תירוש ויצהר (שו"ת) רלא

מהן מוחלפת וכו'. ושוב הקשה בצל"ח על הרמב"ם בפ"ה מה' תענית ה"י שסתם הדברים שת"ח בטלים ואם רשאי אדם לעשות עצמו ת"ח או לא השמיט ולא הכריע אם יש לחלק כדברי ר' שישא או אין לחלק כדברי ר' יוחנן

ולעד"נ לומר דהרמב"ם פסק באמת כרשב"ג וכדברי ר' יוחנן דמוחלפת השיטה וא"כ דברי הת"ק המה דברי רשב"ג ואי משום קושית הצל"ח דילמא סוגי' דפ' מקום שנהגו מוחלפת י"ל דהרמב"ם סובר דכל מקום דאמרינן מוחלפת השיטה היינו השיטה שעומדין בה היינו הקמייתא. וראי' לזה מדברי התוס' (בברכות דמ"ט) בהא דהילכתא כר' יהודא דכזית ומוחלפת השיטה. והק' המהרש"א דילמא סוגי' דפסחים מוחלפת. ועיין מש"כ בחי' מס' ברכות (דמ"ט) וכיוונתי ת"ל לדברי האור חדש סו"פ אלו עוברין דאין לומר דהא דפסחים מוחלפת כיון דר' יהודה סובר אין ביעור חמץ אלא שריפה ע"כ דלית לי' עד כביצה עפ"י הירושלמי שהובא שם בתוס' ובהקדם דברי הבאר אברהם דלמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה לא מועיל ביטול וא"כ ע"כ דהא דקמן מוחלפת. שוב ראיתי בס' תולדות יעקב ברכות (די"ז ע"ב) שחידש כן עיי"ש. וכן באמת סברת הרא"ש גיטין (די"ז) בשם העיטור

והנה הר"ן בגיטין שם סובר דמוחלפת השיטה היינו קמייתא ומביא ראי' מכתובות (ד"י). ובס' באר יעקב (דף קמ"ג ע"ב) כ' ג"כ הראי' מכתובות בשם עצמו והובא בס' עין זוכר (מ"מ אות ע') ומראה מקום לספרו ברכי יוסף או"ח (סי' ע) ואינו תח"י. ועיין בס' יד מלאכי (מערכת מ' אות ת"ח). ובס' הליכות עולם בכללי הגמ' למהר"י קארו (דף ס"ד ע"א). ובתוס' עירובין (צ"ט ע"א) ד"ה הוא. שוב ראיתי בזה בס' תוספות יוה"כ (יומא דע"ט) שביאר זאת באורך ורוחב ועיי"ש בהגהות הגרע"א והארכתי בזה במק"א

והנה אם הרמב"ם ז"ל פוסק בה' ק"ש כת"ק דהוא רשב"ג יקשה לכאורה דהי' לו לפסוק בה' תענית דלעולם יעשה אדם עצמו ת"ח אי משום דכן סובר רשב"ג והלכה כמותו במשנתינו ואי משום דהוא פסק דחתן קורא ק"ש א"כ לא חיישינן ליהורא וכל אדם יכול לעשות עצמו ת"ח

אכן י"ל דגם כאן נסתפק הרמב"ם אולי גם סברת רב שישא ברי' דרב אידי אמת דדוקא שם בברכות סובר הת"ק דחתן קורא ק"ש משום דאיהו עביד ככ"ע לא כן בהא דמלאכה דכ"ע עבדי מלאכה ואיהו לא עביד מיחזי כיהורא. לכן סובר הרמב"ם דגם כאן בפסחים מוחלפת השיטה היינו קמייתא ככללא הנזכר לעיל דבכל מקום מחלפת את השיטה במקומה וגם כאן בפסחים מוחלפת ובאמת הא דרישא בכל מקום ת"ח בטלים הם ג"כ דברי רשב"ג. וכן באמת פסקו של הרמב"ם ולא כמש"כ בצל"ח דהרמב"ם לא הכריע. דהא כיון שכ' הרמב"ם דת"ח בטלין א"כ מפורש יוצא דסובר כת"ק דהוא רשב"ג אם מוחלפת השיטה. ודוקא בברכות (דמ"ט) ע"כ מוחלפת רק בברכות. דהא בפסחים לא נוכל לומר מוחלפת השיטה כדברי הנ"ל עפ"י הבאר אברהם. או דבאמת הרמב"ם סובר דגם שם אמרינן מוחלפת השיטה גם בפסחים ובאמת פסק הרמב"ם כחכמים דבקודש עד כזית ובחמץ עד כביצה. דזאת הוא גם דעת ר"י דהלכה כמותו. או משום דהרמב"ם סובר (בפ"ג מה' חמץ) דלאו דוקא שריפה א"כ יוכל לסבור עד כביצה, אף לסברת הבאר אברהם. ועיין בהא דמי שיצא מירושלים מש"כ הרמב"ם (פי"ט מה' פסולי המוקדשין ה"ח ובפ"ב מה' חו"מ הלכה ט'). והנני מוכרח לקצר: סימן צט

ב"ה ד' שלח תרס"ג פלונסק

לכ' תלמידי הרה"ג מ' אברהם דוב כהן נ"י מו"צ בלאדו

בהמשך לתשובתי אליך שנדפס בספרי שו"ת בית יחזקאל סי' ל"ו. הנני שנית להשיב לך בסוגיא דשמא יחפה וזמן בגיטין. מה שחנני הש"י. לחידוד התלמידים אשר סביב לשלחני. וזה החלי

א) (גיטין דף י"ז ע"א) תוס' ד"ה מפני וא"ת וגט שחרור למה תיקנו בו זמן וכו' וראיתי בס' אמרי בינה (דף קכ"א ע"א) שהק' דילמא צריך זמן דנ"מ למאי דמבואר בש"ס ב"מ (דף צ"ו) צא והשאיל עם פרתי וכו' ואם אמר לעבדו צא והשאיל עם פרתי הוי שאילה בבעלים דיד עבד כיד רבו דמי וא"כ לכך תיקנו זמן דפעמים שישאיל פרתו לחבירו ויאמר לעבד צא והשאיל עם פרתי ואח"כ תמות הפרה וימהר זה ויכתוב שטר שיחרור לעבדו ויאמר שכבר הי' משוחרר בשעת שאילה ואם יטעון השואל א"י יתחייב לשלם דדמי למש"כ הנ"י בב"ק פ' הגוזל דאם טוען א"י אם מתה כדרכה או מחמת מלאכה הוי א"י אם החזרתי וחייב. כיון דוודאי השאילה וספק אם פטור עיי"ש. ולעד"נ דלא קשה כלל לפי מה שתי' בתוס' שם דנ"מ אם ימכור האדון ואז יפסיד הקונה האדון השני משום דהעבד מוחזק בעצמו. וראיתי בס' א"ב שם שהק' למאי שכ' בתוס' שם ד"ה משום בת אחותו דלכך לא מוקמינן אחזקת א"א משום דהרי היא גרושה לפניך ועוד מוקמינן אחזקת כשרות. וא"כ קשה למה יפסיד האדון השני נוקמא אחזקת עבד. ושני תירוצי התוס' לא שייכי הכא. תירוץ בתרא וודאי לא כמובן. וגם תי' קמא דהרי גרושה לפניך דנימא הכי הרי בן חורין לפניך שהרי על זה אנו דנין ואם מכרו האדון לאחר ואח"כ שיחררו אינו בן חורין ולא דמי כלל לאשה דעכ"פ עתה היא גרושה בוודאי ואיכא חזקה דהשתא דמרע לה לחזקה קמא משא"כ בעבד דליכא חזקה דהשתא כלל. וביותר יקשה קושית האמרי בינה לפימש"כ הפ"י דכוונת התוס' גבי אשה דנגד חזקת א"א איכא תרתי חזקות היינו דהיא גרושה לפנינו ועוד דיש לה חזקת כשרות. ואין כוונת התוס' לתרץ שני תירוצים רק הכל הולך למקום אחד והוא תירוץ אחד. דאל"כ קיי"ל דאין חזקה דהשתא דוחה חזקה דמעיקרא רק באם יש עוד חזקה ולכן כ' בתוס' דנגד חזקת א"א יש שני חזקות אחת דהרי גרושה לפנינו ושנית דיש חזקת כשרות. וא"כ כאן בעבד דאיכא רק מה שהוא בן חורין לפנינו זאת לבד לא יוכל לדחות החזקת עבד. ותי' דאע"ג דלענין קטלא הקשו תוס' דנוקמא אחזקה מ"מ הכא לאפוקי ממונא לא אמרינן הכי דבשלומא לענין נפשות דאזלינן בתר רובא אזלינן ג"כ בתר חזקה אבל לאפוקי ממונא מחזקי' דלא אזלינן בתר ריבא מכ"ש דלא אזלינן בתר חזקה עיי"ש. וא"כ ממילא מיושב קושיתו דדווקא כאן דחזקת עבד מסייע להאדון הקונה מתרץ שפיר דע"י חזקה אין ביכולת האדון להוציא ממון כמו ברוב. אבל גבי שואל דחזקת עבד מסייע להמוחזק היינו להשואל שפיר נוכל לומר דמוקמינן אחזקה והשואל ממילא פטור ולא צריך זמן. ועיין בתוס' ריש פ"ב דכתובות ובעה"מ שם לענין חזקה דמסייע להרוב עיי"ש כן גם כאן דהחזקה מסייע לחזקת ממון דהשואל והבן

ב) בתוס' ד"ה מפני מה וכו' לא מצי למימר דתקינו זמן כדי שתוכל להוציא האשה מן הבטל מזונות וכו' עיי"ש במהרש"א שהקשה דנימא משום הפסד דבעל תיקנו זמן שלא תוכל להוציא ממנו מזונות לאחר הזמן וכו' ותי' דהא אף בכתב זמן כיון שהגט בידה תוכל להטמין גיטה עיי"ש. וראיתי בטיב גיטין ובמקנה כלל מ"ב שהקשו על תירוץ המהרש"א למאי דמשמע מדקדוק לשון התוס' שאח"כ שתרצה להנשא תוכרח להראות גיטה וא"כ תינח בגט שאין בו זמן שפיר כתב תוס' הך סברא דתטמין הגט עתה