תירוש ויצהר (שו"ת) רכד

דבעינן דומיא דתמיד כסברת התוס' שם שכ' ד"ה אמאי דאע"ג דלכתחילה מצותו בלילה כיון דדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד דכתיב בי' במועדו לומר דדחה שבת ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן עכ"ל. ואם נימא דדוקא באי אפשר לעשות מע"ש אז דוחה שבת. והיינו אי סובר דנקצר שלא כמצותו פסול ומש"ה פסול בנקצר מע"ש. א"כ למה לי קרא דבחריש ובקציר לר' ישמעאל דדוחה שבת הרי ידעינן מקרא דוידבר משה דדוחה שבת כיון דאי אפשר לעשות מע"ש. אלא ע"כ בא הקרא דבחריש ובקציר לומר דדוחה שבת אפילו ביכול לעשות מע"ש. ומטעם חביבה מצוה בשעתה. ואפילו לר"ע דחולק על ר"א בשבת (דף ק"ל) וסובר דכל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש וכו'. אבל בקצירה אפילו ר"ע מודה דדוחה אפילו באפשר לעשות מע"ש מטעם דגלי לן קרא בחריש ובקציר. דאי באי אפשר לעשות מע"ש כבר ידענו מקרא דוידבר משה כנ"ל. וראיתי שכוונתי בקושי' זאת לדברי מחו' הג' נ"י בס' מאה שערים שער כ"א

אכן י"ל דהנה בתוס' שם ד"ה בשיטת ר"ע רבו כ' ולא סבר לה כוותי' לגמרי אלא בההיא דכל מלאכה שאפשר וכו' דפליג ר"א ולא סבר לה כוותי' דשמותי הוא. אבל בההיא דמה חריש רשות סבר לה כר' ישמעאל ולא כר"ע דמוקי קרא לחריש של ערב שביעית עכ"ל. והנה באמת זה תמוה כיון דמצד רבו אתינן עלי' א"כ גם בהא דחריש וקציר הוי לי' למוקמי כר"ע. דבשלומא שאר תנאים י"ל דסוברים כר"ע רק נגד ר"א דשמותי הוא. אבל נגד ר' ישמעאל לא. אבל מצד תלמיד דסובר כרבו עיין תוס' ע"ז (דף נ"ו ע"ב) ד"ה אבל הוא מוכרח לפסוק בכל מילי כרבו לכן י"ל דבאמת דלפי המסקנא דקרא דוידבר משה וכו' אתי קרא דבחריש ובקציר כר"ע לענין ערב שביעית. וממילא אין ללמוד מקרא דוידבר משה רק לענין הקרבה דאי אפשר בע"ש. ולכך באמת ר' יוחנן דהוא מרא דשמעתתא במנחות שם סובר בש"ס מועד קטן (דף ד' ע"א) דר"ג וב"ד סוברים כר"ע בהא דחריש וקציר אף דהוא גופו סובר במנחות דמה חריש רשות כר' ישמעאל. אכן זה רק לפי, ההו"א אבל למסקנא דקרא דוידבר משה וכו' עכצ"ל דקרא דחריש וקציר הוא כר"ע דמוטב שיהי' כל מילי כרבו ר"ע. אבל הרמב"ם ז"ל סובר כרב אשי בש"ס (מועד קטן שם) דר"ג וב"ד ס"ל כר' ישמעאל לומר דקצירת עומר ד"ש וכ"כ בפי' המשניות (שביעית פ"א מ"ד) דזו משנה ראשונה. אבל משנה אחרונה כר' ישמעאל דס"ל דקאי על קצירת העומר דדחי שבת דר"ג וב"ד נמנו כר"י. א"כ כיון דקרא דוידבר משה אתי להקרבה א"כ ע"כ קרא דחריש וקציר אתי אף לאפשר מע"ש משום דחביבה מצוה בשעתה כנ"ל והבן. (ועיין בשו"ת שאגת ארי' (סי' ד') ובס' טהרת הקודש מנחות שם ובס', קרן אורה מנחות שם. ועיין בפתיחה לס' יד יוסף ורביד הזהב על ה' פסח. ובחידושים למס' מנחות (דף ב' ע"א) ובס' חמדה גנוזה לזקיני הגה"ק ובאור חדש עה"ת בהר. ועי' בשו"ת זכרון יצחק חאו"ח סי' נ"ט וסי' ס"א. ובס' כתנות אור בהר בישוב הרמב"ם הזה. כעין תירוצי בישוב הרמב"ם דשתי הלחם לעיל סי' ב'

בספרו (ד"י) במאי קמיפלגי אבע"א קרא אבע"א סברא והק' כיון דקרא היא למאי אמר דסברא היא. נ"ב ועיין בתוס' ב"ב (דמ"ח.) שהקשו וא"ת כיון דסברא וכו' אמאי איצטריך קרא יע"ש וכה"ג בש"ס כתובות (דכ"ב ע"ב) דפריך ל"ל קרא סברא הוא וכבר הקשו בתוס' שבועות (דכ"ב:) דא"כ היכי אמרינן אבע"א קרא וכו' וכיון דאיכא סברא ל"ל קרא. ותי' דיש דברים שאין הסברא פשוטה כ"כ וצריך הפסוק להשמיענו הסברא. ועי' תוס' יומא (דע"ד, ע"א) אכן בחי' הרשב"א שבועות שם הק' להיפך כיון דאיכא קרא ל"ל סברא ותי' דהו"א דמקרא אין ראי' דבנדרים הלך אחר לב"א קמ"ל סברא. וזה פלא דהא בכתובות שם קאמר הגמ' להיפך. וכ"ה בש"ס ב"ק (דמ"ו). ועי' בהלכות גדולות ה' שבועות בגירסתו בש"ס. ועי' באור זרוע הגדול בפתיחה באלפא ביתא (אות ל"ד) שכ' דנהי דדבר הנלמד מסברא ג"כ דאורייתא מ"מ מה שנלמד מקרא עדיפא מסברא. ועי' שו"ת דברי יעקב סי' ל"ח

בספרו (די"ב) אם רואה אדם וכו' בפרושו כוון לפי' הגה"ק מקאצק זצ"ל. הובא ברמ"צ אליהו זוטא (דכ"ב) והארכתי בזה בדרושיי תלי"ש: ידידו סימן צד. בשם ה' כ"ו אד"ר שנת תרל"ח ביאלא

לכ' ש"ב הרב הנאון הג' מופה"ד וכו' כקש"ת מ' יצחק שמשון הורוויץ מייזליש שי' אבד"ק זאלקאווא

בהמשך למכתבי אל כ"ג (כבר נדפס בספרי שו"ת בית יחזקאל סי' כ"ז] הנני בא שנית בחידושי בסוגיא זו תלי"ש

א) בגמ' ב"ק (דל"ה ע"ב) בתוס' ד"ה מדסיפא ניזק שמא ומזיק ברי כו' בתירוצם דהיכי דאיכא הודאה במקצת סובר סומכוס דחולקים אע"ג דתובע אומר שמא והנתבע ברי כו' עיי"ש

והגאון בעל או"ת מקשה מזה אסוגי' דשאולה ושכורה (ב"מ צ"ז) במתני' במציעתא דקתני השוכר אומר שכורה מתה ביום שהיתה שכורה מתה כו' והלה אומר איני יודע פטור. ומקשה האו"ת לפ"ז הא מתניתין דהתם אתי' כסומכוס ובאמת אוקמינן התם בגמ' בשיש עסק שבועה ביניהם ומודה בפרה א' דחייב לשלם. וא"כ מודה במקצת הוא ואמאי יהי' פטור בהמצימתא הא לסומכוס דין הוא דיחלוקו בפרה שני' אף בתובע שמא ונתבע ברי היכא דאיכא הודאה במקצת. ולכאורה קושי' עצומה היא

ונראה לתרץ קושי' האו"ת הכי. ומקודם נתרץ קושי' התוס' התם בד"ה ביום שהיתה שאולה מתה כו' במה שמקשים במציעתא אמאי פטור הא מחויב לישבע דכדרכה מתה וע"י גלגול צריך לישבע ג"כ דשכורה מתה ואמאי נקיט במציעתא דפטור משמע אפי' משבועה

ונראה לתרץ הכי דהנה תוס' מקשים כל מודה במקצת יהי' נאמן בלא שבועה במיגו דהי' טוען א"י אם הלויתני והי' פטור והעזה לא הוי כיון דטוען א"י. ומתרצים דאין אדם עושה עצמו מסופק כיון דתובע טוען ברי וזה שמא נראין דברי התובע אמת. א"כ לפ"ז היכא דתובע ג"כ טוען שמא שפיר איכא מיגו להנתבע דאי בעי הי' טוען א"י ולא שייך בזה אין אדם ע"ע ברצון מסופק כיון דתובע טוען ג"כ שמא. א"כ מתורץ קושית התוס' הנ"ל דלהכי במציעתא פטור דאיכא מיגו להשוכר דהי' טוען אם בעידן דשאילה מתה ואם בעידן שכירה מתה וכשטוען א"י תו לא מגלגלין כדמפורש בתוס' גופא התם בד"ה ה"נ ואין אדם עושה א"ע ברצון מסופק לא שייך בזה כיון דתובע טוען ג"כ שמא להכי שפיר במציעתא קתני פטור ומתורץ קושית התוס' הנ"ל ודו"ק

ואף דמתני' דהתם אתי' כסומכוס ויהי' דינא דיחלוקו כשיטעון השוכר ג"כ א"י כדסיפא דקתני, התם זה אומר א"י זה אומר א"י דיחלוקו מ"מ שפיר דאיכא התם מיגו דלפי אוקימתא דמוקמינן התם בשיש, עסק שבועה

ביניהם ואיירי בשתי פרות ומודה באחת. א"כ י"ל דאיירי