תירוש ויצהר (שו"ת) כד

דהא דסיימו אח"כ להוציא את השאול ואת הגזול הוא פירוש להא דלעיל

ויותר נראה כפי' זה לפי הנוסחא בפסיקתא דרב כהנא פיסקא כ"ח ד"א ולקחתם לכם תני ר' חייא שתהא לקיחה של כל אחד ואחד מכם לכם משלכם ולא מן הגזול עכ"ל. מבואר דלכם אתי להוציא את הגזול ולקחתם שתהא לקיחה של כל אחד ואחד מכם והיינו להוציא את השאול דזאת פירוש של כל אחד ואחד מכם היינו שיהי' שלו ולא שאול ועיין בירושלמי סוכה (פ"ג ה"א) תני ר' חייא ולקחתם לכם משלכם ולא הגזול הרי דלא יליף מלכם רק חדא דרשא הגזול ועיי"ש בפסיקתא דרב כהנא בד"ה ד"א ולקחתם לכם וכו' במקח ולא בגזל ובמדרש רבה אמור פ"ל ובתנחומא אמור פ' י"ח וא"כ מיושב הא דלא הביא הרמב"ם הך דינא דלעולם לענין שליח לא בעינן קרא דהוי מצות שעל גופו וכל עיקר הקרא קאי לשאול ולגזול ושוב לא הוי ב' דרשות מחד קרא כנ"ל והבן

ד) עוד נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שהשמיט האי דינא דלקיחה ביד כאו"א בהקדם קושיית הכפ"ת שהבאתי לעיל דלמה לן קרא דאין אחד נוטל בשביל חבירו הא במצות שעל גופו אין לעשות שליח. גם קושייתו דהא בעינן קרא להא דדרשינן לעיל ולקחתם שתהא לקיחה תמה גם אקדים מש"כ הכפ"ת וז"ל לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול אע"ג דהם ב' דרשות שפיר נפקי מחד קרא דשקולים הם ויבואו שניהם כיון דממשמעות א' נפקי אך קשה אמאי לא דריש נמי להוציא אתרוג של שותפין דלא חשיב לכם כמ"ש התוס' בשמעתין י"ל דכיון דקתני להוציא את השאול הרי נתמעט של שותפין דהוי כשאול לו חלק חבירו ודוק עכ"ל

והנה בכפ"ת שם בתוס' ד"ה אלא א"כ וכו' סברא קמייתא אתי' כתשו' ר' שרירא וס' שני' דיש לסמוך הוא כסברת הרשב"ם בסו"פ יש נוחלין והרא"ש בפירקן. וראיתי בתשובות הרא"ש ריש כלל ל"ה מייתי שם תשובת ר' אביגדור וכתב שם באמצע התשובה וז"ל דרשינן לכם לרבות השותפין וכו' כדאיתא בפ"ק דיומא (דף י"א ע"ב) ובית השותפין וכו' מטמא בנגעים וכו' א"ק בית ארץ אחוזתכם עיי"ש היינו לשון רבים יע"ש באורך

ובדברי ר' אביגדור יש לתמוה דרוצה לדרוש מן הפסוק דשותפי' שקנו אתרוג לצאת בו יוצאין. בו מדכתיב ולקחתם לכם ולא התיר הכ' של שותפות אלא בשותפין שלקחוהו לצאת בו כדכתיב ולקחתם לכם ורוצה לפרש ולקחתם לשון קני' ומקח דהרי אמר דבלקיחה דמצוה הכתוב מדבר ועלה קאי לכם אבל לקיחתו לסחורה לא מיקרי לכם וזה ודאי אינו דפי' ולקחתם אינו על הקני' אלא פי' ולקחתם הוא על מצות נטילת לולב ולפי דברי רבינו אביגדור דפי' ולקחתם הוא על הקני' א"כ עיקר המצוה דהוא נטילת לולב לא נזכר בכתוב ותו אם הכ' מכשיר אתרוג של שותפין שלקחוהו למצוה אע"ג דאין כל האתרוג שלו אלא מחצית א"כ יכשיר אתרוג של שותפין שלקחוהו לסחורה ומ"ש הא מהא ואם נאמר דבאתרוג של שותפין שלקחוהו למצוה היינו טעמא דיוצא בו משום דמסתמא כל אחד נותן לחבירו חלקו בשעת נטילתו כמ"ש התוס' דיש לסמוך וכסברת הרשב"ם ז"ל אם זו כוונתו זה לא מיקרי אתרוג של שותפין דבשעת נטילתו הוא של הנוטל לגמרי ואין לחבירו חלק בו וכי תימא תיקשי לו אמאי אין אנו מכשירין אתרוג של שותפין מדכתיב, לכם דמשמע גם של שותפין כדמוכח מהא דיומא (דף י"א) גבי בית השותפין מטמא בנגעים י"ל דגבי אתרוג לא ס"ד להכשיר אתרוג של שותפין דכתיב ולקחתם ודרשינן לקיחה תמה להוציא מי שנטל חצי אתרוג וא"כ אם יקח אתרוג של שותפין לצאת בו דהוה רק חצי שלו ולא הוי לקיחה תמה כיון דאין כולו שלו ולכם לא אתי להכשיר של שותפין אלא להוציא גזול ושאול כנ"ל ודוק עכ"ל קדשו

וא"כ ניחא שפיר דהרמב"ם ז"ל משום קושיות אלו לא פי' הא דדרשינן ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל או"א לענין דאין אחד ניטל בשביל חבירו דהא על זה לא בעינן קרא דהא במצות שעל גופו אין לעשות שליח רק דמפרש דקרא קאי לענין אתרוג השותפין דתירוצו של הכפ"ת דלא יקשה מש"ס יומא (דף י"א) גבי נגעים ולכן דרשינן מולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד לקיחה תמה ולא בשותפות דאין לקיחה תמה ביד כאו"א ורק חצי שלו וממילא תו לא קשה מהא דדרשינן לעיל (דף ל"ד) לענין לקיחה תמה ולענין פסול אתרוג החסר דהא זה גופי' דאין יוצאין באתרוג השותפין הוא מההיא טעמא דאין זה לקיחה תמה רק חצי וחסר לאתרוג מה ששייך לחבירו ושותפו כמו שכ' הכפ"ת שלא יקשה מש"ס יומא ומעתה ניחא שפיר הא דדרשינן שני דרשות מחד קרא דהא על שאול וגזול באמת תירץ הכפ"ת דשקולים הן

אבל שוב הקשה דמאין ילפינן שלא לצאת באתרוג השותפין ונדחוק א"ע לתרץ דגם זאת נכלל בהא דלכם אבל באמת אין לומר בזה דשקולים הם דבשלמא שאול וגזול כולו אינו שלו ומה לי אם הוא לוקח את השייך כולו לחבירו ע"י גזל או ע"י שאלה. אבל בשותפין הוי עכ"פ חצי שלו ואם נאמר דגם זאת ילפינן מלכם שוב הוו שני דרשות מחד קרא ולכן מפרש הרמב"ם ז"ל דבאמת הא דאין יוצאין באתרוג השותפין הוא מקרא מיוחד והיינו מולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד והיינו לקיחה תמה כמש"כ הכפ"ת לתרץ מהא דיומא דממילא מוכרחין אנו לתרץ דיש לנו לימוד על אתרוג השותפין מהא דולקחתם שלא יקשה מש"ס יומא דנגעים וא"כ למה לנו לפרש דנלמוד מולקחתם גם לענין שאחד אינו נוטל בשביל חבירו כיון דעל זה לא בעינן קרא דהוי מצות שעל גופו ובפרט כיון דכבר דרשינן ולקחתם לענין לקיחה תמה ובזה שפיר נכלל אתרוג השותפין דחד טעמא הוא והבן. וגם על זה יש ראי' מגירסת הפסיקתא דרב כהנא שהבאתי לעיל דגרס של כל אחד ואחד דהכוונה דקאי על שותפין כנ"ל. ואפסיק באמצע במקום שיש לי להאריך מפני טרדות ימי ההכנות לחג הקדוש הבע"ל והנני מחותנך אוהבך דור"ש נצח בלונ"ח וחפץ בהצלחתך: סימן ט

בשם ה' יום ב' בהר תרנ"ז פלונסק

יצוה צור חסדו לידידי הרב החו"ב וכו' מו"ה חיים יהודה נ"י סעניר עתה אבד"ק צעכאציניק

אחדשכ"ת ח"ת ע"י אביו נ"י הגיעני ונהניתי וכו' ואשר אנכי אחזה לי בסוגיא זו דפסחים ד"ד בעי מיניה מרנב"י המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק וכו' הנה הרי"ף ז"ל השמיט ולא הביא בהלכותיו הא דבעי מרנב"י וראיתי בצל"ח שתי' דדעת הרי"ף דמה דאמרינן אח"כ ע"ב איבעיא להו המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק לא שאמר לו בהדי' שמשכירה בחזקת בדוק דבזה סובר הרי"ף דלא אמרינן ניחא לי' לאינש כיון שאנו רואין שהתנה בשעת שכירות שהוא בדוק רק דמיירי שלא פירשו וששכרו בי"ד ואז ממילא הוא בחזקת בדוק וכיון שהרי"ף הביא בעי' זו ממילא לא היה צריך לומר דין משכיר בי"ד אי חזקתו בדוק. אלא דאכתי הוה לי' להרי"ף להביא שאם היה בעיר צריך לשאלו ומתוך כך היה נראה כדברי הב"ח דמה דאמרינן למנ"מ לישיילי' היינו לפי ההו"א שמסופק אם חזקתו בדוק לכך צריך לשאלו אבל כיון דאיפשטא הבעי' ושוב ודאי חזקתו בדוק שוב אין צריך לשאלו עכלה"ק: