תירוש ויצהר (שו"ת) ריא

הי' לו לעשות תקנה ללמד לעשות כן שביטל בכך השמטת כספים שציותה התורה עכ"ל. היינו אף דמוסר שטרותיו לב"ד אז היתר גמור ונסתלק איסור השמיטה. מ"מ לא הי' להם ללמד ולחפש עצות להתיר. וע"ז תי' הגמרא שראה את העם שנמנעו מלהלוות זא"ז ועברו על מה שכ' בתורה וכו'. היינו דכיון שבאו לידי איסור שלא רצו להלוות לכן שפיר תיקן. ולו הי' שמיטה דאורייתא א"כ מה נ"מ לסלק דאורייתא מפני איסור דאורייתא. אכן לרבי דשמיטה בזה"ז דרבנן לכן משום דבאו לידי איסור לכן תיקן פרוסבול כנ"ל. וכעין סברת התוס' בתירוצם תירצתי דברי החתם סופר אשר כולם תמהו עליו. דהנה בחינוך (מצוה ת"פ) כ' למה נכתב לאו שלא למנוע מלהלוות מפני פחד השמיטה השמר לך וכו' הלא בידו להתנות עמו ע"מ שלא תשמיטנו בשביעית. כי הזהרנו בדברים אע"פ שאפשר בתקנות. והנה המנחת חינוך כ' שם לתרץ עפימש"כ בס' בכור שור (מכות ד"ג) דנ"מ אם הלוה אינו מרוצה בתנאי שלא ישמיטנו בשביעית ועי"ז המלוה מונע א"ע מלהלוות ועובר בלאו. והנה בשו"ת ח"ס (סי' קי"ג חחו"מ) כ' דאפי' בתנאי ושניהם מרוצים עובר עמ"ש פן יהי' דבר וכו' דאל"ה לא צריך הלל לתקן עיי"ש (וסי' ג') והוא פלא. (ועיין לידי"נ הגאבד"ק פלאצק בחידושיו בסו"ס בית הלל לחו"מ סי' ס"ז בישוב דברי הח"ס). אכן לדברינו לא קשה כלל דהנה הריטב"א (מכות ד"ג) כ' וז"ל וא"ת וכיון שתנאי זה קיים למה הוצרך הלל לתקן פרוסבול. וי"ל דהא ליתא דאין כל אדם זכור להתנות כן בשעת הלואה וגם אינו רוצה שנראה כאלו מתיאש מלגבות חובו בזמנו. ועוד שנראה כאלו מראה עין הרעה לשמיטת השביעית. ועוד שתשתכח תורת שביעית. אבל בפרוזבול יהי' זכר לשביעית דאושא מילתא כשבאין כולה לעשות פרוזבול עיי"ש. והנה תירוצו הראשון של הריטב"א הוא גם בהר"ן בשמעתין בגיטין דלא דכירי אינשי. אכן תירוצו השני שנראה כאלו עינו רעה לשמיטה מבואר כוונתו כמש"כ בתוס' הנ"ל לענין מוסר שטרותיו לב"ד דלא הי' לו לעשות תקנה ולבטל בכך רצון התוה"ק שיהי' שמיטה. ואין לחפש היתרים. וכן כוונת הריטב"א. דאם אמנם באם מתנה תנאי שלא ישמיטנו שפיר דמי ואין עוד איסור. אכן באם האדם מאמין בהבטחת השי"ת שלא יחסר לו ע"י. קיום מצות שמיטה אז אינו מחפש היתרים. וזה באמת י"ל כוונת הח"ס דגם בשניהם מרוצים עכ"ז איכא איסור דעינו רעה במצות שמיטה ואף דמועיל התנאי לענין גוף איסור השמיטה ואינו משמט עוד עכ"ז נראה ממעשיו שהתנה שאינו חפץ בשמיטה והבן

ב) והנה בגוף קושית התוס' נ"ל עפ"י מה שנסתפקו המפורשים אי יש כת ביד חכמים להפקיע מרשותו לבד או אפי' להקנות למי שלא בא לידו עדיין ולעשות את שאינו זוכה כזוכה. דדעת המקור חיים (סי' תמ"ח) וכ"כ בנתה"מ (סי' רל"ה סקי"ג) וכ"כ המחנה אפרים (ה' קנין משיכה סי' ב') דלא הפקיעו אלא מרשותו אבל לעשות מי שאינו זוכה כזוכה כאילו הגיע לידו ממש לא אמרינן וכ"כ בס' גט פשוט (אע"ז סי' ק"כ) וכן כ' בס' קנין עולם להגאון מהר"ש קלוגר. והביא ראי' ממה דס"ל לכמה פוסקים דלכך מוכר שט"ח יכול למחול מכח דמכירת שטרות דרבנן. וקשה מה בכך דהוי דרבנן סוף סוף נעשה מדרבנן דאורייתא. אלא ודאי מה דאמרינן מדרבנן נעשה דאורייתא הוי רק מכח הפקר ב"ד ובמכירת שטרות לא מצי חז"ל לעשות הפקר דא"כ הי' זוכה בו הלוה תחילה דאם נעשה הפקר יזכה בו הלוה תיכף ולא יועיל ההפקר לגבי הלוקח עיי"ש. והנה עיין בירושלמי (פ"א דשקלים) מה שמביא שם מנין דהפקר ב"ד הפקר מקרא דיחרם. ועיי"ש בציון וירושלים שתמה על הסוברים דאין הפקר ב"ד עושה קנין שנעלם מהם היש"ש (יבמות פ"י) שכ' הנ"מ בין הטעמים דר"י דיליף מיחרם אינו מוכרת רק להפקיע אבל לר"א דיליף מאלה הנחלות משמע דיש כח בהפקר ב"ד אף להקנות עיי"ש. הובא בחתנ"ס (דף ס"ח ע"ב). ובאמת כבר קדמו להיש"ש בחי' הרשב"א (גיטין דף ל"ו) דמקרא דאלה הנחלות מוכח דיש כח בהפקר ב"ד אפילו להקנות ועיין בס' דברי אמת שתמה על הג"פ מהרשב"א והביא בשם הריב"ש (סי' שצ"ט) שכ' ג"כ דיש להם כח להקנות וכ"כ בשו"ת מהרי"ט סי' ז'

ג) והנה אם נאמר כשיטת הג"פ ומח"א ומקו"ח שפיר מיושב הא דלא תירץ רבא גם לעיל משום הפקר ב"ד. דדווקא על קושי' הגמרא כיון דמדאורייתא אין שמיטה משמטת א"כ הלוה צריך לשלם החוב ולמה תיקנו רבנן שישמט שפיר תי' רבא משום דהפקר ב"ד הפקר ונשאר החוב, ביד הלוה כי הוא מוחזק במעותיו. אבל על קושית הגמרא כיון דשמיטה משמטת איך התקין הלל פרוסבול שיוכל המלוה לגבות חובו ע"ז אין תירוץ מצד הפקר ב"ד כי כאן צריך להיות לעשות האינו זוכה כזוכה וזה אין בכח הפקר ב"ד להקנות להמלוה מעותיו שביד הלוה. כי הלוה זוכה מקודם במה שבידו מצד הפקר ב"ד. כדברי הגאון מהר"ש קלוגר ז"ל. וממילא מיושב גם קושית הדברי אמת הג"פ מהרשב"א כי הרשב"א קאי לשיטתו שהוא פי' כפי' רש"י ז"ל בגיטין שם דתירוצו של רבא קאי גם על קושית הגמרא הקודמת דמצד הפקר ב"ד הפקר עושין שאינו זוכה כזוכה. אבל לפי שיטת התוס' דרבא בא לתרץ רק קושית הגמרא על רבנן דתיקנו זכר לשביעית א"כ שפיר י"ל כנ"ל דאין פרוסבול מטעם הפקר ב"ד משום דאין הפקר ב"ד עושה שאינו זוכה כזוכה כנ"ל

ד) ובזה נ"ל ליישב דברי הגמרא גיטין (ד"כ ע"א) אמר רב חסדא יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב וכו' ודילמא אקנויי אקנו לי' רבנן. ועיי"ש ברש"י מטעם הפקר ב"ד הפקר. והנה לכאורה מבואר שם דהפקר ב"ד עושה שאינו זוכה כזוכה. אכן לרש"י שפיר ניחא דקאי לשיטתו דרבא מתרץ גם על, פרוסבול מטעם הפקר ב"ד אך יש לדקדק על לשון ודילמא שאמר רבא לר"ח הול"ל מ"ט אילימא וכו' והא אקנויי אקנו לי' רבנן. אכן להנ"ל ניחא דהנה איתא בסוגיא דידן רבא אמר הפקר ב"ד הפקר דאמר ר' יצחק מנין שהפקר ב"ד הפקר שנא' וכו' יחרם כל רכושו. רבי אלעזר אומר מהכא אלה הנחלות וכו' עיי"ש. וכיון דרבא אמר בלשון דאמר ר' יצחק משמע דהוא סובר ללמוד הפבדה"פ מיחרם ולא כר"א מקרא דאלה הנחלות. ובפרט כיון דחזינן דמביא רבא קרא דיחרם דכתיב בעזרא ולא מביא קרא דקדום היינו קרא דאלה הנחלות ביהושע. משמע דסובר דלמידין מקרא דר' יצחק ולכך אליבא דרבא באמת אין הפקר ב"ד עושה קנין כדברי הרשב"א והיש"ש לחלק בין אם למידין מקרא דיחרם בין אם נלמוד מקרא דאלה הנחלות ולכך באמת רבא לשיטתו אינו מתרץ על קושית הגמרא על תקנת הלל פרוסבול משום הפקר ב"ד כקושי' התוס' כנ"ל ולכך באמת גם בירושלמי (פ"א דשקלים) מביא רק לימוד דר' יצחק מיחרם. וכן הוא בגמרא דידן (במועד קטן דט"ו) דמביא רק, דר"י. וכן הרמב"ם (בפכ"ד מה' סנהדרין ה"ו) מביא מקרא דיחרם משום דמשמע דעיקר כרבא וא"כ לרבא לשיטתו לא תירץ בדרך פשיטות דאקנויי אקנו לי' רבנן דהא אין הפקר ב"ד עושה קנין. לכן תי' בלשון ודילמא היינו לשיטתו דר"ח שאמר יכילנא למיפסלינהו. ע"ז אמר רבא בדרך יכילנא לומר לחומר הנושא דדילמא אקנויי אקנו לי' רבנן ואהי' מוכרח לומר לשיטתך דהפקר ב"ד עושה קנין והבן. והנה הרמב"ם (בפ"ט מה' שמיטה) כ' דדוקא בזה"ז מועיל פרוסבול דהוי דרבנן,. והקשה הראב"ד דזה דוקא לאביי ועיי"ש בכ"מ מה שתי', ולדברינו ניחא דהרמב"ם שמביא דהפקר ב"ד מקרא דיחרם וא"כ אינו מועיל להקנות כנ"ל ומוכרח לתרץ דוקא כרבי והבן

ה) אכן זה ניחא לשיטת התוס' דתי' רבא אינו קאי על תקנת פרוסבול אבל לשיטת רש"י דרבא סובר דהפקר ב"ד עושה קנין צריך לומר לשון ודילמא שאמר רבא לרב חסדא היינו עפ"י מש"כ בח"ס (בחידושיו לגיטין דל"ו)