תירוש ויצהר (שו"ת) כה

אכן לכאורה קשה לי על דברי רבינו הצל"ח שכתב דהרי"ף סובר כהב"ח דלפי המסקנא לא צריך לשאול אף דאיכא בעיר. והלא הר"ן בשמעתין כתב וז"ל דאפילו נימא דחזקתו בדוק כל היכא דאיתיה קמן שיילינן ליה דלא סמכינן אחזקה דכל היכא דאפשר לברורי מילתא מבררינן ולפיכך כתב הרב אלפס ז"ל בפ"ק דחולין דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אלא היכא דאזיל ליה לעלמא וליתא קמן דנישייל'. אבל איתא קמן לא סמכינן אחזקה ובדקינן ליה וכו' עיי"ש. א"כ כיון דמפורש יוצא בהרב אלפס בחולין דצריך לשאלי' ולא סמכינן ארובא במקום דאיכא לברורי איך נוכל לפרש דעת הרי"ף כאן דסובר כהב"ח. גם ראיתי למו"ז הגה"ק המחבר ז"ל שכתב לאטרוחי להאי מאי הרי"ף השמיטתו ועיין צל"ח ונשאר בקושיא מה דלא מביא אם הוא קמן צריך לשאלו ותי' דס"ל כהב"ח ולא ראה סוף דברי הב"ח דגם דעת הרי"ץ גיאות והרא"ש דצריך לשאלו רק שכתב דמהכא דקאמר למאי נ"מ אין הכרע דיש לדחות דקאי על הספק אבל אי ודאי א"צ ולכך הוצרך הרא"ש להוכיח מן הפושט דאכתי מן הפושט מוכח מכח קושית התוס' דגם בודאי חזקתו בדוק צריך לשאלו וקשה מה שהשמיט הרי"ף עכ"ל

לכן נלענ"ד בעזהש"י דבאמת י"ל כדברי הצל"ח דאיבעי' זו אם חזקתו בדוק נכלל בזה דמביא הרי"ף האיבעי' דמשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק משום דמיירי בסתם דאי במפרש והתנה שמשכיר לו בחזקת בדוק לא אמרינן ניחא לי' לאינש וכו' ובאמת כבר הקשו במפורשים במה דפשיט אביי דניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' כיון דהתנה והקפיד בפירוש עינינו רואות דלא ניחא לי' למעבד מצוה עיי"ש ומה שתי' בזה מו"ז הגה"ק ז"ל ומה גם לפי מש"כ המרדכי בב"מ פ"ב אות רס"ג וז"ל סד"א ניחא לאינש למעבד מצוה בממוני' קמ"ל אין להקשות מהא דמסיק פ"ק דפסחים דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה דהכא מיירי שלא מדעתו והא ודאי לא ניחא ליה אבל לקיומא מצוה בממוניה מדעתו בודאי ניחא ליה וכו' עיי"ש א"כ אם נימא דמיירי בהתנה שהבית בדוק א"כ גרע טפי מהא דב"מ (דף כ"ט ע"ב) בשואל ס"ת מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחרים ולא אמרינן ניחא ליה לאינש וכו' וכסברת המרדכי משום דהוי שלא מדעתי' מכש"כ בהא דבדיקה באם בפירוש התנה שאין חפצו לקיים המצוה ולא ניחא ליה בזה ואיך שייך לומר דזה חשיב מדעתו וניחא לי' לקיים כיון דהתנה בפירוש שיהיה הבית בדוק. ואפשר דמשום סוגיות הגמ' דב"מ בהא דשואל ס"ת זאת הביא לרבינו הרי"ף ז"ל לפרש דמיירי כאן בסתם ורק משום דחזקתו בדוק ולכן שפיר י"ל דמדעתו קעביד מצוה וניחא ליה והבן

איברא דראיתי בכתי"ק מו"ז הגה"ק ז"ל שכתב הרי"ף השמיט איבעי' זו ועיין צל"ח דהאיבעי' אח"כ המשכיר בחזקת בדוק היינו סתם ונכלל באיבעי' שני' עיי"ש וכו' ויש לתמוה דבע"כ איבעי' דאחרים איירי בהתנה למה שהביא הר"ן דעת אחרים דצריך להחזיר הדמים וכ"פ הרמ"א בהג"ה סי' תל"ז וקשה קושית המג"א שם הא קיי"ל בש"ע חו"מ סי' רל"ב ס"ה דכל מום שאינו בגוף המקח מנכה לו מן הדמים. והמקח קיים וא"כ מה צריך כאן הגמ' לומר דניחא ליה במצוה הלא בכל דבר הדין כן. ותי' דהתם מיירי בלא התנה והכא אפילו התנה המקח קיים עכ"ל וא"כ מוכרח דאיירי האיבעי' בהתנה בפי' דאל"כ קשה קושית המג"א עיי"ש. אבל אי משום הא לא איריא דיש לתרץ אליבא דהרי"ף קושית המג"א בתי' אחרים שנאמרו בזה ועיין בס' מקור חיים סי' תל"ז סק"ז שכתב דל"ק מידי דשם ג"כ אין המקח קיים רק כשחזי לאותה מלאכה ששכר בשבילה בלי שום הוצאה כגון שיהיה חזי לדירה כששכרו לדירה רק שצריך הוצאה שיחזור לקדמותן אבל כשאינו ראוי לאותו מלאכה ששכר אותה וצריך להוציא הוצאות שיהיה ראוי לאותה מלאכה ודאי דהוי כמום בגוף המקח ומש"ה בנ"ד כיון דטעמא דהשוכר צריך בדיקה כתב הר"ן וכו' דהשוכר לא סגי ליה בלא בדיקה דהא אפילו חמץ של נכרי עושה לו מחיצה וכו' וא"כ כשלא יכנס בתוכו לא עביד איסורא וכשנכנס ודר בתוכו בלא בדיקה דר בו באיסור מחשש דילמא אתי למיכליה והרי אינו ראוי לדירה כ"ז שאינו מוציא עלי' הוצאות והוי כטעות בגוף המקח ומש"ה צריך לטעם דניחא ליה עיי"ש ובס' מגן האלף סי' תל"ז סק"ז ועיין בחת"ס בה' פסח סי' תל"ז סק"ג בענין זה אי הוי מום בגוף המקח עיי"ש

ולפ"ז שפיר יפרש הרי"ף ז"ל הא דמשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק דמיירי בסתם ונכלל בזה האיבעי' אם חזקתו בדוק כדברי הצל"ח. ואי משום קושיא דהו"ל להביא הא דאם הוא בעיר שואלו. על זה י"ל אדרבא דבאמת ס"ל גם הרי"ף דבאיכא לברורי מבררינן וצריך לשאלו וכמו שכתב בפ"ק דחולין והא דלא הביא כאן י"ל משום הא גופי' כיון דכבר מביא זאת בפ"ק דחולין לענין רוב מצויין אצל שחיטה ממילא גם כאן צריך לשאלו באם איכא במתא ולמה ליה להרי"ף להביא בכפילות האי דינא כיון דכבר פסק כן בפ"ק דחולין ופשוט

וראיתי בס' ח"ס לפסחים הנדמ"ח שכתב ליישב שיטת הרי"ף דלא הביא הא דחזקתו בדוק משום דלכאורה יש לעיין דלמה לא יהיה חזקתו בדוק ולא שמענו מעולם שנחשדו ע"ה אלא על הדמאי שיש בו הפסד ממון וגם בזה אמרינן רוב ע"ה מעשרין הם וא"כ כי היכי דהתם מי שאינו בחזקת ע"ה מוקמינן אחזקה שהפריש א"כ מכ"ש הכא שהחיוב מוטל עליו לבדוק מה"ת לא ניקום אותו בחזקת כשרות דהרי אין בזה הפסד ממון כלל דבלא"ה יוצא מהבית והניח החמץ בתוכו ולמה לא יבדוק ויבערנו וי"ל דמשום טרחא יתירה דאית בי' ומכ"ש דאיכא אתרא דיהבי אגרא ואיכא נמי הפסד ממון ואיכא למיחש שנתעצל או חס על ממונו. וא"כ א"ש שלא הביא הרי"ף הך איבעי' כלל דס"ל למאי דמסיק אביי לקמן ניחא ליה לאינש וכו' בין בגופי' בין בממוני' וא"כ ק"ו הדברים השתא התם דהשוכר צווח ואמר לא ניחא לי והדרנא בי אמרינן שאינו אמת דמוקמי' אחזקת ישראל דניחא ליה א"כ כ"ש המשכיר דמוקמי' אחזקתי' ולא הוצרך להביא זה עיי"ש א"כ לפי"ז יותר ניחא לאוקמא הא דמשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק דמיירי באם התנה בפירוש כשיטת המג"א דאז הק"ו יותר חזק וקיים דאף בהתנה אמרינן דניחא ליה וכו'

שוב ראיתי בס' המנוחה פ"ב דחמץ לרבינו מנוח ז"ל שתי' שיטת הרי"ף ז"ל עפ"י דרכו של הצל"ח דזאת נכלל באיבעי' אחרת אכן לא כדברי הצל"ח שנכלל בהאיבעי' השלישית רק דנכלל בהאיבעי' ראשונה עיי"ש, ובס' קרבן תודה לפסחים בשמעתין תי' שנכלל באיבעי' שלישית כשיטת הצל"ח אכן לא כדבריו דמסיק בדעת הרי"ף דחזקתו בדוק רק דשיטת הרי"ף הוא דאין חזקתו בדוק ומשום דהוקשה לו מאחר דהדין דבחזקת בדוק הוא א"כ למה אמר המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק דזה הלשון משמע דאמר לו בפירוש דבדוק הוא לימא סתם המשכיר לחבירו בי"ד דאז הוא בחזקת בדוק וכו' וא"כ הוי מצי למיבעי' כשלא היה בדוק מי הוה מקח טעות ולמה הוצרך לומר שהשכירו בפירוש בחזקת בדוק וכו' ומפאת קושיא זו שפט הרי"ף דפשיטא דאינו בחזקת בדוק וע"כ אם לא אמר בפי' דבדוק הוא פשיטא דאינו מקח טעות וכו' עיי"ש. א"כ דבריו עולים יפה לשיטת המג"א דע"כ מיירי בהתנה בפירוש כנ"ל והבן

הרא"ש מביא, ראי' דאף אי חזקתו בדוק צריך לשאול דאיכא לברורי מתוס' (דף ד' ע"ב) ד"ה לאו הקשה הפ"י הא יש להוכיח מפשטות הגמ' דקאמר למאי נ"מ