא העושה ולא ניחא לי' אבל כאן בבדיקה דהוא מטריח א"ע בעשיית המצוה ואף אם עושה ע"י שליח בשכר ג"כ הוי מצותו וטרחתו כמבואר בגמ' וניחא לי'. כדבריו דגמר ושיעבד נפשי' והבן. אכן גוף קושי' המרדכי יש ליישב עפ"י מש"כ בס' המנוחה לרבינו מנוח ז"ל ה' חמץ פ"ב הי"ח להקשות מהא דככר בפי נחש אינו צריך חבר להוציאו דמשמע דבגופי' אטרחוהו רבנן בממוניה לא אטרחוהו רבנן. לא תקשה לך דההיא דחבר הוצאה מרובה הוא וכל כי האי לא אטרחוהו רבנן בממוניה. אבל הכא בבדיקת חמץ הוצאה מעוטה הוא וניחא לי' לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה. א"נ דההיא דחבר משתעיא בבית בדוק ואח"כ נכנס בו נחש וככר בפיו ומשום הכי אמרינן דלא אטרחוהו בממוני' מאחר שבדק כמצות חכמים אבל הכא מיירי בבית שאינו בדוק כלל ולא קיים בו מצות חכמים. ועוד יש לתרץ דההיא דככר בפי נחש הואיל ואי אפשר למיעבד בגופיה לא אטרחוהו רבנן אבל הכא הא אפשר למיעבד בגופיה ומש"ה אטרחוהו רבנן בממוניה עכ"ל הזהב. והנה כקושי' הרבינו מנוח מבואר בתוס' פסחים (דף י' ע"ב) מהא דככר בפי נחש וכתירוצו לחלק בין אי יכול לקיים בגופי' אלא שאינו רוצה להטריח כה"ג אמרינן דניחא לי' כן תי' זקיני במהרש"ל פסחים שם. עכ"פ מיושב בכל שלשה סברות הרבינו מנוח קושיתו של המרדכי אי משום דשאני בשואל ס"ת דהוי הוצאה מרובה וכאשר כן כ' בפר"ח תל"ז סק"ג דאיכא פסידא טובא וכמש"כ שם רש"י דנוח להתקלקל בטשטוש וקריעה ולהכי לא אמרינן דניחא לי' וכ"כ במג"א סי' י"ד אהא דאסור ללמוד שלא מדעתו של חבירו בספרים שמא יקרעם ואף דבסי' תל"ז איתא דניחא לי' לאיניש וכו' ש"ה דדבר מיעוט. ומצאתי שהאריך בסברא זו בשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' ע"ו ומביא מתוס' יו"ט פ"ג דשקלים וממחצית השקל סי' תל"ז ולא ראה דברי רבינו מנוח ז"ל

או דנתרץ קושית המרדכי בתי' השני של רבינו מנוח דבמקום שלא קיים חיוב המצוה דרמי'. עליו שפיר אמרינן דניחא לי' אבל שם בשואל ס"ת אין המצוה חיוב עליו להשאיל ס"ת שלו לאחר הן אמת דאם השאיל עביד מצוה אבל אין המצוה חיוב עליו ובפרט דהוא מצידו כבר השאיל הספר תורה לאחד ויצא ידי מצוה דעושה צדקה זה הקונה ספרים ומשאילן לאחרים. רק חבירו השואל רוצה להשאיל לאחר וזאת אין חיוב עליו וראיתי בשו"ת א"צ שם שכיוונתי לסברתו בזה שכ' שם ביתר ביאור וז"ל נ"ל לתרץ קושית המג"א סי' תל"ז דעד כאן לא אמרינן ניחא לי' וכו' אלא במצוה חיובית על אדם כמו במזוזה חובת הדר וכן בבדיקת חמץ אפי' בשכר הבית בי"ד דאז חיוב על המשכיר לבדוק מ"מ אי אמר המשכיר לא בעינא למיעבד מצוה או שאינו בביתו שוב על השוכר רמי' שלא יהי' החמץ בביתו דהא חמצו של עכו"ם עושה לו מחיצה וכו' ובמצוה חיובית