תירוש ויצהר (שו"ת) רכה

התם בשתי פרות שווין היינו דכ"א שוה מאה זוז ומוקמינן דמודה בא' שחייב לשלם מאה זהו' ופרה שנית כופר וטוען דבעידן שכירה מתה וכופר במאה זהו' וא"כ שפיר יש לו מיגו דהי' טוען על שניהם א"י אי בעידן שאילה מתו שניהם או בעידן שכירה מתו שניהם ואז הוי דינא דיחלוקו לסומכוס ולא הי' צריך לשלם רק מאה זהו' וא"כ שפיר יש לו מיגו דא"י על שניהם וכשיטעון שמא תו לא מגלגלין דהיכא דהנתבע טוען שמא לא מגלגלין ומתורץ קושי' התוס' הנ"ל

ובזה נמי יש לתרץ קושית המפו' במה שמקשים לרמי בר חמא דסובר דארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת. ומקשים המפו' לענין מה צריך רחמנא לכתוב כלל שבועה גבי שומרי'. לכתוב רחמנא גבי שומרים סתם דנאנסה פטור השומר וממילא איכא שבועה על טענת השומרים כיון דבל"ז איכא שבועת מודה במקצת וע"י גלגול צריך לישבע על טענת השומרים ועיין בפ"י במס' ב"ק מש"כ בזה

ולפ"מ שכתבנו ניחא דאי לא כתב רחמנא בפירוש שבועה גבי שומרים רק מכח גלגול א"כ איכא מיגו להשומר דהי' טוען א"י על הטענת שומרין. וכשנתבע טוען שמא אין מגלגלין ואין עושה א"ע ברצון מסופק לא שייך כיון דתובע טוען ג"כ שמא. להכי כתבה רחמנא בפירוש שבועה גבי שומרין ואז כשיטעון א"י יהי' מחויב שבועה ואיל"מ ומתורץ קו' המפו' הנ"ל ודו"ק היטב

והשתא נתרץ לפ"מ שכתבנו קו' האו"ת הנ"ל דבודאי אף לסומכוס היכא דאיכא מיגו לנתבע בודאי סובר דנאמן במיגו וא"כ התם במציעתא שפיר איכא מיגו להשוכר דאף דמודה בפרה א' ששוה מאה זהו' כדמוקמינן התם בשיש עסק שבועה ביניהם מ"מ נאמן על אותה פרה שכופר ששוה ג"כ מאה זהו' במיגו דהי' טוען על שניהם א"י אי בעידן שאילה מתו או בעידן שכירה מתו והוי דינא דיחלוקו דמתני' אתי' כסומכוס ולא הי' צריך לשלם ג"כ רק מאה זהובים ושפיר אית לי' מיגו דהשתא נמי מודה בא' דצריך לשלם ג"כ מאה זהו' ואין אדם עא"מ מסופק לא שייך כיון דתובע טוען ג"כ שמא ושפיר אית לי' מיגו ולהכי נקיט במציעתא דפטור ובסיפא דהתם דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה ניחא ג"כ דישבע השוכר לר"נ ור"י כשמודה א' הוי מודה במקצת. ואף באית לי' התם ג"כ מיגו דהי' טוען א"י על שניהם ואז הי' דינא דיחלוקו לסומכוס ולא הי' משלם רק א' כמו שמודה השתא. וא"כ קשה לכאורה השתא אמאי ישבע

אבל באמת זה אינו. דבסיפא כשטוען התובע ברי תו לית לי' מיגו דא"י דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק. וניחא התם הכל. משא"כ הכא לא שייך שום מיגו דהא לפ"ד הרא"ש איירי בעדי נגיחה אך שאינם יודעים איזה מהם נגח וא"כ תו ליכא מיגו דהי' אומר א"י אם שורי נגח כלל דדילמא בסלע לקה דהוי מיגו להכחיש העדים דיכולים העדים להכחישו שראהו שראה ג"כ שא' מהם נגח ואי נימא דאית לי' מיגו דהשתא מודה שתם הזיק ומחייב א"ע בח"נ נימא דאית לי' מיגו דהי' טוען א"י אם תם נגח או מועד נגח. זה בודאי ליכא מיגו דהשתא מחייב א"ע רק בח"נ וכשיטעון א"י יהי' מחויב בג' רביעי נזק לסומכוס דסובר יחלוקו וא"כ לית לי' שום מיגו להכי שפיר מפרש תוס' דכיון דמודה במקצת סובר סומכוס דיחלוקו אף בתובע טוען טענת שמא והנתבע טוען טענת ברי ואשמעינן דלא כסומכוס ודו"ק היטב כי נכון הוא

ב)בש"ך ח"מ (סי' ע"ה) הביאו פוסקים אחרונים להסתפק באיני יודע אם פרעתיך. היכא דלא הוי לי' למידע אי חייב לשלם או לא. המשנה למלך פוטר והאו"ת מחייב עיי"ש במה שהביאו ראיות ע"ז. ונ"ל להוכיח כאותן הדיעות דפטרי וגם נראה להוכיח דהרמב"ם סובר כשערי רב אלפס שהובא בש"ך (סי' ע"ה ס"ק כ"ט) דבא"י אם פרעתיך אף דצריך לשלם צריך התובע לישבע קודם שיטול ויתורץ עפ"ז הרמב"ם שפסק בתובעו בחיטים והלה משיבו א"י אם חיטים או שעורים דצריך לשלם דמי שעורים עכ"פ. ומקשים עליו המפו' מסוגי' דהכא דקאמר בגמ' אי נימא בניזק ברי ומזיק שמא אכתי לימא תהוי תיובתא כו' משמע דגם בזה שנתבע משיב א"י נמי הוי טענו חיטים כו'. ויתורץ הכא די"ל דטעמא דהרמב"ם הוא דהוי א"י אם פרעתיך

דהנה הפוסקים מחלקים בטעמא דא"י אם הלויתני דפטור ובא"י א"פ דחייב. דבא"י א"פ הוי ההלואה ודאי והפרעון ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ולהכי חייב. ובא"י אם הלויתני דהלואה גופא היא ספק להכי פטור. וא"כ י"ל דזהו טעמו של הרמב"ם גבי טענו בחיטים והלה משיב א"י אם חיטים או שעורים נמי הוי החוב ודאי והפרעון ספק לטעמא דמחילה דהלה משיבו א"י אם שעורים נתחייבתי לך א"כ מחלת לי והוי פרעון או חיטים נתחייבתי לך ולא מחלת לי כלום נמצא לא פרעתיך א"כ נמי החוב ודאי והפרעון ספק. ולהכי פסק הרמב"ם דחייב עכ"פ שעורים והיינו מדמי חיטים נגד דמי שעורים. אבל יותר מדמי שעורים בודאי אינו חייב כלל משום דאמר דילמא לא הייתי חייב לך כלל חיטים רק שעורים ומחלת לי ופרעתיך כולה דמחלת לי. כן י"ל טעמא דהרמב"ם. וא"כ לא קשה עליו מסוגי' דהכא מא' תם וא' מועד או מא' קטן וא' גדול בתובעו בברי ונתבע טוען שמא דהוי שמא טוב כיון דלא הו"ל למידע כיון דלא הי' אצל הנגיחה כמבואר בתוס' ד"ה מדסיפא ניזק ברי כו' א"כ אף דהוי א"י א"פ מ"מ פטור כיון דלא הוי לי' למידע ולהכי מקשה הגמרא שפיר. ומוכח כאותן דיעות דא"י א"פ ולא הו"ל למידע פטור. משא"כ גבי טענו בחיטים והלה משיבו א"י אם חיטים או שעורים התם הו"ל למידע שפיר פסק הרמב"ם דחייב עכ"פ חיטים נגד דמי שעורים

אך קשה עדיין הא עיקר החיוב הוא מחמת החיטים דהוי א"י אם פרעתיך וא"כ הוי כמו חמשין א"י אם פרעתיך וחמשין א"י אם הלויתני ומחויב אותן החמשין דא"י אם פרעתיך לשלם והוי מ"מ דמחויב מתוך טענתו וא"כ חייב שבועה על מותר דמי החיטים מדמי השעורים ואי"ל ומשלם. וא"כ אמאי פסק הרמב"ם דמחויב רק נגד דמי השעורים יתחייב בכל דמי החיטים מחמת משואיל"מ. אלא עכצ"ל דהרמב"ם סובר כשערי רב אלפס דגבי א"י א"פ צריך התובע לשבע קודם שיטול ולהכי לא הוי מ"מ כלל דלחייב שבועה דהיכא דהתובע צריך לשבע קודם שיטול תו לא מחייב נתבע שבועה כלל אף אחר שבועת התובע כיון דבשעת הודאה הי' פטור כמבואר בר"ן שבועות גבי המלוה על המשכון ודו"ק כי נכון הוא. ד"ת אלו כתבתי עוד בימי ילדותי בלומדי בביאלא. וע"ז השיב לי ש"ב הגה"ק זצ"ל מכתבו שיבוא הלאה. ועי' בשו"ת בית יחזקאל סי' ל'. ובשו"ת פנות הבית סי' ק"ד

בעזהש"י יום ג' אדר"ח אדר שני תרל"ה לפ"ק זאלקווא

מרחוק הנני מביט. לצורבא מרבנן דנבט. ה"ה מעלת ש"ב בחור נחמד צעיר לימים ואב בחכמה יקרא אברך. חריף ובקי משנתו קב ונקי. חרוץ ושנון לפני שמש שמו ינון. זית רענן. מגזע גאונים ורבנן. מופלג ונעלה. ולומד בשקידה נפלאה. שם תפארתו כמ"ו צבי הירש יחזקאל נרו יאיר לנצח וחכמתו בחוץ תרונה ומעינותיו יפיצו ויאיר כאור צח

מכתבו מלא וגדיש מח"ת היקרים השגתי וחביבים עלי דבריו הטוב. ומאד יגל לבבי כי בעזהש"י לא ימוש התורה מנחלת אבותינו הגאונים המפורסמים הצדיקים