תירוש ויצהר (שו"ת) רי

סימן פח

בשם ה' ד' במדבר כ"ח אייר תרע"ט פלונסק

שוי"ר לכ' ש"ב י"נ הרב הגאון וכו' מ' יחיאל הלוי קעסטנבערג אבד"ק ראדום שי'

קבלתי מכתבו וז"ל: לאשר ידוע לכל. כי מפני שאחב"י רגילים לאכול דגים בשבתות ויו"ט לקיים מצות "עונג וכבוד שבת" עלה מחיר הדגים במדה מרובה ועוד רבים מעמי הארץ מאשימים אותנו כי על ידי קיום המצות מתרבה ומתייקר מחיר צרכי אוכל נפש. ולמען לתקן החסרון והפסד ממונם של ישראל ולגולל מעלינו קו החשד והמעל. ובהביטנו אל מצב עניי עמנו ונגועי המלחמה. יש נחיצות לעשות תקנה ואיסור שלא לאכול דגים רק מחיר הדגים ליתן לטובת החברות למעשה הצדקה והחסד. (כמובן אם יסכימו)

ואם כי כבר רבים מהקהלות עשו בזה צעדים שונים לעשות איסור. אבל לא עלתה בידם. כי דבר זה דורש התאחדות כל ערי ישראל בפולין

לזאת הנני פונה לכהדר"ג בהצעה זאת אם כ"ג מסכים לזה. ישלח לי תשובתו ואזי כשנאסוף הסכמות כל הרבנים בפולין נעשה בזה התקנה ואי"ה חפץ ד' בידינו יצליח

הנני בתשובה מאהבה ואומר כי לא ירד בני עמכם. ולא אוכל להצטרף לאיסור זה מכמה טעמים. ועי' בס' ילקוט הגרשוני או"ח סי' רמ"ב מה שמביא שם בשם הא"ר בשם הגה"ה לס' בית הלל יו"ד סי' רי"ח. ומובא בבאה"ט. ועי' בש"ע הרב ז"ל

ובחידושי כתבתי בריש ברכות במשנה כ' הרבינו יונה וז"ל ונראה למורי הרב נר"ו דס"ל לרבנן שאפי' ק"ש עצמה שהיא מן התורה כל הלילה אינו קורא אותה אחר חצות שיכולין חכמים לפטרו ממ"ע כ"ז שעושין כן משום סייג או משום קיום המצוה עצמה דהכי חזינן בלולב וכו' משום גזירה דשמא יעבירנו ד"א בר"ה וכו' עיי"ש. ולכאורה קשה לי דמה ראי' מלולב דשם דווקא משום סייג שיבוא לידי איסור ד"א בר"ה שפיר יכלו רבנן לפוטרו מהמצוה אבל כאן דאין חשש שיבוא לידי איסור באם בדיעבד יקרא אחר חצות מנא לן דיש ביד חכמים לבטלו לעת עתה מהמצוה בכדי שיהי' סייג וחיזוק לגוף המצוה. אכן מזה נ"ל להביא ראי' לשיטת הצמח צדק שמביא במגן אברהם או"ח (סי' רמ"ב) דאם הערלים מיקרין השער של דגים נכון לתקן שלא יקנו דגים ומביא ראי' ממשנה (פ"א דכריתות). והנה הפרמ"ג שם הקשה עליו דיש לחלק דכאן הוי רק שימנעו מלקנות והוי שב וא"ת אכן שם בקינין יבואו למנוע מלהביא קינין ועי"ז יאכלו קדשים בטומאה ויהי' קום ועשה. אכן בדגים אף דנאמר עונג שבת דאורייתא איך יכולין לגזור מלקנות דגים ביוקר ולהיות שוא"ת מפני שהעניים לא יוכלו לקנות ויהי' ג"כ שוא"ת עיי"ש. בפרמ"ג אכן לפי דברי הרבינו יונה משמע דיכולין לגזור בשוא"ת משום שוא"ת והבן

והנה לכאורה קשה דמאי מייתי הר"י ראי' מלולב לפי סברת הריטב"א (בסוכה דמ"ב) דהא דלא גזרו במילה בשבת משום שמא יעבירנו ד"א בר"ה. משום דדוקא בלולב דהוי ספיקא דיומא אבל לא במילה דהוא ודאי יום השמיני. וכ"כ הר"ן (מגילה ד"ד) א"כ קשה כאן דהוי חיוב מצות ק"ש ודאי כל הלילה זמן שכיבה ואיך יגזרו בה רבנן משום סייג. אכן י"ל דהרבינו יונה סובר שם במילה כתי' התוס' מגילה שם. או כתי' הרשב"א (שבת דק"ל) או כתי' הר"ן (ר"ה דכ"ט ע"ב) והבן

וראיתי לש"ב הרה"ג מ' יעקב יצחק באבד מזבאריז בסו"ס סמיכת משה (דל"א ע"א) (מזקיני הגה"ק זי"ע) שהקשה על הרבינו יונה עפמש"כ (בטו"ז או"ח סי' תקפ"ח וביו"ד סי' קי"ז. ובחו"מ סי' ב'). דכל דבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לגזור עליו. והרי כאן גבי ק"ש דכתיב בתורה מפורש ובשכבך דמשמע כל זמן שכיבה דהיינו עד עמוד השחר רשאי לקרות ואעפ"כ מצינו דגזרו רז"ל דאין רשאי לקרות רק עד חצות וכו' וכן הקטר חלבים ואברים וכו' עיי"ש. ולעד"נ עפ"י מש"כ בס' יד מלאכי (סי' רצ"ה) לתרץ מהא דרבית קושית החות יאיר (סי' קמ"ב) דהיכא דגזירה דרבנן לא אתי למעקר לגמרי מ"ע דאורייתא שפיר דמי עיי"ש. וגם כאן אין הגזירה עוקר לגמרי דהא עד חצות נשאר המצוה כדין תורה שפיר גזרו משום סייג אחר חצות והבן

וגם נ"ל דלפי מש"כ לעיל דבלולב הוי משום גזירה דאתי לידי איסור והקשיתי דמנ"ל דנימא שוא"ת משום שוא"ת. אכן י"ל להיפך דדווקא באם הגזירה הוא משום דבר אחר שיבוא לידי איסור אז שפיר חידש הטו"ז דאם התורה התירה בפירוש ולא חששה שיבוא לידי איסור א"כ איך יכלו החכמים לחוש יותר ולבטל את המצוה המפורש להיתר משום גזירה דאתי לידי איסורא אבל כאן דהסייג הוא משום המצוה דאורייתא גופה ואין הסייג לבטל המצוה רק אדרבה לחזק את המצוה שיהי' לה קיום כחפץ התורה דאם יקראו אחר חצות יבואו לבטלה לגמרי א"כ שפיר ביכולתם לעשות סייג אף במפורש להיתר: והנני ש"ב ידידו סימן פט. ב"ה יום ד' שופטים תרנ"ו פלונסק

לכ' י"נ ש"ב הרב הגאון מ' נתן נטע הכהן נ"י דאנער אבד"ק קאלביעל

מכתבו קבלתי וכו' וע"ד ח"ת וכו' הנני נותן לפניו איזה ענינים שנתחדשו לי ת"ל בלימוד התלמידים בסוגיא דהלל התקין פרוסבול (גיטין דל"ו). כענינא דיומא שנת השמיטה דעכשיו. וכ"ת בודאי יפלפל בדברי כחק ידידים לסתור ולבנות כיד ד' הטובה עליו וזה החלי

א) בתוס' שם ד"ה מי איכא מידי וכו' השתא לא בעי רבא לשנויי אהך קושיא דהפקר ב"ד הפקר וכו' דלא הי' לו להלל לעקור שביעית שהיא דאורייתא וכו' עיי"ש. וראיתי בס' גדולי תרומה ( (שער מ"ה) שכ' וז"ל לא הבינותי כוונתם בתירוצם. דהא כי היכי דכרבנן דשביעית נוהגת בזה"ז מדאורייתא לא הו"ל להלל לתקן לעקור שביעית דאורייתא ה"נ לרבי דאין שביעית נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג נשארה מצות פריעת ב"ח בזה"ז מדאורייתא ולא ה"ל לרבנן לעקור חיוב הפריעה שהיא דאורייתא. ואי מהני ליה טעמיה הפקר ב"ד הפקר ליהני נמי לבטל השביעית דהני תרי מצות דהיינו מצות שמטת כספים בזמנה מצות חיוב הפריעה בדליכא שמיטה כי הדדי נינהו ומאי אולמיה דהאי מהאי. ואם החילוק הוא בין אפוקי ממונא לאוקמי א"כ היינו כמעט שב וא"ת כאביי עכ"ל וראיתי לידי"נ בס' עט סופר (כלל מ"ב פ"א) שנדחק לתרץ. אכן לעד"נ דלא קשה כלל דאין כוונת התוס' לומר דכאן לעקור שביעית דאורייתא אין בכח ההפקר ב"ד וא"כ אכתי נשאר איסור דשמיטה. זה אינו דזאת לא כיוונו בתוס' כלל. וגם התוס' מודים דלענין איסורא דשביעית אף אליבא דרבנן מועיל שפיר באם ב"ד מפקירין כמו לקמן דיש כח ביד ב"ד להפקיר שלא יתחייב הלוה לשלם אף שמדאורייתא אין נוהג שביעית ומחויב הלוה לשלם ובאם לא ישלם הוי כגזלן כמבואר שם ברש"י. רק דכונת התוס' הוא דלא הי' לו להלל לחפש עצות ולעשות טצדקי נגד חיוב שמיטה דאורייתא ואם אמנם הפקירם הפקר ואין כאן איסור מצד המלוה שמגבה חובו. עכ"ז לא הי' להם לתקן תקנות ולהתיר הדבר למגן. וזאת מפורש יוצא מדברי התוס' אח"כ וז"ל מ"מ לא