תירוש ויצהר (שו"ת) רכב

אוכלה ולשיטת הסוברים דתרומת פירות דרבנן נוכל לומר דבעי הערב שמש כיון דעיקרה מדאורייתא כעין סברת התוס' ביצה (דף ד' ע"ב) לענין אין מבטלין איסור לכתחילה. ועיין בתוס' פסחים (ד"ל) ועיין בשו"ת כסא דהרסנא (סי' ק"ז) לדו"ז הג' ז"ל וכן כ' בתוס' עירובין (דף ל"ב ע"א) לענין חזקה שע"ש עיי"ש

אכן לפי"ז יקשה על קושי' הגמרא וליתני משעת צ"ה דילמא הא קמ"ל דטעימה שרי בזמן ק"ש והבן

ולעד"נ לתרץ דדווקא בעני מקשים בתוס' שפיר אבל במתני' בכהנים לא קשה כלל. דהנה מבואר בטוש"ע (או"ח סי' רמ"ה) דשנים מותרין לקרות לאור הנר בשבת דאם אחד יבוא להטות יזכירנו חבירו ועיין באו"ח (סי' תל"ח) לענין בדיקה א"כ י"ל דדווקא בברייתא דאיתא משעה שהעני וכו' דהוא יחיד שפיר הקשו דאסור להתפלל בזמן ק"ש אבל במתני' דאיתא לשון רבים משעה שהכהנים דהול"ל משעה שהכהן כמו בברייתא משעה שהעני. ונקטו כהנים משום דרבים מותרים לאכול דכל אחד יזכיר את חבירו. וכעין סברת הצל"ח ריש ברכות בשיטת רש"י דבהקטר חלבים ואברים לא עשו חז"ל סייג משום דכהנים זריזין הם ולא חששו לעצלות וכן בפסח לא עשו סייג משום דפסח אינו נאכל אלא למנויו ובני חבורה זריזים הם ועיין בפסחים (דף פ"ה ע"א) עיי"ש. ומצאתי שכיוונתי לדברי הס' ברוך מרדכי ריש ברכות והוא האריך בסברא זאת לחלק בין יחיד לרבים ותי' בזה תמיהת הטו"ז (סי' רל"ה) שמתמה על בניו של ר"ג דעברו על דברי חכמים ואכלו בזמן ק"ש. ולהנ"ל ניחא דהמה היו רבים וברבים מותר. ובזה ניחא מה שלכאורה קשה אם נימא דברבים מותר א"כ מה מקשה הגמרא ליתני משעת צ"ה דילמא הא קמ"ל דרבים מותרים לאכול אף בזמן ק"ש. ולהנ"ל ניחא דהא זאת כבר אשמעינן מסיפא ממעשה דבניו של ר"ג שאכלו משום דהיו רבים. ובזה מיושב קושיתי (ומצאתי להגאון רע"א זי"ע בזה) הנ"ל. דדילמא קמ"ל דטעימה מותר דאי מיירי בטעימה א"כ למה נקיט כהנים לשון רבים הא גם יחיד מותר לטעום בזמן ק"ש ועיין מש"כ בזה בס' קול סופר (ברכות פ"ק אות ג') ועיין בתפארת ישראל פ"ק דברכות בחידושים. ועיין בשו"ת אלף המגן סי' י"ט

שוב מצאתי תירוץ נפלא בס' פנים יפות פ' אמור (כ"ב ז') מזקיני הגה"ק ז"ל דבעני מיירי שהתחיל לאכול אבל בכהנים י"ל דמיירי שקודם ביאת השמש אכלו חולין ובעת שבא השמש הוא מתחיל לאכול בתרומה וכיון דהתחיל בהיתר קיי"ל דאין צריך להפסיק עיי"ש

והארכתי בזה בדרוש שהגדתי בביהמ"ד של הגביר הנדיב ר' יצחק כהן נ"י מפה באור ליום ג' יתרו י"ג שבט תרנ"ו בעת התחלת לימוד הש"ס שיסדתי ת"ל בין בחורי חמד דפה שנתחלקו כל. המסכתות בין הבחורים כהלכה כולם הנמצאים פה שי' לגמור שני פעמים בשנה ברצות השי"ת. ועי' בס' כנסת חכמי ישראל סי' רט"ו. ובס' בית אברהם ח"ב (ד"ג ע"א). ובס' קהלת משה (דף ט')

בברכות שם במשנה הקטר חלבים ואברים וכו' וברש"י ד"ה כדי וכו' והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקיט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה והכי נמי תנן בפ"ש דמגילה (ד"כ ע"ב) כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואברים עכ"ל. והנה הרמב"ם (בפ"ד מה' מעשה הקרבנות) חולק על רש"י וסובר דגם בהקטר חלבים ואברים עשו חכמים סייג עד חצות. והנה זקיני בתוס' יו"ט הקשה על רש"י דמה ראי' ממגילה דילמא שם מיירי לענין דאורייתא כשר כל הלילה אבל באמת מדרבנן גם בהקטר חו"א הוי רק עד חצות וכיון שכבר שנאו רבי במשנתינו לא הוצרך לשנותו עיי"ש

והנה בצל"ח כ' ליישב שיטת רש"י דכוונתו כיון דקחשיב קצירת עומר והקטר ולא קחשיב שם במגילה אכילת קדשים א"ו דלא הי' יכול לשנות אכילת קדשים לפי שאין מצותו כל הלילה ולכך לא חשיב שמה ק"ש לפי שק"ש גזרו בו חכמים עד. חצות וכו עיי"ש. גם כ' דמשטחיות לשון משנתינו נראה להכריע כדברי רש"י מדפלגינהו התנא לתרי בבי. הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה ע"ה. וכל הנאכלים וכו'. ולמה לא כללינהו יחד וכך ה"ל למתני הקטר חלבים ואיברים וכל הנאכלים ליום אחד וכו'. א"ו הורה לנו דהם חלוקים בדינם שהקטר חלבים ואיברים מצותן באמת עד שיעלה ע"ה ואפילו חכמים לא גזרו בהם אבל הנאכלים היא רק מדין תורה אבל חכמים עשו בהם סייג עד חצות וכו' עיי"ש

ובגוף הסברא לשיטת רש"י ז"ל למה באמת לא עשו חכמים סייג בהקטר חו"א כ' הצל"ח שלשה חילוקים. א' דדווקא בק"ש דהיא מצוה חמורה שהוא עיקר קבלת עול מ"ש לכן חששו חכמים לעשות סייג. וכן אכילת קדשים שאכילת נותר הוא חיוב כרת חששו לעשות סייג אבל הקטר חו"א שאין בו כרת רק איסור לאו גרידא לא חששו לעשות בזה הרחקה וסייג וכן משמע מרש"י יבמות (דקי"ט ע"א) בד"ה מה לי וכו'. ובזה ניחא לשון רש"י כאן שכ' ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלם לאחר ע"ה ויתחייב כרת דלכאורה הוא שפת יתר ברש"י דהרי אף שלא יאכלם מ"מ הרי עובר בלאו דלא יניח ממנו עד בוקר וגם בירושלמי הוא מטעם כרת. ולהנ"ל ניחא דמשום איסור לאו גרידא לא הי' חוששין כדרך שלא חששו בהקטר חלבים ואנכי דקדקתי כן גם בהרשב"ם פסחים (דק"כ ע"ב) ד"ה ראב"ע היא וכו' עיי"ש. ועיין שו"ת אוריין תליתאי (סי' פ"ח) ודו"ק

טעם השני. דדווקא בק"ש חששו לעצלות משום דלכל מסור אבל ה"ח לכהנים מסור וכהנים זריזין הם ולא חששו בהם לעצלות. וגם בפסחים לא עשו הרחקה לשיטת רש"י משום דאינו נאכל אלא למנויו ובני חבורה זריזים הם והא דעשו הרחקה בנאכלים ליום אחד אף שאכילת בשר קדשי קדשים לכהנים מסור והם זריזים מ"מ כיון דיש בנאכלים ליום אחד תודה שהיא קדשים קלים ונאכל לכל אדם והוצרכו לעשות סייג שלא לאכלה רק עד חצות ממילא הוצרכו להשוות מדותם בכל הנאכלים ליום א' להיותם נאכלים רק עד חצות דלא שייך להחמיר בתודה ולהקל בק"ק. ובזה יובן דברי הירושלמי וז"ל כל הנאכלים ליום א' קדשים קלים ולכאורה אטו קדשי קדשים אינן נאכלין ליום א' אדרבה ק"ק כולם נאכלין ליום א' אבל קדשים קלים יש בהם נאכלים לשני ימים ולהנ"ל ניחא דעיקר הרחקה לא עשו אלא בשביל קדשים קלים. ועי' במלא הרועים בסוגיא דספיקא דאורייתא אות ח'

טעם השלישי לפי שהקטר חו"א אף שמדאורייתא כשרים מעם כל הלילה מ"מ עיקר מצותן אפילו מה"ת אינה בלילה רק שעת עיקר מצותן הוא ביום והרי אפי' שבת דוחין מטעם זה שחביבה מצוה בשעתה כדאיתא במנחות (דף ע"ב) אלא שאם לא הקטירם כל היום כשרים כל הלילה מן התורה וא"כ מסתמא מחבבין המצות ומקטירים אותם ביום דלא שכיח שישארו עד הלילה. והוה מילתא דלא שכיח ולא גזרו בהו חכמים למעבד להו סייג. והניחו על דין תורה שאם אירע שלא הקטירם ביום שכשרים כל הלילה עד שיעלה ע"ה ובזה יש ליישב מה שדקדקו התוס' בזבחים, (דף נ"ז ע"ב) למה לא עשו סייג להנאכלים לשני ימים למעבד להו הרחקה ולפמש"כ ניחא דבתשו' זקני החכם צבי (סי' קכ"א) מביא בשם הרמב"ן שהנאכלים לשני ימים עיקר מצותן יום אחד אלא שאם נשאר ליום שני התירה התורה להיות נאכלים גם ממחרת וא"כ הוה ג"כ מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בהו חכמים עכ"ל הזהב

והנה חמי זקיני במעון הברכות ד"ה ולא זו וכו' תי' בדברי הצליח אל קושית העולם בשם הגאון אבד"ק פ"ב למה לא מקשים התוס' קושיא זו במתניתין דהכא ועכ"פ במתני' דזבחים דקתני סייג ומה זה דציינו דבריהם על ס"ד