תירוש ויצהר (שו"ת) רכג

דאביי שם דפריך ודילמא ר"ע וס"ל סייג בפסח מדרבנן וזו פליאה נשגבה עיי"ש שתירץ ע"ד נפלא חכו ממתקים

וראיתי בס' זרע בירך ריש ברכות שכ' הוכחה לדעת רש"י מפ"ב דמגילה דהתוס' כ' התם במגילה דהא דתני התם כל הכשר בלילה וכו' מסתמא דומין הן זה לזה וכיון דהקטר חו"א כשרים אף בלילה אבל עיקר מצותן ביום כדאיתא בפרק אלו דברים באו וראו כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חו"א כשרים בלילה ודוחין השבת שמקטירם ביום השבת כדי לקיים המצוה בשעתה עיי"ש. וקצירת עומר אינו כשר ביום אלא בלילה דוקא כדכתבו התוס' התם במגילה ואכילת פסחים נמי אינו נאכל אלא בלילה אבל ביום לא. לפי"ז יש מקום עיון אמאי תני לה במשנה דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חו"א דהמה אינם דומין זל"ז. ושייר לה אכילת פסחים דדמי לה בכל צד כנ"ל, ואף דמרבינן אכילת פסחים בזה הכלל אכתי קשה דטפי הוה למיתני אכילת פסחים בפירוש דדמי לי' לקצירת העומר כנ"ל. והקטר חו"א הוה לי' לאתויי בזה הכלל וכמש"כ בעל שארית יוסף נתיב המשנה דכל ב' דברים דקתני לה במתני' בהדדי יש לנו להשוותן כל מה דאפשר. אלא ע"כ אכילת פסחים אמרו בי' חכמים עד חצות ועומר הוא כל הלילה לכך לא תני לי' פסח לגבי עומר. ואי ס"ד דאף הקטר חו"א אמרו בי' חכמים עד חצות. א"כ הדרא קושי' לדוכתי'. נמצא יש לרש"י הוכחה גדולה כנ"ל

אכן אכתי יקשה לשיטת הרמב"ם ז"ל דגם בהקטר חו"א עשו סייג א"כ למה לא הציג רבי במשנה דמגילה אכילת פסחים דדמי יותר להא דקצירת העומר כנ"ל. אכן באמת ניחא דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דסובר דקצירת העומר כשר ביום עיי"ש

ובמק"א הארכתי בשיטת הרמב"ם בהא דקצירת העומר ואעתיק בזה. דהנה הרמב"ם (בפ"ז מה' תמידין ומוספין ה"ט) פסק דנקצר ביום כשר ושם ה"י פסק דדוחה את השבת. ומקשים עליו דהא במנחות (דף ע"ב ע"א) מבואר דמאן דסובר קצירת עומר דוחה שבת לא ס"ל נקצר ביום כשר ועיין בס' קול סופר ברכות (פ"ק אות ד') מירושלמי פ"ב דמגילה ובקול סופר מנחות (פ"ו אות ק"ס) ועיין בברכת הזבח מנחות שם ואינו תח"י. וראיתי שמביאו בס' צאן קדשים מנחות שם ובש"ך יו"ד (סי' רס"ב)

ולעד"נ לתרץ דהנה באמת מקשה שם הגמרא לרבי דהי' תלמידו דר"ש וע"כ סובר ג"כ הא דר"ע רבו דכל מלאכה שאפשר לו לעשות מערב שבת אינו דוחה את השבת ותי' הגמרא סבר לה כאידך דר"ש דבא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חו"א כשרים כל הלילה ולא הי' ממתין להן עד שתחשך וכו' ודחה הגמרא שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת וכו' עיי"ש. וא"כ י"ל דדווקא התם בשיטת הגמרא דראבר"ש על כרחך שמיע לי' הא דחביבה מצוה בשעתה מר"ש אביו ורבי' וע"כ מחלק בין הא דהקטר חו"א ובין הא דקצירת העומר דאי נימא דנקצר שלא כמצותו כשר לא הי' דחי שבת דהא בשעת קצירה אכתי לא אידחי שבת. וא"כ גם רבי דהי' תלמידו דר"ש ע"כ סובר ג"כ כן בגוף הסברא דשאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת ורק כיון דהוא סובר נקצר ביום כשר א"כ ע"כ סובר דלא דחיא שבת הקצירה כמבואר שם. אבל הרמב"ם ז"ל י"ל דסובר באמת הסברא דחביבה מצוה בשעתה אף במקום דלא אידחי שבת וסובר באמת דדחיא שבת אף הקצירה משום דחביבה מצוה בשעתה. דהא מבואר בש"ס יבמות (דף כ' ע"ב) בביאת כהן גדול באלמנה חד אמר פוטרת צרתה וכו' לימא תיהוי נמי תיובתא דר"ל (דאמר כל דאפשר לקיים את שניהם אין עדל"ת) אמר לך ר"ל כי אמינא אנא היכא דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום ייבום לאו מצוה הוא ועיי"ש בהראשונים שפי' דאף דבדיעבד אם חולץ מקיים המצוה מ"מ כיון דמצוה מן המובחר הוא, לייבם א"כ לא הוי כאפשר לקיים שניהם ועדל"ת. והחולק שם דאינה פוטרת צרתה הוא משום דחשיב אפשר לקיים שניהם. אף דלא יהי' מצוה מן המובחר. ומצאתי עתה בשו"ת זקיני החכ"צ (סי' קס"ו) שתי' כעין זה ומביא שם ירושלמי כהרמב"ם. והנה המעיין בהרמב"ם (פ"ו מה' יבום ה"י) מבואר דסובר כסברת האומר דפוטרת צרתה ולא הוי אפשר לקיים שניהם ורק משום טעמא אחרינא סובר שם שלא יתיבמו חייבי לאוין שמא יבוא עלי' פעם שנייה והרי ביאתה אסורה ואין שם מצוה עיי"ש. וא"כ י"ל דהגמרא במנחות קאי כמ"ד אינה פוטרת צרתה ומשום מצוה המובחר חשיב אפשר לקיים שניהם. לכך סוברים דהא דחביבה מצוה בשעתה הוא דווקא אם כבר דחתה שחיטה את השבת אבל הרמב"ם לשיטתו סובר דמשום דחביבה מצוה בשעתה דוחה שפיר אף לענין קצירה כיון דמבואר בהדי' בהא דר"י מה חריש רשות וכו' יצא קציר העומר שהיא מצוה. וכן סוברים ר"ג וב"ד כמבואר במועד קטן (דף ד' ע"א) כתירוץ רב אשי שם. והא דכשר ביום יש לו משנה מפורשת במנחות וראי' גדולה גם ממשנה דמגילה מהא דחשיב קצירת העומר והקטר חלבים ע"כ דדומין הם כדברי הס' זרע בירך הנזכר. דהא הרמב"ם לשיטתו סובר דגם בהקטר חו"א איכא סייג עד חצות. וע"כ דדומין הם בזה דגם קצירת העומר כשר ביום כנ"ל. ועיין בפלתי (ריש סי' כ"ח) בהא דפריך הגמ' ריש ביצה ליתי עשה דכיסוי וידחה ל"ת דיו"ט הא אפשר לקיים שניהם היינו לשחוט לתוך הכלי ולכסות בלילה ותי' משום דחביבה מצוה בשעתה עיי"ש. והיא כשיטת הרמב"ם ז"ל. ובאמת ראיתי בדרך זה גם בצאן קדשים שם. שכ' דע"כ יש תנאים דלא ס"ל הך סברא מגו דדחתה שחיטה את השבת דהא ר' ישמעאל ריש פירקן סובר דבשבת הי' בא מג' ובחול מה'. וקתני בברייתא דר"י ור' יוסי אמרו ד"א. דר"י נמי ס"ל גבי לבנה כיון דאפשר לא טרחינן. ומסיק ע"כ לא קאמר ר"י התם דלא ניתנה שבת לדחות אבל הכא דנתנה שבת לדחות אצל ג' סאין ומיגו דנדחה מפני ג' נדחת נמי מפני ה' סאין. ולפי"ז רבי ישמעאל דס"ל דבשבת הי' בא מג' סאין. ע"כ ס"ל דלא אמרינן מיגו דנדחה וכו' אע"ג דנעשה בב"א. מכש"כ דלא אמרינן מגו דדחתה כבר שחיטה את השבת מ"ה ידחה אח"כ ההקטרה וכו'. וא"כ לכל הני תנאים למה דחו הקטרה מחו"א. דליכא למימר כיון דכבר דחתה שחיטה את השבת הא לא ס"ל מיגו. אלא ע"כ דסבירא להו משום חביבה מצוה בשעתה אף בלא מיגו וכן סובר הרמב"ם ז"ל. וא"כ לפי"ז אין ראי' מש"כ הש"ך (יו"ד סי' רס"ב סק"ב) מהא דמנחות דאם נימא דאין צריך להטיף דם ברית במל בתוך ת' א"כ אמאי דוחה שבת. ולהנ"ל ולדברי הצאן קדשים י"ל משום דחביבה מצוה בשעתה דוחה שבת. ובמק"א הארכתי בדברי הש"ך ז"ל ובדברי היד אברהם בהגהותיו שם (בסי' רס"ב) עם דברי הטו"ז או"ח (סי' תקפ"ח) בהא דלא גזרינן במילה שמא יעבירנו. ועיין דברי שאול מגילה (דכ"ה)

ויש עוד ראי' דהא הרמב"ם סובר ע"כ כהרא"ש (הובא ביו"ד סי' רס"ב) דאין צריך להטיף דם ברית במל בתוך ח' ועכ"ז דוחה שבת. וראי' מצאתי דהרמב"ם סובר כן א) מהא דהארכתי בסוגיא דטעה בדבר מצוה דסובר דגם במל של אחר השבת בשבת פטור. ב) ממש"כ בסידורו ש"ש (שורש ג') דמאן דסובר שה"ק ומילה משום רחמנות ע"כ סובר דאין צריך להטיף ד"ב. והרמב"ם סובר משום רחמנות עיין מורה נבוכים (ח"ג פ' מ"ח)

עוד נלענ"ד ליישב דלכאורה קשה למאי דמסיק שם הגמרא מקרא דוידבר משה את מועדי ה' שמעינן דהקרבת עומר דוחה שבת כיון דאי אפשר לו מאתמול אבל קצירת העומר לא מוכח ממועדי ה' דדוחה שבת כיון דאפשר לה מאתמול עיי"ש. א"כ קשה אהא דקאמר הש"ס ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחה שבת ונקצרי' מע"ש. הרי אי סובר כר' ישמעאל דאמר דקצירה דוחה שבת מדכתי' בחריש ובקציר וכו' א"כ ע"כ מוכרח לומר דהקרא אתי לאשמועינן דאפילו בקצירה שאפשר לעשות מע"ש גם כן דוחה שבת. דאי נימא