תירוש ויצהר (שו"ת) רט

אבל הלאו נדחה שפיר וכמאן דליתא דעשה דחי לי'. והנה התוס' בביצה (די"ב) הנ"ל הקשו דהא אפי' ב"ה מודו דלוקה דס"ל דנו"נ אין קריבין ביו"ט ואמאי מוקי לה אליבא דב"ש. ותי' דהוי לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו. א"כ מוכח דעיקר הוכחת הש"ס הוי רק למלקות. ולפ"ז קשה דהא אכתי לב"ש לא ניחא דהא כתיב (דברים י"ב י"א) והי' המקום אשר יבחר כו' שמה תביאו כו' ותניא בספרי למה נאמר לפי שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם. יכול אין לי קרב ברגל אלא קרבנות רגל בלבד מנין כו' ת"ל אלה תעשו כו' ע"ש. ונימא נמי הכא דעשה ידחה ל"ת ותו ליכא כ"א עשה דיו"ט ואעשה לא לקי. וא"כ אפי' לב"ש לא ניחא. (והנה שם בברכת אברהם תי' משום דהוי תרי לאוי לשיטת הרמב"ם דבשחיטה יש משום מפרק ומשום נטילת נשמה עיי"ש. אכן יש להאריך בשיטת הרמב"ם עפמש"כ במק"א ודו"ק

ב) אכן לעד"נ לתרץ עפ"י סברת התוס' בעירובין (דף ק') דאין עשה דוחה ל"ת דפשיעה. א"כ גם כאן הוי כעשה הבא ע"י פשיעה. דהא העשה הוא ע"י נדרו. ואין זאת קרבן חובה לכן אין עשה דול"ת והבן. וא"כ מיושב קושית התוס' דלב"ש אין לנקוט עולת ראי'. דאם נוקמי בעולת ראי' דהוי חובה שוב נימא עדל"ת ולשיטת הריב"א לא יהי' מלקות על הל"ת דהא בעולת חובה לא הוי עשה דפשיעה דהא הוי חובת היום ושפיר נימא עדל"ת כנ"ל ועיין תבואות השדה (ח"א דצ"ב ע"א) בשיטת ר"ע בעשה דפשיעה

אמנם אכתי קשה למה דאיתא ביבמות (ד"ה ע"א) דעשה דוחה ל"ת ועשה דאיתא בשאלה. דמידי דאיתא בשאלה קיל ולכך עשה דמצורע דמותר בתגלחת אף דהוא נזיר ונזיר הוי ל"ת ועשה משום דאיתא בשאלה. וכתבו המפורשים דאי עשה ול"ת דישנם בשאלה נדחים מפני עשה. מכש"כ דאין עשה דאיתא בשאלה יכול לדחות ל"ת שאינה בשאלה. וא"כ חוזר הקושי' דלב"ש אף בעולת ראי' לוקה. ואי דהוי עדל"ת כנ"ל דהא העשה הוי מידי דאיתא בשאלה דיכול לשאול על הקדישו ואין עדל"ת. אכן זה לא קשה כלל דכאן קאי אליבא דב"ש דס"ל אין שאלה בהקדש. עיין בש"ס ערכין (דף כ"ג.) וא"כ אי הוי נקטי עולת חובה דלא הוי עשה דפשיעה הוי אמרינן דעדל"ת ואין לוקין דהא לב"ש לא הוי עשה דאיתא בשאלה לכך נקט עולת נדבה דהוי עשה דפשיעה ולכך לוקין שפיר. דאין דל"ת כנ"ל. וא"כ מיושב שפיר קושית התוס' דנימא דאתי' כר"ע. דהא ר"ע סובר כב"ה דיש שאלה בהקדש. א"כ אכתי יקשה ליתני עולת ראי' ואי משום דהוי עדל"ת זה אינו דהא לר"ע הוי עשה דאיתא בשאלה ואין עשה דוחה ל"ת. ולמה נקט דוקא עולת נדבה שיהי' בכלל עשה דפשיעה הא גם בעולת חובה דלא הוי עשה דפשיעה ג"כ הי' לוקין דהא אין עדל"ת משום דאיתא בשאלה והבן. אח"כ מצאתי ת"ל בשו"ת ארץ צבי חאו"ח סי' ל"ח

והנה בגוף קושית הברכת אברהם י"ל עפ"י שיטת הרשב"א דמתרץ (בעירובין דף ק') דהוי ל"ת שבמקדש אף דבל תוסיף הוי גם בשאר דברים. עכ"ז כיון דשם מיירי לענין קרבנות. (ועיין מש"כ בסוגיא דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ובסוגי' דעתי אפי' בשבת). כן י"ל כאן דהל"ת הוי כל"ת שבמקדש והבן

ה) בתוס' שם ד"ה השוחט הקשו דנימא ר"ע הוא דלית לי' מתוך גם הקשו דאף לב"ה נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ולעד"נ בהקדם קושית המפורשים שהבאתי לעיל דאמאי לוקין הא עדל"ת לשיטת הריב"א בתוס' חולין (קמ"א). אכן י"ל דכאן קאי אליבא דב"ש ודעת רש"י (במנחות ד"מ) דב"ש לא דרשי סמוכין ולית להו כללא דעדל"ת. וכ"כ הפ"י ביצה (דף ז'). וא"כ מיושב שפיר שני קושיות התוס' דב"ה ור"ע דסוברים עדל"ת א"כ לשיטתם אין לוקין בשוחט עולת נדבה ביו"ט דהא עדל"ת כנ"ל. והנה יש לדבר בזה לפי שיטת רש"י בפ' המפקיד הובא באור זרוע הגדול (ח"ב סי' ל"ט) דר"ע מתלמידי ב"ש וכרבו ס"ל. ועיין באור זרוע (ח"א סי' תרס"ט אות י"א) שכ' להיפך והארכתי בזה בסוגי' דעד נעשה דיין עיי"ש

ולפ"ז נ"ל ליישב קושית הפ"י ביצה (די"ב) על הרמב"ם דסובר דחבלה הוא משום מפרק. ובמפרק לא אמרינן מתוך שהותרה. א"כ גם לב"ה איכא מלקות. אכן לדברינו ניחא דאי אמרינן מתוך א"כ משום נטילת נשמה ליכא. ונשאר הל"ת משום מפרק. א"כ שוב עדל"ת דהא לב"ה עדל"ת. ועיין בשו"ת תורת חסד סי' נ"ב והבן

ו) בתוס' שם הקשו הא גם לב"ה נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט. וי"ל בהקדם קושית הטורי אבן (חגיגה ד"ז) שהקשה אמאי אין קריבין נימא הואיל אי בעי מיתשיל והוה חולין וחולין ודאי מותר לשחוט ביו"ט. ועיין בזה בס' שבט שמעון (ביצה די"ט). ולעד"נ דלב"ש ממילא ניחא דס"ל (ערכין דכ"ג) דאין שאלה בהקדש. רק דאכתי לב"ה קשה נימא הואיל אי בעי מיתשל. אכן אף דנאמר הואיל היינו דוקא דאין לוקין אבל איסורא מיהא איכא כמבואר בראשונים ז"ל, ועיין בהר"ן לקמן (דכ"א). ולפ"ז מיושב קושית התוס'. דאין לומר דב"ה הוא דהא לב"ה אין מלקות מטעם הואיל והבן. ועי' בס' יד אלימלך (סי' מ"ה) בישוב שיטת הרמב"ם ז"ל. ועיין עט סופר בסוגי' דתנור מקדש

ז) ובגוף קושית הט"א. י"ל עפמש"כ בתוס' פסחים (דמ"ו ע"ב) דהואיל דלא שכיח לא אמרינן לענין חולה שיש בו סכנה. א"כ גם הואיל אי בעי מיתשל עלי' י"ל ג"כ דב"ה לית להו דהא הוי לא שכיח עיי"ש בתוס' פסחים. ובתוס' ב"ק (דס"ז) חידשו דהקדש הוי שינוי שאינו חוזר לברייתו אף דמועיל שאלה משום דלא שכיח שישאל. ועיין בהר"ן נדרים (דפ"ה) ודו"ק. ויש להעיר לדברי הס' שמחת יו"ט (ביצה דכ"א ע"א) דהואיל תלי' בברירה דמאן דסובר יש ברירה לית לי' הואיל עיי"ש. והנה ב"ה אליבא דרבא אית להו ברירה עיין ביצה (ד"י ע"א). א"כ משמע דלית להו הואיל. אכן יש לסתור כלל זה ודו"ק

ח) בתוס' ד"ה השוחט וכו' אלא ניחא לי' למנקט ב"ש דס"ל הכי בהדיא טפי. עיין בצל"ח מה דהוי לב"ש בהדיא טפי עיי"ש. ולעד"נ בהקדם קושית הס' תומת ישרים בשם הרא"ש מלוניל דאיך דייק רבא דש"מ מר"ע תלת ודלית לי' מתוך דילמא אף דסובר מתוך מ"מ הא דחמץ בשריפה יליף מנותר ושריפת נותר לא דחי יו"ט כדאיתא בכמה דוכתי (ועיין בכסף נבחר כלל קט"ו שהביאו). ולפ"ז י"ל דזאת כוונת התוס' דלב"ש הוי בהדיא טפי. דהא לר"ע יש לומר דאין ראי' כקושית הרא"ש מלוניל ודו"ק. ולפ"ז יש לפלפל בקושית השמחת יו"ט לביצה (דכ"ה ע"א) במשנה בהמה המסוכנת לר"ע דל"ל מתוך והבן. ועיין בצל"ח ובגדי יו"ט ביצה שם

אכן בגוף קושית הרא"ש מלוניל י"ל כסברת שחידש זקיני בהפלאה (כתובות ד"ז) ליישב קושית הכ"מ (פ"ג מה' חמץ) והובא במג"א (סי' תמ"ו) על קושית התוס' שם במוצא חמץ בביתו דהקשה הא שריפת קדשים נמי מצוה הוא ואינו דוחה יו"ט. ותי' שני תירוצים. או משום דחמץ ועשה דתשביתו הוי זמנו קבוע. או משום דשריפת קדשים הביעור עצמו הוא מלאכה כשיטת רש"י ביצה (דכ"ז.) א"כ ניחא: