תירוש ויצהר (שו"ת) ריז

ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו. לפי שיצא בנו מספק נפל דכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל. ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשינו לחרבן בית מאויינו עכ"ל. והנה הבעה"מ דייק לומר בפדיון הבן בלשון אריכות שמברך אבי הבן שהחיינו מה שלא מאריך כך בשאר דברים בלולב ושופר ומגילה. נלענ"ד כוונתו משום דאיתא שם בפסחים כהן מברך דקמטי "הנאה" לידיה או אבי הבן מברך דקא עביד מצוה. ולכך אמר דאף באבי הבן יש "הנאה" שיצא בנו מספק נפל ולכן הוא קודם לברכה דקא עביד מצוה ויש לו "הנאה". ובמק"א הארכתי בסוגיא דמללה"נ עם דברי הבעה"מ אלו

ג) והנה תירוץ זה של הבעה"מ כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קכ"ו) בשם הראשונים והנה צ"ע לי לכאורה דנראה דברי הרשב"א סותרין עצמם למש"כ בשו"ת הרשב"א (סי' רמ"ה) בטעם דאין מברכין שהחיינו במצות מילה כתב וז"ל ומיהו אין הטעם מחמת דאית לי' צערא לינוקא וכו' שלא נאמר טעם זה אלא בברכת שהשמחה במעונו דבמקום דאיכא צערא לינוקא גם האב מצטער ולא שייך לברוכי שהשמחה במעונו אבל ברכת שהחיינו אינה תלויה בשמחה אלא תלויה בדבר שמגיע לו תועלת ואע"פ שמתערב עמה צער ואנחה שהרי אפי' מת אביו ונפלה לו ירושה אומר שהחיינו עכ"ל. אכן יש לומר דלכך דייק הרשב"א וכתב בספירת העומר ואין בו זכר לשום הנאה והוא רק עגמת נפש בזה אין שייך לברך שהחיינו אבל במילה וירושה שיש תערובות הנאה וגם צער ואנחה בזה שייך שהחיינו

והנה ראיתי בשו"ת מהר"י אסאד (חאו"ח סי' קנ"ד) שכ' וז"ל: וע"ד אשר העלית סתירה בתשו' הרשב"א (מסי' קכ"ו) דברכת זמן הוא רק בדבר שיש בו הנאה משא"כ ספירת העומר (ובסי' שס"ט) תברא לגזיזי' דחה טעם זה דהא יוה"כ יוכיח וכו'. וי"ל טעם הר"פ דלא חשש לדיחוי זה הוא משום דיוה"כ בוודאי הנאה גדולה יש בו לכל המאמין וכו' לא הי' יו"ט לישראל כט"ו באב וכיוה"כ משום דאית בי' סליחה ומחילה וכו' וה"ט דהרשב"א (בסי' קכ"ו). ולקו' הסתירה הנ"ל נ"ל הרשב"א סיים וספה"ע אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשינו וכו' הרי דה"ט משום דלא זו בלבד שאין בו שום הנאה אלא גם זו שנהפוך הוא לטג"נ לחורבת בית מאויינו ופשיטא דמה"ט גרע טפי מיוה"כ נהי דאין בהם הנאה מיהת גם עגמת נפש ליכא בהו וכו' עכ"ל. א"כ שפיר תירץ הבעה"מ ושאר הראשונים בספה"ע דהוא רק מג"נ ולא שום שמחה. אבל אם גם שניהם בהם כדברינו באות הנ"ל. או דגם עג"נ לית בי' שפיר מברכין. ועיין בתוס' סוכה (דמ"ו ע"א) ד"ה העושה ובפר"ח (יור"ד סי' כ"ח ס"ב) ובאבודרהם (שער ג') ובחק יעקב (סי' תפ"ט סק"ז). והנה ראיתי במג"א (סי' רכ"ג סק"ה) דבקונה ספרים אין מברכין דללה"נ וא"כ לסברת המהרי"א הנ"ל הא גם עג"נ ליכא: ה) כתב הר"ן בסוכה (דמ"ו ע"א) וז"ל למה אין מברכין זמן על ספיה"ע. וראיתי מי שכ' שאם לא ספר בלילה לא יספור ביום ומשום הכי לא אמרינן בי' זמן עכ"ל. וכתב בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' אלף שכ"ז) על דברי הר"ן וז"ל: ונראה לי בטעמו של דבר דבשלמא אם לא ספר בלילה סופר ביום נמצא זמנה קבוע וכל החמשים יום זמן אחד הוא ומצי לברוכי שהחיינו אבל השתא דאינו סופר ביום נמצא דאותו היום אין לו תשלומין וכיצד יברך והגיענו לזמן הזה לספור חמשים והוא לא ספר כל החמשים ומה שחוזר וסופר בלילה שלאחריו זמן אחר הוא זה ואם כשישכח שיברך שנית שהחיינו הלא חדא מצוה הוא עכ"ל

ו)בס' תניא רבתי (סי' נ') כתב וז"ל: עוד מצאתי משמו (הוא רבינו בנימין בר' אברהם הרופא ז"ל) שלא נהגו לברך שהחיינו לפי שזמן הספירה תלוי בקביעת הפסח כמא דתימא וספרתם לכם ממחרת השבת לכך נראה שאין מברכין עליו זמן ודי לו בברכת הזמן של יו"ט עצמו וכו' עכ"ל. והנה בשו"ת מהר"י אסאד (חאו"ח סי' קנ"ה) מביא תי' זה בשם בנו ודחה אותו עיי"ש. והוא תי' הראשונים ז"ל

ז) בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' אלף שכ"ז) תי' וז"ל בעיקר השאלה אני אומר שכל מצוה שהיא הכנה למצוה אחרת תקנו לברך על המצוה העיקרית ופוטר את שתיהן הלכך ספה"ע הוא הכנה לעצרת וכו' מברך בחג השבועות ועולה לכאן ולכאן כמו בעשיית הסוכה שהי' צריך לברך שהחיינו בשעת העשייה ואפ"ה לא מברכינן לה אלא בשעת המצוה שהוא זמן החג ועולה לכאן ולכאן עכ"ל

ח) עוד תי' הרדב"ז שם וז"ל: ותו דאין גמר המצוה עד סוף הספירה ולפיכך א"א לברך בתחלת הספירה שהוא חלק מצוה ולא בסופה שאין מברכין שהחיינו בסוף המצוה עכ"ל. ונ"ל דזאת כוונת התי' במהרי"ל בסדר ברכת העומר עיי"ש. ובשו"ת מהרי"א שם הנ"ל (אות ו') מביא תירוץ זה בשם מחר ודחה אותו ובאמת הוא תירוץ הקדמונים הללו ובאמת קושית המהרי"א על תי' זה הקשה בעל אדם וחוה מביאו בס' מטה משה סי' תרס"ט

ט) בשו"ת מהרי"א (סי' קנ"ה) מביא בשם בנו לתרץ דבדבר שאין בו מעשה אין מברכים שהחיינו ודחה תירוצו עיי"ש. ואפשר דזאת כוונת הרוקח (סי' שע"א) שכ' וז"ל וגם אין היכר בימים

י)העקידה (פ' אמור) תי' כי מספר שבע שבועות דוגמת ז' נקיים ימי הליבון שקרבנו המקום לעבודתו לקבלת התורה ומספר ימי הריחוק אשה מבעלה ימי צער הם איך תברך שהחיינו וכו'. ודבריו מבוארים ביתר ביאור במטה משה (סי' תרס"ט) וגם בקדושת לוי דרוש לספירה תי' כן וז"ל בקיצור: דהנה איתא וכו' ובלא ספירת הז' נקיים לא הי' באפשר לקרבם תחת כנפי השכינה וכו' ונמצא שהיו מצפים תמיד מתי תעבור המספר ושיגיע הקירוב ותמיד הי' רצונם לכלות ימי הספירה וכו' אין שייך ברכת שהחיינו על זה עכ"ל

יא) בסידור אור זרוע (דקס"ט) מביא בשם הרה"ק אור עולם מהר' פנחס מקארץ זצ"ל לתרץ וז"ל: להיות שאין זה דבר חדש כי כל ההארות והבהירות נתגלו ביחד בליל א' דפסח כידוע אמנם ההאר' הגדולה הזו הי' רק לשעה כדי שיגאל וכו' ובימי הספירה נכנסין שוב מדרגה אחר מדרגה א"כ אין זה חדשות שיברך שהחיינו עכ"ל ועיין בס' בני יששכר שער חודש ניסן מאמר י"ב אות ח' י"א) ועיין לעיל אות ו'

יב) אגב אכתוב לך מה שאמרתי בהגש"פ. בפיסקא עבדים היינו לפרעה במצרים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביצ"מ ה"ז משובח. יל"פ בהקדם קושית הראשונים למה אין מברכין על מצות סיפור יצ"מ. והנה באבודרהם בסדר הגש"פ תי' בשם הרשב"א ז"ל שאין לברך על קריאה מפני שהיא מצוה שאין לה קצבה ידועה ואפילו בדיבור בעלמא שדיבר בענין יצ"מ יצא אלא שכל המרבה הר"ז משובח. וכן כ' האבודרהם בסדר תפלה של חול קודם תפלת שמ"ע שכ' טעם שאין מברכין על התפלה מפני שהתפלה היא מצוה שאין לה קצבה מה"ת אלא ביד האדם היא למעט או להרבות כמש"כ הרשב"א בהגש"פ דאין מברכין על קריאתה מטעם זה. ועיין בפר"ח (או"ח סי' תע"ג) ועיין בחידושי המאירי (פ"ג דמגילה) ועיין בתשובת הרא"ש (כלל כ"ד סימן ב') וברלב"ח באגרת הסמוכה ובשו"ת מהרי"ק (כלל פ"ח). ובמפורשי הגש"פ. וא"כ זאת כוונת המגיד מצוה עלינו לספר ביצ"מ. וא"ת נברך על הסיפור ע"ז מסיים ומתרץ וכל המרבה לספר ביצ"מ ה"ז משובח והוא ענין שאין לו קצבה והבן

יג) גם יש לפרש עפ"י תי' שו"ת בשמים ראש (סי' קצ"ו) דאין מברכין על סיפור יצ"מ ואמירת ההגדה משום דהוא שבח והודאה וכמו ברה"מ דאין מברכין לפניו משום דהוא גופא הוי שבח והודאה לה' ואין נותנין שבח קודם שבח עיי"ש: