תירוש ויצהר (שו"ת) רטו

באפי תלתא לית בי' משום לישנא בישא. אכן אכתי בסברא זאת אין מיושב בכל המקומות שרשמתי למעלה ועיין לענין מחלל שבת בפרהסיא אי צריך דוקא עשרה בש"ך יו"ד סי' קנ"ז סק"ד ובתב"ש סי' ב' סט"ז ובשו"ת אורי וישעי סי' ק' ובשו"ת הרי בשמים סי' קכ"ג ועיין בשו"ת בנין ציון ח"א סי' ס"ד לענין אי בעינן שיעשה העבירה בפני עשרה מישראל ביחד או גם בזה שלא בפני זה ובבנין ציון שם סי' קע"ב ועיין להגאון פרמ"ג בס' תיבת גומא חקירה ה' לענין המלבין פני חבירו ברבים וז"ל ומסתברא דרבים הוי כל שיש שלשה וכו' כמו בטומאה דרה"ר ספק טהור היינו ג' ויש רבים עשרה מכל מקום כאן בג' נמי עכ"ל. ועיין ש"ס ב"ב (דל"ט) בזה לענין מראה בפני ג' ועי' ברע"ב נזיר (פ"ח מ"א) וכל זמן שהם יותר משנים וכו' ע"ש. ועי' בס' חבלים בנעימים ח"א (דף קי"ב). ובשו"ת בית יחזקאל סי' נ"ג

והרה"ג בעל שו"ת דברי יעקב השיב לי ביום א' לך שנת תרמ"ב בזה"ל: ומה שהקשה על מה שכתבתי בספרי דברי יעקב סי' ע"א בענין אי בג' הוי פרסום או בעשרה וכתבתי לחלק בחילוק נכון ורו"מ הקשה דעוד לא יעלה סברתו לתרץ הא דכתובות (ז' ע"ב) וכו' וכו'. יאמין לי כי באחת משאר ספריי הרגשתי בעצמי מש"ס הנ"ל וכתבתי בזה"ל: ונהי דהתם הי' סגי גם בשלשה והי' נתפרסם לרבים הדבר אח"כ לא קשה מידי דשמואל עביד הכי לרווחא דמילתא שיתפרסם הדבר בשעת אמירה דאז ודאי הוי פרסום טפי וכו' וכן יתפרש במנחות (מ' מ"א) וכו' וצריך לי עיון ביבמות (ק"א ע"ב) דחליצה בה' וכו' עכ"ל

עכ"פ י"ל דשם קאמר ר' נחמן בענין נדר שידעו בו רבים די בשלשה דעל ידי שידעו שלשה ידעו כולם ויתפרסם. אכן הא דנדר ברבים היינו שיהי' רבים בשעת הנדר דאלימא מילתא על ידי שהי' הנדר ברבים בפרסום. אז צריך שיהי' עשרה יחד כמו בקידוש השם כסברת ידי"נ הדברי יעקב הנ"ל. ועיין בפי' המשנה להרמב"ם בגיטין (מ"ו ע"א) נדר שידעו בו רבים לא משום חומר הנדר אלא משום פרסומו ברבים. ועיין מש"כ על דברי פירוש המשניות בחי' חתם סופר גיטין (דף מ"ו ע"א) ואם כן אם ידעו שלשה שפיר יתפרסם על ידם לאחרים כנ"ל. ובאחת מתשובותי כתבתי לרב גדול שהקשה אותי על שיטת המרדכי יבמות דאשת מומר לא מתייבמת ואיך טענו בנות צלפחד תתייבם אמנו הא מומר לחלל שבת הוי מומר לכל התורה. ומלבד שהארכתי עפ"י התוס' ב"ב (קי"ט) ממדרש דלשם שמים נתכוין ועיין בשו"ת עבודת הגרשוני בזה סי' צ'. י"ל עוד עפ"י תירוצי התוס' חולין (דף י"ד ע"א) ד"ה בפרהסיא ושם י"ל דרק היו המוצאים אותו שני עדים. ובפרהסיא היינו עשרה. ועי' בכו"פ יו"ד סי' י"א סק"ב. וצ"ע לי במש"כ הלב ארי' חולין (י"ד ע"א) דגם בפני אחד הוי בפרהסיא מהא דמקושש דע"כ הוי עדים ואכמ"ל

ב) אגב אציע לפני כ"ת מה שאני מסופק במי שיש לו חזקה לתקוע בצבור ונעשה חיגר והוא קיטע היוצא בקב שלו אם מותר לו להיות בעל תוקע בצבור כיון שאינו יכול לעמוד בלי סמיכה על משענתו. ומבואר במגן אברהם (תקפ"ה סק"א) דאין לסמוך על דבר שאם ינטל אותו דבר יפול ע"ש

והנה ידוע דעת ריב"ש (סי' רס"ו) דבעדים כיון דרק מדרבנן בעי עמידה מהני סמיכה ואפי' סמיכה כזו שאם ינטל אותו דבר יפול עיי"ש. וכן כתב רמ"א (חו"מ י"ז ס"א) ועיי"ש בהגהות הט"ז לזקני חכם צבי שתירץ דברי רמ"א מקו' הט"ז. ועי' מג"א (קמ"א סק"ב) שהקשה על דבריהם מאי שנא מקריאת התורה דאסור לסמוך את עצמו לכותל אף דדיעבד מהני בישיבה כמו שכ' מג"א (שם סק"א) ועיי"ש דמביא ראי' ע"ז מרש"י מגילה (כ"א ע"א) ד"ה משא"כ שכ' שאין הוריו מיושב בצבור וכ' מחצית השקל בכוונתו דהא דנקט רש"י בצבור אף דמיותר הוא דפשיטא דבצבור מיירי דאין קריאת התורה ביחיד אלא בא לרמז הטעם דמשום כבוד צבור יקרא בעמידה וכיון דאינו אלא מפני כבוד צבור מסתברא דיצא בדיעבד בישיבה. והנה ראיתי לכ"ת בשו"ת חבלים בנעימים ח"א סי' ט' שהאריך בזה ואכמ"ל

ואודות רחיצת כהנים לדוכן ביוה"כ הנה ראיתי בדגול מרבבה להגאון ש"ב בעל נוב"י ז"ל (בסי' קכ"ח ס"ק ט') דאם כהן נטל שחרית רק עד קשורי אצבעותיו צריך לברך שנית על נטילה בדוכן שנוטל עד פרק הזרוע. ולזה מחליט הגאון הנ"ל ביו"כ (בסי' תרי"ג ס"ג) דכהן יטול בשחרית ידיו עד הזרוע. ולפי שדבר זה חדש בעיני נתישבתי וראיתי שדבריו אינם מוכרחים והנח לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם

וראשית אבאר שדבריו בודאי ליתא שיטול ידיו שחרית עד זרוע. דהנה אף דכהן לדוכן צריך ליטול עד זרוע. אבל בשחרית זה אינו כלל. ומלבד זה אבאר דגם לדוכן ל"צ עפ"י דין עד זרוע. ואציע בקיצור המקור לזה (בקכ"ח ס"ו) כב"י שיטלו עד זרוע. וע' בה' נט"י (קס"א ס"ד) שיעור נט"י לאכילה ב' דיעות אי עד קישור אצבעות או עד זרוע. והיסוד (בחולין ק"ו) דשיעור נט"י לחולין ותרומה עד קישור אצבעות וקידוש ידים עד זרוע. והרא"ש שמה בשם רי"ף (פ"ח דברכות) מחליט אף בחולין עד הזרוע. אכן זה רק לחומרא נוהגין כרא"ש בנט"י עד זרוע דמדינא סגי עד קישור אצבעות (ועקס"א ס"ו). ומטעם זה (בתרי"ג) ביו"כ דאסור ליטול ורחיצה אסור הנט"י הוא רק כפי עיקר הדין עד קישור אצבעות. אבל בחול להחמיר ס"ל כרא"ש עד זרוע. וכמו בחולין (דק"ו) דעיקר נטילה עד קישור אצבעות וכן ביו"כ

והנה בזה ממ"נ בלתי אפשר שיטול כהן שחרית עד זרוע דנהי לדוכן צריכין עד זרוע (ועמ"א קכ"ח ס"ק ט') דאם אינו מטנף ידיו ל"צ ליטול כלל לדוכן (ועמ"א שם ס"ק ו'), ומטעם זה במקום שעולין לדוכן שחרית שלא הסיחו דעת ל"צ ליטול. וא"כ ממ"נ אם נוטלין בשחרית עד זרוע ומברכין נט"י ומכוונים לצאת בדוכן בנטילה ולא מסיחי דעת ולא מטנף ל"צ ליטול כלל ידיו קודם דוכן (ועמ"א ס"ק ט'). וממילא אסור ביו"כ שיטול ידיו לדוכן ללא צורך רחיצה אסור. והוא יצא כבר בנט"י שחרית שלא הסיח דעת ולא טנף ידיו, ואם טנף או הסיח דעת עמ"א שם דצריך ליטול ידיו ולברך בשעת ברכת כהנים. א"כ כיון דצריך ליטול בדוכן ולברך שנית. א"כ שוב מה שנטל ידיו וברך בשחרית לא הועיל לדוכן. וא"כ עושה שלא כדין שנטל ידיו שחרית ביו"כ עד זרוע דבשחרית די עד קישור אצבעות ושאר רחיצה שלא לצורך אסור ביו"כ דלדוכן בלא"ה אח"כ צריך ליטול ולברך בשעת דוכן אם טנף. וממ"נ דין נ"ב פריכא שיטול שחרית ובשעת דוכן עד זרוע. דממ"נ אם לא הסיח דעת ולא טנף באמת עשה כהוגן שחרית. אבל נטילתו לדוכן אסורה לגמרי דדי בקידוש ידים שחרית ועמ"א (קכ"ח ס"ק ט' וקס"ד ס"א). ואם אינו נזהר בטינוף והיסח. א"כ עשה שלא כהוגן שחרית שנטל יותר מקשרי אצבעות ביו"כ דלדוכן עד זרוע יצטרך אח"כ ליטול ולברך ועמ"א קכ"ח ס"ק ט'. והנכון יותר מאחר דמ"א מחליט (ס"ק ט') שיברך בשעת דוכן אם טינף או הסיח דעת. שלא יטלו שחרית רק עד קישורי אצבעות. וממילא לדוכן יטלו עד זרוע בברכה. כיון דלדוכן צריכין עד זרוע ויברכו כהוגן. וכן נכון יותר לאשר בלא"ה אין הכהנים נזהרים מבלי ליגע במקום מטונף או מהיסח הדעת. ובזה מצריך בלא"ה (המג"א ס"ק ט') שיברכו שנית

אבל אחרי עיון אני אומר מה שרצה הגאון נוב"י שיטלו כהנים עד זרוע לדוכן נהי דכ"כ ב"י (קכ"ח ס"ו).