תירוש ויצהר (שו"ת) ריב

בהא דקאמר רב חסדא מאי פרוסבול פרוסבולי ובוטי. בולי אלו עשירים וכו'. א"ל רבא ללעוזא מאי פרוסבול א"ל פורסא דמילתא דצ"ע למאי מייתי הך דרבא ותו ע"כ הי' יודעים דפרוז הוא לשון תקנה דהרי האי לעוזא לא פי' לו כלל מאי פורסא אע"כ יודעים היו ולא הוה קשיא להו אלא תוספת בל פרוזבל ועל זה לא השיב לו האי לעוזא אלא י"ל ר"ח הוה ס"ל תוספת בל לרמוזי בולי ובוטי ולומר דאינו סייג לתורה אלא תקנת עניים ועשירים כמש"כ הכ"מ (פ"ב מממרים) דאין פרוזבול סייג לתורה אלא עיקר פרוזבול לעשירים שלא יפסידו ובוטי לעניים משום נעילת דלת ומשו"ה ב"ד גדול יכול לבטל. ונ"ל להסביר לפי מה שפסק רמב"ם (בה' שמיט") כרבי דהשמטת כספים בזה"ז דרבנן א"כ י"ל דאין כאן העברה על דברי תורה במה שנמנעים להלוות כי מהיכי תיתי יעשה מעותיו אנפרות להלוות לזה ולבסוף ישמיטנה שביעית דרבנן בשלומא בזמן התורה הרי הבטיח הקב"ה למען יברכך והמסופק בזה הרי הוא בליעל אבל בתקנת חז"ל אינו מובטח בלמען יברכך וכו' וכל זה לרבי דהשמטת כספים לאו דאורייתא אבל לרבנן דמדאורייתא הוא א"כ איכא שפיר העברה דאורייתא וא"כ ר"ח דס"ל כרבי והוי תקנת עניים ועשירים ואיננו סייג לתורה ורבא לטעמי' דמוקי נמי כרבנן ושאיל ללעוזי בעלי הלשון ואמר, הגות הוא בלשונם להוסיף אותיות אלו ולומר פרוזבל אפורסי דמילתא אע"ג דפרוזא לחודא הוה מ"מ אין לדרוש לשון הדיוט בתוספת בל וכן בכמה לשונות רגילין להוסיף אותיות יתירות על עיקר משמעות. התיבה עכ"ל. נמצא דר"ח סובר כרבי ורבא מתרץ אף אליבא דרבנן כפירש"י ז"ל וא"כ לפי"ז סובר רבא דהפקר ב"ד הפקר אף להקנות וא"כ הוא דאמר לשיטתו דרב חסדא ודילמא אקנויי אקני לי רבנן היינו שאמר בלשון דילמא כיון דרב חסדא סובר באמת דאין הפקר ב"ד להקנות לכן אמר לו בלשון ודילמא היינו כיון שתוכל לפסול כל גיטין דעלמא א"כ לחומר הנושא דילמא משום דאקנויי אקני לי' רבנן והיינו שתבטל דעתך מפני חומר הקושיא על כל הגיטין ותודה לדעתי דהפקר ב"ד אף להקנות והבן ועיין במראה הפנים על הירושלמי (פ"ה מפאה) שכ' דאדרבה דמקרא דיחרם מוכח דאלים כח הפקר ב"ד טפי ממקרא דאלה הנחלות ויש להאריך בזה. גם במש"כ במרדכי (ב"מ דף ע') בהא דיהבינן זוזי דיתמי בקרוב לשכר ורחוק להפסד ואמר רב אשי דיהבי' להו בבי דינא ופירש"י בפני ב"ד וכ' במרדכי משום דהפקר ב"ד וכו' הואיל ולאו ריבית דאורייתא היא עיי"ש. והקשה במש"ל דלמה כ' המרדכי דלאו דאורייתא הוא דמשמע דבאיסור דאורייתא לא אמרינן הפקר ב"ד וקשה מהא דפרוזבול עיי"ש. אכן לפי שכ' לעיל י"ל דהמרדכי ס"ל כשיטת התוס' דרבא אינו מתרץ רק קושי' שני' ולא הקושי' מהא דתיקן הלל פרוזבול והבן ועיין בחתנ"ס (דס"ט ע"א) בזה ועיין בשו"ת דברי שאול סי' ל"א: ו) בטור ובש"ע (חו"מ סי' ס"ז סעי' ל"ד) כ' דנאמן המלוה לומר תנאי הי' בינינו שלא ישמטנו בשביעית במגו דהי' טוען פרוזבול הי' לי ואבד. והקשה בסמ"ע שם (ס"ק נ"ה) ל"ל מטעם מגו יהי' נאמן בטענה זו בעצמו תנאי הי' בינינו משום דלא שביק היתרא וכו' וכעין זה הקשה בס' גד"ת הובא בעט סופר (כלל מ"ב פ"ז) ותי' דבזה לא שייך חזקה ל"ש היתרא כיון דלאו בידו של המלוה להתנות משא"כ פרוזבל בידו לכתוב הוי חזקה שפיר עיי"ש. ולעד"נ דגם תנאי הוי בידו דהא עבד לוה לאיש מלוה והי' ברירה בידו שלא להלוות לו כ"א על תנאי וכן הקשה בס' בית לוי גיטין בשמעתין (דמ"ח ע"ב) מדפי, הס' ומה גם דפרוזבול צריך ב"ד ולא הוי בידו כ"כ דדילמא לא מיזדקקא לי' בי תלתי ועיין זכרון שמואל גיטין (דל"ז ע"ב). אכן נ"ל ליישב בדרך חידוד דהנה באחרונים הקשו למה נאמן פרוזבול הי' לי ואבד מטעם חזקה דלא שביק היתרא ואכל איסורא הא חזקה לא מהני להוציא ממון דהא גם רוב לא מהני להוציא ועיין בבית לוי שם וכעין זה הקשה הבעה"ת הובא בב"י (סי' ס"ז). אכן יש ליישב דהא בס' זכרון שמואל גיטין דל"ז ע"ב) הקשה ל"ל כלל הטעם דלא שביק היתרא הא בלא זה מחויב הלוה לשלם מטעם א"י אם פרעתיך ותי' לשיטת הסוברים דבלא הוי לי' למידע א"י אם פרעתיך פטור או עפ"י שיטת הטו"ז (סי' ע"ה) לענין מטבע מזויפת עיי"ש. ולעד"נ לתרץ דנ"מ בטעם דחזקה דלא שביק וכו' לשיטת שערי רב אלפס מביאו בש"ך (סי' ע"ה סקכ"ט) דאף דא"י אם פרעתיך חייב מ"מ צריך התובע לישבע מקודם ואינו נוטל בלא שבועה ועיין בקצה"ח (שם סק"ז) ובשו"ת תולדות אדם להרשב"א (סי' ק"ס) ועיין בהר"ן קידושין (דמ"ג) ובתוס' שבועות (דף מ"ה ע"א) וא"כ מצד א"י אם פרעתיך יתחייב המלוה לישבע ומטעם דלא שביק פטור אף משבועה. וא"כ מיושב קושי' הנ"ל דאין החזקה מוציא ממון דהא ממון מגיע לו מטעם א"י אם פרעתיך והחזקה פוטרו רק משבועה וממילא מיושב קושי' הסמ"ע דאם טוען תנאי הי' בינינו שפיר נאמן רק מטעם מיגו דפרוזבל הי' לי ואבד אבל מטעם חזקה דלא שביק וכו' שוב יהי' חזקה להוציא ממון דהא כאן לא הוי א"י אם פרעתיך דהא הלוה מכחישו ויודע להכחיש זאת. דדוקא בפרוזבול אין הלוה יוכל לידע אם כתב פרוזבול אבל תנאי שהתנה עמו שפיר הלוה יודע והבן

ז)והנה זקיני ביש"ש (סי' מ"ו) כ' דלא אמרינן דמהימן פרוזבול הי' לי וכו' אלא היכי דלא מכחיש לי' לוה הובא בעט סופר פ"ז ומביא ראי' מהא דמקשה הגמרא לרב ממתני' דהכותב עיי"ש. ולעד"נ דמשם הראי' להיפך דאל"כ נימא דמתני' דהכותב מיירי במכחישו בודאי ורב מיירי בספק והבן. ועי' בספרי פנות הבית סי' ס"ה

ח) (בדף ל"ז ע"א) אם אין לו מזכהו בתוך שדהו כ"ש. עיין בהר"ן שהקשה הא חוב הוא לו עיי"ש סברתו הנפלאה ועיין תי' הרא"ש בזה. ולעד"נ ליישב כיון דהוי גם לטובת הלוה שלא יהי' נעילת דלת ועיי"ש ברש"י ד"ה בולי ובוטי והוא כעין סברת התשובת מיימוני (לס' קנין אות י"ד) בהא דש"ס ב"ק (ד"ח) אי שקלת כדינך שקול כדהשתא וכו' שאין הב"ח יכול לומר אי אפשי בתק"ח עיי"ש תירוצו השני והבן

ט) בס' יראים להר"א ממיץ (סי' רע"ח) כ' דבר חדש וז"ל וחוב שעבר שביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא על פי המלוה שכל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע אלא לוה יזמין למלוה לדין שישמט חובו כאשר ציווהו וב"ד יחייבו למלוה לומר משמט אני כאשר ציווהו חכמים סוף שביעית ואם אינו רוצה המלוה לומר יכופו אותו וכו'. ונראה לי דשמיטה דקרא אינו מחילה אלא ציוה הקב"ה שישמיט פי' יניח ולא יתבענו עד שיתן לו מעצמו דכתיב שמוט ולא יגוש שכל שמיטה הכתוב בקרא הנחה ולא מחילה הילכך הלואה לעולם מוטלת על הלוה שלא יעכב על זה חובו לעולם וכו' ואם עשה כן הוי לי' לוה רשע עיי"ש. וראיתי בס' עט סופר (כלל מ"ב פ"ג) שמביא קושי' על הר"א ממיץ מס' ידות נדרים (סי' רכ"א) דהקשה מש"ס שבועות (דמ"ח) לוה ממנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף אין מגלגלין ומטעם דאתי' שביעית אפקעתיה. ולפי היראים למה לו גלגול הא שביעית לא מפקיע החוב והוא לוה רשע עיי"ש. ולעד"נ עפ"י מש"כ בחי' הרשב"א בשמעתין בהא דתי' אביי שב וא"ת הוא והקשה למה לא משני כמו בכ"מ שוא"ת שאני עיי"ש תירוצו ובס' עיר מגרש לחו"ז הגה"ק ר' ישראל יונה הלוי לנדא אבד"ק קאמפנא ז"ל בכת"י כ' לפרש דברי הרשב"א ביותר ביאור וז"ל דהמקשה ידע שיש חילוק בשוא"ת רק דס"ד כיון דצ"ל משמיט הוי קום ועשה יע"ש דפח"ח עכ"ל. מבואר בזה דתי' אביי הוא דשב וא"ת הוא אבל יש לומר דלרבא לא יאות לתרץ כאביי משום דהוא סובר דלא