תירוש ויצהר (שו"ת) רלג

ועיין בנוב"י מה"ק (אע"ז סי' כ"ג) ובשו"ת תפארת צבי בדיני מינקת (סי' ח' יו"ד)

ז) (דף י"ח) בתוס' ד"ה הנהו קלא אית להו וכו' תימא דלענין זנות דנהי דידוע שלא בא לידה ביום הכתוב בו מ"מ יכול לחפות ולומר שנתן לה קודם שזינתה. ולעד"נ עפ"י מש"כ במאמר הקדום דכוונת התוס' לתרץ הא דאיכא חזקת א"א משום דגרושה לפנינו היינו משום סיוע להא דהיא זינתה אחר גירושין משום דאז אין בעלה משמרתה כסברת התוספת הרא"ש וא"כ ניחא דדווקא באם יש בעלה בביתה קודם גירושין אז איכא סברא שלא זינתה בהיותה אשת איש משום דבעלה משמרתה. אבל כאן דמיירי שבעלה במדינת הים א"כ גם קודם שנתגרשה אין לה שמירה מבעלה ושוב נתעורר קושית התוס' הא איכא חזקת א"א. ולכך באם לא יהי' לה ראיה אימת מטא גיטא לידה ידונו אותה במיתה כשיטת רש"י והבן

ח) (בדף י"ח ע"א) תוס' ד"ה הנהו קלא אית להו וכו' וא"ת ומאן דאמר משום בת אחותו בזמן הזה למה כותבין זמן בגיטין דאפילו בזמן הזה משמע דבעי זמן כדתנן ג' גיטין פסולים וכו'. והנה הפ"י הקשה דלמה המתינו תוס' עם קושיותם זאת עד כאן. הלא בריש הסוגיא בהא דאמר ר"י משום בת אחותו הו"ל להקשות זאת בזה"ז למה תיקנו זמן עיי"ש. ולעד"נ דפשוט י"ל דהא תוס' הי' מוכרחין להביא בקושיותם דיש ראי' דבעינן זמן גם בזה"ז ממתניתין דג' גיטין פסולין. לכך נטרו עד שמביא הסוגיא להקשות מהא דג' גיטין פסולין ולתרץ הא דהועילו חכמים בתקנתן וכאן בתירוץ הגמרא הנהו קלא אית להו הוא סיום הענין בהא דהועילו חכמים בתקנתן להעמיד המשנה דג' גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר לכך מקשים עתה בזה"ז למה כותבין זמן בגיטין והבן

וע"ד הפלפול י"ל בהקדם קושית תוס' הא איכא חזקת א"א ותי' דהרי גרושה לפנינו ועוד דאיכא חזקת כשרות. והנה הפני יהושע כתב דכוונתם לתרץ תירוץ אחר דדווקא משום דאיכא תרתי גרושה לפנינו וחזקת כשרות אבל הא דגרושה לפנינו לבד לא ידחה חזקת א"א דמעיקרא. והנה לכאורה להסובר בש"ס כתובות (דף י"ג) המכשיר בה פוסל בבתה וחזקת כשרות דילה לא מהני לגבי הבנים א"כ י"ל דלכך צריך זמן בגט שלא להוציא לעז על בני' שהם ממזרים דאם לא יהי' זמן בהגט אז נאמר דבני' ממזרים משום חזקת א"א ואי משום דגרושה לפנינו זאת לבד אינו מועיל לדחות חזקה דמעיקרא ואי משום חזקת כשרות זאת אינו מועיל להכשיר הבנים. אכן באמת ר' יוחנן לשיטתו שסובר בכתובות שם דהמכשיר בה מכשיר בבתה א"כ שפיר גם להכשיר בני' יש חזקת כשרות נגד אשת איש ולכך לא צריך זמן בשביל זה והבן

והנה בהא דתירץ הגמרא איפוך שיטת התוס' שם דאיפוך בתרייתא ולעולם ר"י סובר משום בת אחותו ור"ל משום פירות. רק בהא דמשעת נתינה איפוך דר"ל סובר משעת חתימה ור"י משעת נתינה. אכן דעת העיטור הובא בהרא"ש שם דאיפוך קמייתא וכן הוא בירושלמי עיי"ש. והנה הר"ן מביא ראי' כשיטת התוס' דאיפוך בתרייתא מהא דמקשה הגמרא מהא דגיטין הבאין ממדינת הים דהקושי' הוא רק למאן דסובר משום בת אחותו כפירוש התוס' שם ד"ה ואנחיה בכיסתיה. וע"כ דכן הילכתא וע"כ כר"י דסובר עד שעת נתינה עיי"ש. וא"כ לפי"ז ניחא שפיר דבתחילת הסוגיא לא הי' מקשים בתוס' למה תיקנו זמן בזה"ז דהא נוכל לומר דאיפוך קמייתא ור"ל סובר הטעם דבת אחותו וא"כ נוכל לומר כנ"ל דתיקנו זמן בזה"ז משום שלא להוציא לעז על בני' שהם ממזרים. דהא ר"ל יש לומר שסובר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה וא"כ כשרות לא מהני לבניו והוי מוקמינן אותה בחזקת א"א לכך צריך זמן אבל בסיום הסוניא מקושי' דגיטין הבאים ממדיה"י דמשם יש ראי' דאיפוך בתרייתא כדברי הר"ן ז"ל והסובר הטעם משום בת אחותו הוא ר' יוחנן והוא לשיטתו שסובר המכשיר בה מכשיר בבתה א"כ החזקת כשרות מועיל גם לבנים וא"כ שפיר יש נגד החזקת א"א הא דגרושה לפנינו ועוד דיש חזקת כשרות. וא"כ שפיר הקשו תוס' למה כותבין זמן בזה"ז והבן

ט) עוד י"ל פשוט ג"כ בדרך הנ"ל דהא פשוט יש לתרץ קושית התוס' דצריך זמן בזה"ז משום פירות אכן באמת קי"ל הילכתא כר"י עד נגד ר"ל והוא ל"ל משום פירות. אכן זאת אי נימא איפוך בתרייתא. אבל אם נפרש איפוך קמייתא א"כ ר' יוחנן סובר הטעם משום פירות ושוב נוכל לתרץ דצריך זמן בגיטין בזה"ז משום פירות. אכן באמת מקושית הש"ס מגיטין הבאים ממדינת הים יש ראי' דר"י סובר משום בת אחותו ואיפוך בתרייתא כמש"כ הר"ן ז"ל וא"כ שפיר ניחא דמקודם לא הקשו תוס' למה כותבין זמן בזה"ז דנוכל לתרץ כנ"ל משום פירות ולומר דר' יוחנן דהילכתא כוותי' סובר ג"כ הטעם משום פירות אבל עתה אחר קושית הגמרא מגיטין הבאים ממדה"י דמשמע דר' יוחנן סובר משום בת אחותו שפיר הקשו למה תיקנו זמן בזה"ז דאי משום פירות הא ר"י דהילכתא כוותי' לית לי' משום פירות משום דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ושפיר אזלו תוס' לשיטתם שפירשו איפוך בתרייתא ולשיטתם הקשו שפיר למה כותבין זמן בגיטין בזה"ז ודו"ק

שוב ראיתי אשר ת"ל כוונתי בזה לדברי הגאון ז"ל בס' זכרון צבי מנחם שתי' כן בחידושיו לגיטין והוא תירץ באופן זה גם את הפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שכ' טעמא דר"ש דמכשיר משום דבין יום ולילה לא חיישינן לזנות ושמא יחפה. ומקשין עליו כל המפורשים מהא דסוגית הש"ס אליבא דר"ש לא קאמינא ואי כדברי הרמב"ם יוכל ר' יוחנן לומר טעמא דבת אחותו גם לר"ש רק דבמוקדם בין יום ולילה ל"ל סברא זאת. גם מקשים מהא (דדף י"ח ע"ב) דר"ש מכשיר אפילו מכאן ועד עשרה ימים ושפיר שכיח וע"כ דל"ל לר"ש כלל טעמא דבת אחותו ועיין בשעה"מ. אכן תי' באופן הנ"ל דגם שיטת הרמב"ם ז"ל הוא דאיפוך קמייתא דלא כתוס'. וא"כ להס"ד דר' יוחנן סובר משום בת אחותו. הי' מוכרח הגמרא לומר אליבא דר"ש לא קאמינא דהא ר' יוחנן לשיטתו דסובר (דף י"ח ע"ב) דריש מכשיר אפילו מכאן ועד עשרה ימים א"כ ליכא למימר סברת הפי' המשניות משום דלא שכיח בין יום ולילה אחת. דהא גם לזמן מרובה מכשיר ר"ש ועל כרחך דל"ל כלל טעמא דבת אחותו. אבל למסקנת הגמרא סובר הרמב"ם דאיפוך קמייתא. ור"ל סובר הטעם דבת אחותו. ור"ל לשיטתו שסובר דר"ש מכשיר רק לאלתר א"כ י"ל דגם ר"ש סובר הטעם דבת אחותו ורק במוקדם כשר משום דבין יום ולילה לא שכיח ודו"ק ודפח"ח. ועיין בשיטת הרייב"ם בדין מינקת בטעם דחסא מה שתי' בס' שער יהודה בתשובה שבסוף הספר (ד"ז ע"ב) דפח"ח

י) בתוס' ד"ה מפני מה וכו' דיש לה מיגו להטמין וכו'. הנה המפורשים דיברו בזה הא הוי מיגו ועיין בס' יד המאיר בחי' סוגיא זו שכ' דתוס' תי' אליבא דרבה דסובר מיגו להוציא אמרינן ועיין במקנה (כלל מ"ב פרט א') בשם דברי חיים (ה' גיטין סי' ז') ועיין בזה בכתי"ק חמי זקני עיר מגרש. ועיין בס' בית הלוי עפ"י התוס' ריש ב"מ דמיגו להוציא דאי בעי שתיק עיי"ש (דף כ"ו פ"א). ולעד"נ בהקדם קושי' התוס' הא איכא חזקת אשת איש. ותי' דהרי גרושה לפנינו וחזקת כשרות. והפ"י תמה הא חזקה דמעיקרא עדיפא. וראיתי בבית הלוי (דף כ"ו ע"ב) שתי' בהקדם תי' דו"ז הר' ברוך פרענקיל לתרץ את הרמב"ם מחזקה ותוכן דבריו דבמיתה גם הא דחזקה דהשתא דוחה חזקה דמעיקרא עיי"ש. וא"כ כאן לענין ממון באמת איכא חזקה דא"א דהא החזקה דהשתא אינו דוחה ובאיכא