תירוש ויצהר (שו"ת) רנז

שהחזירו פסול לעדות. והקשה הטור (בחו"מ סי' ל"ד) דלמה לא יוכשרו אחר שהחזירו הממון. והאחרונים כתבו בזה ליישב דבריו

אך לענ"ד הוא עפ"ד המהרי"ן מיגש הובא בשטמ"ק לב"מ (ד"ו) דמשו"ה כופר בפקדון פסול לעדות ולא אמרינן מלוה ישינה יש לו עליו לפי שאין לו לקחת מעצמו בחובו בלי רצון בעליו וע"כ הוי גזלן. וכן האונס חבירו שימכור לו נזלן הוא אע"פ שנתן לו דמים משלם ע"ש. וכ"כ הה"מ (בפ"ג מגזילה הט"ז) בשמו דחוטף משכון הוי גזלן ועי' בשער המשפט (סי' ד') וכן מבואר בב"ק (דס"ב.) דבלא אמר רוצה אני הוי חמסן וע"כ אעפ"י שהחזיר כל שלא החזיר אותו הדבר בעצמו ותמורת אותו הדבר אינו לרצון לפני בעל החפץ הוי עלי' דין גזלן. אלא דלדידן נמי דחמסן דיהיב דמי אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון שלא נתרצה להדיא שוב אינו מועיל בסילוק שוה כסף כיון שהוא בע"כ של הנגזל שוב לא הוי מצד הסברא ומעבד לא ילפינן דריבתה בו יציאות הרבה. אבל אי הוי מרצונו של הנגזל ודאי דמהני שוה כסף. ולפ"ז אפי' לדעת הפר"ח בספרו מים חיים (סי' ד') הביאו השעה"מ (בפ"ג מאישות) דגבי פדה"ב יכול ליתן להכהן בע"כ ע"ש. היינו בכסף ממש משא"כ בשוה כסף. ואחר שחילקו בין שוה כסף לשטרות היינו אפילו ברצון הכהן דלא מהני. וא"כ לא מהני לדידי' שוה לי בשטרות

אך דמ"מ יש לצדד בזה דהא בשט"ח של עצמו מהני לענין פדה"ב. ולמה יועיל השטר הא אין גופו ממון. ועכצ"ל דטעמא דאין גופן ממון הוא משום דמחוסר גוביינא ולא אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי וא"כ בפדה"ב שהיא מצוה עליו מבואר בתוס' סוטה (דכ"ה:) דבמקום מצוה אמרינן דהוי כגבוי מטעמא דמצוה דבודאי יפרע בזמן. ועיין בנה"מ (סי' של"ג סק"א) דבמקום מצוה דרבים א"צ קנין והיינו דבודאי לא יחזרו בהם ובאמת כ' הנתה"מ (סי' ס"ו סק"א) דאפי' בשט"ח של עצמו היינו לכשיתן כמבואר בכתובות (דק"א.) דלא כהט"ז והתומים שם. וא"כ ברובל שאינו מחוסר גוביינא ועובר לסוחר ואם ירצה יוכל להשיג בהן חמשה כסף עכ"פ ודאי דלא גרע משט"ח של עצמו לכשיתן. כנלענ"ד

ט) ובמק"א כתבתי בענין האו"ת (חו"מ סי' ס"ו) שהק' אם נימא מכירת שטרות דרבנן ל"ל קרא למעט שטרות מפדיון דלכאו' נעלם ממנו שכן הקשו בתוס' שבועות (ד"ד ע"ב). ועי' בכו"פ (יו"ד סי' פ"ד) שתי' דאם נימא אדם מקנה דשלבל"ע גם מכירת שטרות דאורייתא יע"ש. ודבריו תמוהים לכאו' מדברי הרמב"ן (ב"ב דע"ז ע"ב) שמביא ראי' דמכירת שטרות דאורייתא מגמ' קידושין (דמ"ז) מר"מ דהמקדש בשט"ח יע"ש. ולכאו' מה ראי' הלא ר"מ סובר אדם מקנה דשלבל"ע

אבל נתישבתי דאין לומר ח"ו דנעלם מהאו"ח דברי התוס' כי הלא בכו"פ מייתי לשון התוס' דמס' שבועות. אך פשוט דכוונתו דלפי שהתוס' ציין על מה שתי' לענין אונאה דהיינו או בשט"ח דידי' או בשט"ח דאחריני שמכרן המוציאן אחר יאוש בעלים. והנה בשט"ח דידי' גופי' ס"ל דבאמת מועיל גבי פדיון כדמייתי מהא דעולא ובשט"ח דאחריני כבר דחה תי' התוס' לקמן בסי' זה סקט"ו דלדידן דבעי כתיבה ומסירה פשוט דלא מהני ואפי' לרבי מ"מ בכה"ג אין כאן דעת אחרת מקנה אותו כיון דאין להמוצא שום זכות בהשטר ועי' בקצוה"ח מה שהמתיק ביותר קושית האו"ת זהו כוונתו

אך בזה לכאורה תמוהין דבריו במה שדחה כלאחר יד האי אוקימתא דשט"ח דידי' מהא דעולא דהא עולא אמר ד"ת בנו פדוי כשיתן אבל בשטר לבד לא וא"כ אפ"ל דהיינו שטר דממעט קרא. ועי' בקצוה"ח (סי' ק"ץ) ועי' ברי"ט אלגאזי סוף בכורות אהאי מתני' דאין פודין בשטרות ובספרו קהלת יעקב באורך. ומה שהק' על הכרו"פ לכאורה אפ"ל בפשיטות כיון דקי"ל דעד שלא בא לעולם יכול לחזור בו וא"כ ממילא אין האשה מתקדשת בו כיון דעדיין אגידא בי'. ועי' מ"ש הר"ן בשם הרמב"ן בריש קידושין גבי מנה אין כאן אך זה יש לדחות לפמ"ש הרשב"א דלר"מ בדשלבל"ע באמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו וא"כ עדיין משכחת במעכשיו אך באמת פשוט דראיית רמב"ן נכון דאל"כ מה זה הדוחק שנלחצו שם במה פליגי ר"מ ורבנן נימא דפליגי בדשלבל"ע ואזלי לטעמייהו אלא ע"כ לשון המקדש בשטר משמע בגוף השטר ולא בקרקע המשועבדת ובאמת בהחפזי גם דברי הכרו"פ אין מובנין לי דבכה"ג בפודה בקרקע המשועבדת לר"מ דאדם מקנה דשלבל"ע פשוט דאינו נקרא פודה בשטרות אלא פודה בקרקעות והשטר אינו רק לראי' או לקנות הקרקע על ידו: י)וזאת אשר כתבתי ת"ל בספר הכללים

(א) בענין אי פודין בבאנקנאטען הנה איתא במשנה בכורות (דנ"א ע"א) אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות וכו' עיי"ש. ונפסק כן בש"ע (יו"ד סי' ש"ה סעי' ג') דאין פודין בשטרות. והנה התעוררו האחרונים אי באנקצטעטיל חשיב ג"כ כמו שטרות ואין פודין בו או אפשר דלא חשיב זאת כשטר רק כגופן ממון. והנה כל הנביאים מתנבאים ולא בסגנון אחד זה אוסר וזה מתיר עיין בתשובותיהם בזה דבריהם הקדושים בשו"ת ח"ס חיו"ד (סי' קל"ד) ובחאע"ז (ח"א סי' קכ"ו) ובחו"מ (סי' קפ"ז) ובח"ו (סי' למ"ד) הניח זאת בצ"ע ונוטה לאסור לפדות בבאנקנאטין. ובסידור דרך חיים להגאון מליסא מהד"ג אוסר. וכן בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ג ליו"ד סי' ש"ה) וכ"מ דעת הישועת יעקב (סי' ע"ב בחחו"מ) וכן דעת שו"ת עונג יו"ט (חיו"ד סי' ק"ב) ושו"ת מחנה חיים (חאע"ז ח"ב סי' כ"ו) ושו"ת אוריין תליתאי (סי' צ"ד. וסי' ס"ז) ובשו"ת דבר משה מה"ת (סי' מ"א)

(ב) אכן בשו"ת השיב משה (סי' נ"ה) מתיר לפדות בבאנקנאטין וכן דעת שו"ת חסד לאברהם (סי' צ"ה חיו"ד) ושו"ת שואל ומשיב (מהד"ג ח"ג סי' נ"ה) מתיר בפשיטות ועיין בס' המקנה (כלל כ"ז פ"ה) ובפ"ת יו"ד (סי' ש"ה סק"ז). ובשו"ת אבני צדק חיו"ד (סי' קכ"ה). ובשו"ת עין יצחק. ובס' חתנ"ס (דל"א)

(ג) והנה בהיות דירתי בק' זאמושטש בע"ח בתחילת חורף תרמ"ד הי' ענין זאת שאחד פדה בנו הבכור במעות באנקצעטיל. ואח"כ נעשה רעש בעיר איך שאין הבן פדוי דאין פודין בשטרות ובאו לפני בשאלה והראיתי להם מקום שבעלי תשובה עומדין זה אוסר וזה מתיר. זה בונה וזה סותר. ואין להכניס ראש בין הרים גדולים לברר הלכה בפרט בענין כזה בוודאי מוטב לפדות שנית לצאת מספק. וכבר כ'. בשו"ת הריב"ש סי' ש"נ שאפילו בעסקי העולם בוחרים לנפשם הדרך היותר בטוח עאכ"ו שיש לנו לעשות כן בדרכי התוה"ק ומצות השם ית"ש. שהן כבשונו של עולם. ובפרט כי מנהג העולם לפדות במעות של כסף א"כ בוודאי צריך לעשות מצוה כזאת שיכולה לבוא לאדם פ"א בכל ימי חייו עצהיו"ט בלי שום פקפוק. וכן עשה שפדה שנית. והנה כתבתי בזה בתשובה לידידיי גדולי הדור שי' והשגתי את תשובתם חו"ד בזה וכל אחד האריך זה אוסר וזה מתיר והנני להעתיק כאן קצת מדבריהם בקוצר להלכה. ואת פלפולם המאירים לא יכולתי להביא מאפס מקום כאן. ואציג דבריהם היקרים על הסדר ראשון ראשון כפי שבאו לידי זה אחר זה באותיות מיוחדים

(ד) כבוד ש"ב הרב הגדול החריף ובקי חוטר מגזע היחוס פאר המעלה מו"ה צבי יחזקאל נ"י מיכלזאהן בק' זאמושטץ

יקרתו הגיעני וכו' והיום אני כלוא ל"ע על מיחוש רגלי ובכ"ז למען כבודו ולמען לימודו חשתי להשיבו וכו'. בשאלה זו כבר דשו בתראי ז"ל ואא"ז הגאון בסידור דה"ח הוא שהמציא דאין פודין בב"צ כמו בשטרות וגם