תירוש ויצהר (שו"ת) רנה

כלל יח. וכל היכא דאמרינן יעבור ואל יהרג אין לו למסור עצמו למיתה על קדושת השם ואם מסר הרי זה מתחייב בנפשו. אבל אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפי' על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם לאהבו בכל לבם וכו' כ"כ בנמוק"י סנהדרין שם (ועיין בפתיתה לס' דברי מרדכי ביאיר נתיב (דף ג' ע"ב) ובס' בני יששכר מאמרי חודש ניסן מ"י אות ה' ועיין במהרש"א פסחים (דף נ"ג ע"ב) בהא דתודוס איש רומי לענין חמ"ו בקידה"ש) ועיין בס' ארעא דרבנן מערכת ג' אות קל"ו ובשו"ת בנין ציון ח"א סי' קס"ז קע"ב קע"ג ובשו"ת עדות ביהוסף סי' ה' ובדברי שאול מגילה (דף י"ב) ובכתובות (דל"ג) ובשו"ת בשמים ראש סי' קי"ח ובשו"ת שם אריה ח"א סי' ל"ג קי"ז: ידידו עוז. סימן קי

בעזהשי"ת יום א' פ' לך ד' מרחשון תרמ"ד פה ע"ח זאמושטש

לכבוד ידידיי אוה"נ וש"ב הרבנים הגאונים שיחיו

נשאל נשאלתי בדבר שקרה פה שאחד פדה בנו הבכור בסך ששה רובל של נייר באנקצעטיל ונסתפק אבי הבן הפודה אם חשיב הבאנקצעטיל כשטרות ולא יצא ידי חובת פדיון כי אין פודין בשטרות. או דאין לחשוב באנקצעטיל כשטרות וייד"ח

א) והנה באמת השבתי להשואל אלה הדברים. אשר מהראוי שיפדה בנו שנית. כי כבר נהגו ישראל בכל מקומות מושבותיהם לפדות במעות של כסף. ובפרט כי היא מצוה אשר יוכל להזדמן לאדם פ"א בכל ימי חייו. ונכון לעשות מצוה מן המובחר וע"צ היותר כשר בלי שום פקפוק. וכבר חזינן בש"ס חולין (דמ"ד ע"ב) לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. ובפרט אחר אשר השי"ת מזכה לאדם לקיים מצוה זאת טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ובימי שלמ"ה. למלך שהשלום שלו אין כסף נחשב למאומה. כי נכסוף נכספתי לבית אבי. ואף אם אחר העיון יתברר הדין כי יצאת ידי חובת הפדיון. מ"מ תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור לעשות לפנים משוה"ד. ולא לסמוך בענין כזה על הוראת חכם. ותקיים ואהבת את ד"א כו' ובכל מאודך. וראה בס' עליות אליהו בשבחי הגאון הקדוש החסיד הנודע בכל תפוצות ישראל בשם הגר"א מווילנא זי"ע שמספר שם תהלתו איך שבעת גדלו פדה א"ע שנית אצל הרה"ג ר' ישראל כהן ממשפחת ראפפורט הנודעים ומקובלים למיוחסי כהונה. ולא סמך על פדיון אביו. כדי לעשות ע"צ המובחר וההידור. כה השבתי בלי עיון בענין זה. אך לעצמי עיינתי קצת בענין זה לדינא. וארשום את אשר חנני השי"ת באיזה הערות

ב) הנה מקור ענין זה הוא בש"ס בכורות (דנ"א.) במשנה אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות כו'. ובגמ' שם מתני' דלא כרבי דתני' רבי אומר בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות. מ"ט דרבי דריש ריבויי ומיעוטי. ופדויו מבן חדש תפדה ריבה. בערכך כסף כו' מיעוט. תפדה ריבה כו' ריבה הכל ומאי מיעט מיעט שטרות. ורבנן דרשי כלל ופרט ופדויו מבן חדש כלל. בערכך כסף פרט. תפדה חזר וכלל כו' אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון כו' יצאו קרקעות שאין מיטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאע"פ שמיטלטלין אין גופן ממון כו'. וסיומא דשמעתא שם דגם רבי דרש בכל מקום כלל ופרט כו' והכא כדתניא דבי ר' ישמעאל במים במים ב"פ אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעוט. היינו משום דהוי שני כללות הסמוכות זה לזה. והפרט אחרי' דהא נאמר ופדויו מבן חודש תפדה. ואח"כ נאמר הפרט כסף ה' שקלים. ורבנן אמרי כ"מ שאתה מוצא ב' כללות הסמוכים זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל ע"כ הצריך לענינינו

ג) והנה בספרי פ' קרח (פיסקא קי"ח) ובמכילתא פ' בא (פי"ח) מבואר ענין זה באופן אחר. וז"ל חכמז"ל שם ופדויו מבן חדש תפדה כלל. כסף חמשת שקלים פרט. וכל בכור אדם בבניך תפדה (הנא' בפ' בא) חזר וכלל כו' אין אתה דן אלא כעין הפרט לומר לך מה הפרט מפורש נכסין המטלטלין כו' מכאן אמרו בכל פודין בכור אדם חוץ מעבדים ומשטרות ומקרקעות. רבי אומר בכל פודין חוץ מן השטרות עכ"ל שם (ובפסיקתא זוטרתא פ' קרח נראה טעות בגירסא המבואר שם ועי' בס' מלא הרועים ובס' יבין שמועה

ד) והנה הרי"ט אלגזי שם הקשה למאי דאמרינן בספרי דהכלל הראשון הוא מקרא דופדויו מב"ח תפדה. והכלל השני הוא מקרא דפ' בא וכל בכור אדם בבניך תפדה. א"כ הו"ל כלל ופרט המרוחקים וקי"ל דאפי' למ"ד כלל ופרט המרוחקים דנין אותן בכלל ופרט ה"מ בחד ענינא אבל בתרי עניני אין דנין. א"כ איך דיינינן כאן בכלל ופרט עיי"ש

ולעד"נ דיש ליישב זאת ודברי הספרי מאירים וברורים דהנה איתא בש"ס מנחות (נ"ה ע"ב) ואימא לא תעשה כלל לא תאפה פרט אין בכלל אלא מה שבפרט. אפיי' אין מידי אחרינא לא. א"ר אפטוריקי משום דהוי כלל ופרט המרוחקין כו' אין דנין אותן בכלל ופרט. מתיב רב אדא בר אהבה וכלל ופרט המרוחקין זמ"ז אין דנין כו' עיי"ש

והנה ברש"י פסחים (ד"ו ע"ב) פירש"י דהא דאמרין אפי' למ"ד דנין היינו בחד ענינא. היינו רב אדא בר אהבה דש"ס מנחות דהוא סובר דבאמת דנין כלל ופרט המרוחקין. ועכ"ז מודה דבתרי עניני אין דנין עיי"ש. אבל באמת דברי רש"י צריכין ביאור דהא ראב"א הקשה שם על דברי ר' אפטוריקי דהוא סובר דאין דנין. וע"ז סובר ראב"א דדנין. ושם הוי אף בתרי עניני. דהא לא תעשה הוא בפ' ויקרא ולא תאפה הוא בפ' צו

ולכן פי' שם אא"ז המהרש"ל דדעת רש"י מה שמשני בתרי עניני לא. כלומר שהוא ב' ענינים ממש אבל ענין אחד אפי' בפרשה אחרת דנין לאותו מ"ד דדנין כלל ופרט המרוחקין. ועיי"ש במהרש"א דבאמת לרש"י לא קשה קושית התוס' בפסחים שם ד"ה אבל מהא דאמרינן בב"ק (דנ"ד) ואימא בהמתך דדברות ראשונות כלל. שור וחמור פרט. בהמתך דדברות אחרונות חזר וכלל אע"ג דמרוחקים טובא עיי"ש בתוס'. דהא באמת לדעת רש"י הוי דברות הראשונות והאחרונות ענין אחד אף דהוי שני פרשיות עיי"ש

וא"כ ל"ק קושית הרי"ט אלגזי. דבאמת רבנן דספרי דנים כלל ופרט וכלל אף דמרוחקין. מפ' בא ומפ' קרח. דהא עכ"ז הוי ענין אחד. ואף לדעת התוס' שחולקים על רש"י וסוברים דבב' פרשיות הוי תרי עניני עיי"ש במהרש"ל ומהרש"א. ג"כ לא קשה. דהא התוס' במנחות שם ד"ה כלל פירשו דכוונת הש"ס פסחים אפי' למ"ד דנין ה"מ בחד ענינא. הוא רבא מש"ס נדה (דל"ג). אבל ראב"א סובר באמת דאף בתרי עניני דנין. ולא עליו כיוונו בש"ס פסחים. א"כ בודאי לק"מ די"ל דכן הוא באמת גם שיטת הרבנן בספרי הנ"ל דדנין אף בתרי עניני ונכון

ח) ולפ"ז ניחא גם הקושי' השני' שהקשה הריט"א שם לדברי הספרי דקרא דופדויו מבן חודש תפדה הוא כלל אחד. והכלל השני הוא מקרא דפ' בא א"כ איך