תירוש ויצהר (שו"ת) רמ

כהנינו זקנינו כולם השתוקקו לשכב עם אבותם. ואף הנביא השקר אמר לבניו במותי וקברתם אותי בקבר אשר איש אלקים קבור בו כי הי' ירא מקללת הנביא שאמר ועצמות אדם ישרפו עליך ובחר להיות קבור אצל מתנגדו נביא האמת מלהיות נשרף וכו', שוב ראיתי בס' משמרת שלום ח"ב בה' שמחות (אות צ' סי' י"ז) בא' שצוה לשורפו עי' שו"ת אבן יקרה (סי' ס"ד) דאסור וראי' מסנהדרין (דמ"ו) ועי' ס' כמו השחר (אות א' סקל"ח). ובשו"ת בית יצחק חיו"ד (ח"ב סי' קנ"ח) שמי ששורף את מתו אות הוא שכופר בתה"מ. ועי' סנהדרין (דפ"ב ע"א) ותמורה (דל"ד ע"א). והנה הימים נוראים וק' ממשמשים לבוא והטרדה מרובה: והנני ידידו סימן קג

בשם ה' ג' תצוה תרס"ח פלונסק

לכבוד י"נ הרה"ג מ' יועץ קדיש דאקאז נ"י בק' פרשיטיק

מה שכ' לי קו' מהגה"ק היהודי ז"ל בכתביו באתרוג של ערלה הא יוכל ליהנות שלא כדרך הנאתן ותי' משום דלא יוכל להשתמש בזה היום וכו'. ומה שאמר בזה הגה"צ מאוסטראווצע שי' דמה בכך שאינו ראוי להיום הא מ"מ יוכל להשתמש למחר שלכד"ה ע"כ. הנה בחידושי זה כבר הקשיתי בהא דמקשה הגמ' בסוכה (ד' ל"ה ע"א) מתרומה טמאה. למ"ד לפי שאין בה דין ממון אמאי הרי מסיקה תחת תבשילו והלא אין שורפין תרומה טמאה ביו"ט דאין שורפין קדשים וכו' וא"כ אין בו דין ממון היום. אכן לפמש"כ השעה"מ (פ"ז מה' לולב) לשיטת הפר"ח באו"ח (סי' תנ"ד) דאסור להפקיר בשבת ויו"ט ואיך אמרינן בסוגיא זו שיוצאין באתרוג של דמאי כיון דאי בעי מפקיר נכסי' והוי עני ותי' לי' הא אין מפקירין ביו"ט. ותי' דקרא קפיד רק שיהי' הראוי לאכילה באיזה זמן שיהי'. ולכך גבי דמאי דאיכא זמן הראוי לאכילה אי מפקיר בחול מיקרי לכם ע"ש. ולפ"ז ניחא גם בתרומה טמאה דעכ"פ דין ממון יש בו באיזה זמן שיהי' אכן מדברי המהרש"א ז"ל שם בסוגיא משמע דאם השתא לא חזי לאו לכם מיקרי אף דחזי לאח"ז. וא"כ שוב קשה מתרומה טמאה הא אין שורפין קדשים ביו"ט ומה פריך הגמרא

והארכתי בזה ליישב קו' המהרש"א ז"ל בסוגיא זו דאמאי לא משני הגמ' שאני תרומה טמאה דכתותי מ"ש. אכן י"ל לפמש"כ בתוס' סוטה (דף כ"ה ע"ב) בהא דכמ"ש תינח לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל לרבנן וכו' ותי' דאה"נ חשיב עפרא בעלמא ע"ש. וזה דווקא באה"נ אבל בתרומה טמאה דמותר בהנאה ל"ש מכ"ש רק לר"ש ומבואר בב"ק (דף ע"ו) ובמנחות (דף ק"א) דאם לא הי' שהות ביום למזרקי' ל"א כל העומד לזרוק כזרוק דמי ע"ש. ולפ"ז כיון דקיי"ל אין שורפין תרומה טמאה ביו"ט. וא"כ לא שייך לומר כל העומד לשרוף היום כשרוף דמי. וממילא גם לר"ש אין לומר בזה כתותי מיכתת שיעוריה והבן. ובגוף דברי התוס' דסוטה הנ"ל הארכתי מש"ס מנחות (דף ק"ב) דמקשה מר"ש על נותר והא נותר אסור בהנאה וגם רבנן מודו דהוי עפרא בעלמא ואכ"מ

והנה בגוף קושי' היהודי הק' זצ"ל דיוכל ליהנות שלכד"ה גם אני ת"ל בחי' הקשיתי בזה בהא דפריך הגמ' מתרומה טמאה דהרי מסיקה תחת תבשילו. ואמאי לא מקשה מערלה גופי' למה א"י הרי מסיקו תחת תבשילו לדעת התוס' ב"ק (דף ק"א ע"א) ד"ה מנין דבדבר העומדת לאכילה אם שורפה ונהנה ממנה דרך ביעורי' הוי שלא כד"ה. ומבואר שם בתוס' דבערלה שלא כד"ה מותר. ורק הר"ת סובר דשלכד"ה אסור בערלה ועיין בש"ס פסחים (דף כ"ז ע"ב) דלא משכח עצים דאיסורא לרבנן אלא בשרשיפא אבל הנאת היסק שרי ועיין בתוס' שבת (דף כ"ד) ד"ה הא בחול. וא"כ גם באתרוג דעומד לאכילה הוי שריפה לגבי' שלא כדה"נ. ואין לומר דמיירי שאין שוה פרוטה בהנאת היסק כמ"ש בתוס' קידוישין (דף נ"ו) דאל"כ בכל אה"נ יש בו ד"מ משום דיוכל ליהנות שלכדה"נ. א"ו דמיירי שאין בו ש"פ א"כ גם בתרומה טמאה נוכל לומר כן ולמה לא מקשה הגמ' בערלה גופי'. אכן י"ל כיון דדעת התוס' שבועות (ד' כ"ג ע"ב) דשלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן. וכ"ה בתוס' ע"ז (דף י"ב) וכן תירץ הרמב"ן ז"ל בחידושיו לקידושין (דף נ"ו ע"ב) על קשויא בהא דהמקדש בערלה אינה מקודשת הא מותרת היא שלכד"ה. ותי' מדרבנן אסור. וא"כ ניחא גם באתרוג כיון דאסור מדרבנן א"י כמו באתרוג של טבל בשאר פירות דאינם אלא מדרבנן

גם י"ל כיון דהפיטום והגרעינים דאסורים בערלה דהוי שומר לפרי ודברים הללו אינם עומדים לאכילה והוי שריפה בזה כדרך הנאתן ולפמש"כ בתוס' שם בסוכה ד"ה אתיא דהא דאין יכול לצאת באתרוג של טבל דהוי כמו באתרוג השותפין שיש לכהן וללוי בו חלק. וחלק זה נקרא אינו לכם והוי כמו אתרוג החסר דפסול. כן י"ל באתרוג של ערלה כיון דבחלק זה אינו יכול ליהנות מיקרי אינו לכם והוי כאתרוג החסר ואין בו דין ממון והבן. ועי' בס' נפלאות היהודי (ד"מ ע"ב ודנ"ו)

אגב אכתוב לו מחידושי עה"ת כבקשתו. בפ' ויחי (מ"ח ט') בזה. וברש"י הראה לו וכו' ושטר כתובה. הענין הוא דבגיטין (דף צ') ב"ש א' לא יגרש וכו' אלא א"כ מצא בה ערות דבר וב"ה א' אפי' הקדיחה תבשילו. דלכאורה קשה על ב"ה דאמרו ז"ל (שבת דל"א) בהא דלעולם יהי' אדם ענוותן כהלל וכו'. כל מי שילך ויקניט את הלל וכו' ואמרו ז"ל על הלל שהי' עניו שפל וסבלן. ובגיטין (דף נ"ו) ענוותנותו וברש"י ז"ל שם סבלנותו. ואיך בשביל שהקדיחה תבשילו יגרשה. אכן י"ל דכוונתם ז"ל כמו שמבואר בש"ס ברכות (די"ז) אין פרץ וצוחה ברחובותינו שלא יהי' לו בן המקדיח תבשילו ברבים. א"כ גם שם הכוונה על אשה שמגדלת בני' בדרך רע ח"ו מחויב לגרשה. והוא ע"ד חז"ל (פסחים) לא תבשל בקדרה וכו'. והנה בחידושי הרי"ם (אע"ז סי' קי"ט אות ז') הובא קושיא בשם בנו הרה"ג ר' אברהם מדרכי ז"ל. לב"ש דאין לגרש רק באם מצא בה ע"ד, א"כ למה תקנו כתובה שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה. הא אין מגרשין רק בע"ד. ועיין בתשובתי בס' כנסת חכמי ישראל (סי' רכ"ז). לכן י"ל דיעקב אבינו ידע דיוסף חי ועומד בצדקו עכ"ז בראותו שאינם ראויים לברכה חשב אולי מפני שאמם מגדלת אותם בדרך רע. והא דלא גירשה יוסף בנו הצדיק משום דהוא סובר כב"ש דרק במצא בה ע"ד מגרשין לכן הראה לו שטר כתובה. א"כ מזה ראי' דלאו דוקא בע"ד מגרשין דאל"כ למה לן כתובה כלל. א"ו דהוא סובר דגם בשביל שהקדיחה תבשילו ברבים מגרשין ואם הוא לא גירשה בודאי בניו צדיקים הולכים בדרכיו. ואכ"מ להאריך. כי כל מאמרי חז"ל (פסחים דף מ"ט) וישא בת ת"ח וכו'. וביומא (דע"א) וא"ר ברכי' אם רואה אדם שתורה פוסקת מזרעו ישא בת ת"ח וכו' אבל באם ח"ו יסורו מדרכי אבותיהם אין קץ לעונשם ח"ו. ויש א"ם למקר"א היינו להדריך את בניהם למקרא לתוה"ק כברכות (דף י"ז ע"א) נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא. ויש א"ם למסורות. למסור בניהם להיות בנים סוררים ומתענגים בראותם בניהם עם כפתורים נוצצים כמו בימינו אלה בעוה"ר. ויוסף הצדיק הראה ליעקב אביו כי בניו שבטי יה קדושים מרחם ובהדרכת אמם הצדיקת. וישלח לנו הש"י במהרה אח אלי' הנביא להשיב לב בנים אל אבותם ונזכה לומר מתי יגיעו מעשינו למעשי אבותינו זי"ע ועכ"י אמן: ידידו עוז..