תירוש ויצהר (שו"ת) רלט

אבל באמת נ"ל דהנה כל תקנת חכז"ל וגזירותיהם לא הי' משום סרך איסור שיהי' שייך בזה ענין חכם שאסר שהוא מטעם שוי' אנפשי' ח"ד. או משום כבודו של חכם הראשון. אך כל התקנות נעשו משום גדר וסייג ומשמרת למשמרת לבלי יוכלו לגשת לעבור על עיקרי התורה ר"ל וא"כ אין בזה שום סוג חכם שאסר. וכמו כן תקנה זו שלא לישא שתי נשים נעשה משום סייג כידוע. לכן בנשתטית אשתו נהפך הסייג להתירו לישא אחרת על אשתו שלא לישב בלי אשה וכמ"ש הט"ז ז"ל באהע"ז (סי' א' סקי"ב) דבדורותינו שיש חרם דר"ג שלא לישא אחרת אתה מפסיד לבעל שיהי' כל ימיו בהרהור עבירה והרהורי עבירה קשין מעבירה. ולמה נשגיח בטובת האשה על הס' והיא לאו בת עונשין כיון דאין לה דעת ולא נשגיח עליו שהוא בר עונשין ובוודאי יעשה עבירה ואין זה אלא תימה יעו"ש באורך. וא"כ בזה שאנו מתירין לו לישא אשה אחרת יש גדר וסייג ופרישות א"כ אין כאן ביטול התקנה כלל רק כעת יש סייג להיפך שלא יתעגן מבלי אשה. א"כ אדרבה זה קיום התקנה לעשות סייג ונכון הוא. וכ"ז בעת שטותה אבל לכשתבריא א"כ חזר הסייג הראשון למקומו ושפיר נכון לכופו לגרש הראשונה ונכון הוא לדעתי

ועוד יש בו להוסיף דברים כעת. דהנה בזה שנוהגין בנדון כזה להשליש גט ביד שליח. העיר בבית מאיר שהוא ללא צורך. דממנ"פ אם ירצה הבעל לגרש את הראשונה כשתבריא. א"כ הוא בוודאי ליתר מה שנשליש הגט למסור בידה לכשתבריא הא יהי' בידו ליתן לה גט מחדש, ואם באמת לא יתרצה אז לגרשה א"כ מה מועיל הגט הנשלש הא במיאון הלז יתבטל הגט. והוא הערה נכבדה. אך נ"ל ליישב באופן נאות עפ"י דברי מהר"י קורקוס המובאין בכסף משנה (בפ"ד ה"ט מה' תרומות) דהא דקי"ל אתי דיבור ומבטל דיבור הוא רק בדבר שתלוי ברצונו אבל בדבר שמוכרח לעשות כמו הפרשת תרומה ל"ש אתי דיבור ומבטל דיבור רק בשינה יעו"ש שהעלה בזה ליישב דברי הרמב"ם שם. ובחי' טיילתי בדבריו ארוכות וקצרות בדברים חריפים ונאותים ואין מקומו פה. וא"כ כאן נמי כיון דהדין דכופין את הבעל לגרש הראשונה כשתשתפה א"כ לא יהי' מועיל ביטול הגט ומיושב שפיר קושי' הב"מ ודלא כהגאון רע"א והבן היטב

והעיקר לדעתי דבאמת כל עוד שיש תקוה שתתרפא השוטה אין מתירין לו לישא אחרת זולת כשנתיאשו הרופאים ברפואתה והחליטו אותה שלא תתרפא לעולם. וא"כ בעת שתבריא א"כ אגלאי מילתא למפרע שהיתה עומדת להתרפאות ובטעות החזיקו אותה הרופאים שלא תתרפא. וא"כ ממילא הי' נשואי השני' באיסור לכן בוודאי מוכרח לגרשה. ולא דמי למצות יבום שהתורה הטילה עליו חיוב זה וכהיתר ממש יחשב. דוגמא לזה מצינו בסנהדרין (מ"ז ע"א) גבי אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה דאמרינן הואיל ואידחי ידחה. וקאמר הגמ' שם צריכותא ואי אשמעינן בקמייתא משום דקמדחי לה בידים שהמיר דתו אבל האי אימא כישן דמי. וכתבו בתוס' שם דממילא משתפי ע"כ והא דנדחה הקרבן מובן היטב דאפילו בודאי יבריא אין להקריב הקרבן בעת שטותו. וא"כ בודאי אמרינן אגלאי מילתא למפרע דהיתה עתידה להשתפות ונשואי השני' באיסור הי' ומוכרח לגרש הראשונה. ולכן בודאי לזה הזהירו שישליש עוד לתוקף שיגרש אותה כשתבריא כמבואר בנו"ב ובח"ס ובוודאי נעשה כן. לכן הנני מסכים שישא אשה על אשתו לאחר שיעשה המצווה עליו מפי הרבנים הגאונים עפ"י דתוה"ק: והנני ידידו. סימן קב

בשם ה' א' דסליחות א' נצבים תרס"ג פלונסק

כוח"ט לכ' הרב הגאון מ' מאיר נ"י לערנר רב באלטונא

בדבר שאלתו אשר המאגיסטראט גזר אומר להרחיב רחוב העיר ולעשותו דרך הרבים בבית הקברות של היהודים. ונסתפקו אם מותר לפנות כל הקברים ולקבור העצמות באותו בית עלמין במקום אחר המשומר. או טפי עדיף לפנות רק מקצת הקברים שעליהם יבנו יסודי החומה וישתמרו שאר הקברות אלא שיעשו עליהם דרך הרבים כעין כיפה העולה על גביהם

לדעתי טפי עדיף לפנות כל הקברים בדרך כבוד ולקבור כל העצמות באותו בית עלמין במקום אחר משומר. וליתן רשות לבנות אח"כ יסודי הכיפה. וכן התיר בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד (סי' שנ"ג). במקום שעשו אייזנבאהן ושמו דרך מהלכו דרך בית הקברות. והורה דמותר יותר לפנות הקברים ולא להניח לעשות הדרך על הקברים ע"ש. וכן הורה בשו"ת אבני צדק (חיו"ד סי' קמ"ו). ובשו"ת שיבת ציון (סי' ס"ב) שאין לך צער ובזיון יותר מהעברת דרך הרבים אשר עוברים בו בעגלות ודופקים על הקברים ברגלי סוסים וחמורים בכל שעה. וגם בעת שמתקנים הדרכים חופרים בקרקע ומי ישגיח שלא יעמיקו בחפירה ויוציאו העצמות בבזיון. וכן בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' קפ"ד) כ' כשעושים דרך סלולה היא בזיון גדול למתים ויפנו מטעם הנז'. וגם צירף סניף לאשר נוהגים להעמיד מצבות. וזה יבטלו כשיעשו שטח על הרחוב. ע"כ בודאי צריכין לפנות מקודם ולקוברם בביה"ק לפי כבודם. ועי' בס' דובר שלום אות שמ"ג מעשה נורא שהי' בבעלזא עם בזיון בית הקברות ואכמ"ל. ועי' בפי' נחל אשכול לס' האשכול (הלכות יולדת פל"ו אות א'). ואנכי הארכתי בזה ת"ל בתשובה לעיר טאהאנראה נוף הדני גליל הצבא והיא לי נדפסה בספרי שו"ת בית יחזקאל סי' מ"ד

ובדבר שאלת כ"ת השני' אם מחויבים לקבור אפר של החטאים האלה בנפשותם שפירשו מדרכי צבור וצוו בחייהם לשרוף גויתם לאחר מותם. בודאי שאסור לקבור אפר הנשרפים בקבר ישראל וע"י השריפה נתבטל אצלו המצוה דקבור תקברנו (ועי' סנהדרין דק"ד ע"א) גבי גלגלתו וכו' וכמו אלו הרשיעו יותר מטיטוס הרשע. וכבר נתפרסם תשובות גדולי ישראל בקונט' וילקט יוסף ועתה ראיתי כ' הרה"ג הנ"ל הדפיס אודות זה ספר מיוחד נקרא חיי עולם מקובץ תשובות גדולי הדור שי' בזה וע"ש צד ב'. ולפני כמה שנים בהיות משכני פה ווארשא. בא פעם ראשונה לפנינו בועד הרבנים ענין כזה שנשלח לכאן תיבה עם אפר ממת שנשרף בעיר דאנציג והובא לכאן ע"י יורשיו שרצו שיהי' נקבר בבה"ח דעירנו. וכאשר נודעתי אשר ביום המחרת יציעו לפני אסיפה כלליות בועד הרבנים את השאלה הזאת נסעתי בלילה שלפני' אל כל א' מחברי בועד הרבנים לביתם ואתי עמי לקחתי את הס' חיי עולם. ובאנו לכלל דעה אחת אשר ביום מחר בישיבת הועד יצא הפס"ד מאתנו פה אחד לאסור ושלא לציית לאיזה מראשי הקהל תקיפים שעמדו לצד היורשים להרשות לקבור התיבה עם האפר עכ"פ אצל הגדר וכן הי' ת"ל אשר כולנו כאחד אמרנו הפס"ד לאסור והיורשים היו מוכרחים להוביל האפר חזרה למקום שבא משם. לעיר דאנציג. ושם עשו מה שעשו

ויפה דיבר א' מן הגדולים בס' חיי עולם. ע"ד המשתגעים והכופרים המזלזלים בתורת משרע"ה ומבטלים חצות קבורה מי הוא זה אשר נסכים לשגעונם. כי גם בעיני אומ"ה אשר לא מבנ"י המה לקלס הם נחשבים. וקרוב לומר כי לא מזרע ישראל המה. כי אבותינו הקדושים נביאינו