תירוש ויצהר (שו"ת) כא

כירושלמי דאין עשה דלפני הדיבור דוחה. א"כ במצה ש"ט אין עדל"ת והוי מצהב"ע כקושי' התוס'. אכן ר"ש סובר דאין עשה מנתיק תרי לאווי וכן אין ע"ד ל"ת ושפיר י"ל כהחמדה גנוזה על קושי' התוס' בחדש. וקאי כש"ס דילן ביבמות דגם בעשה דלה"ד דוחה ואין כאן מצהב"ע כתי' הש"א ועיין אור חדש פסחים (דף ק"כ) ד"ה ת"כ דרבא ועיין בשו"ת רע"א הח' סי' קמ"ב. ולאשר חביבים עלי הדברים שכתבתי ת"ל כד הוינא טליא להרה"ג הנ"ל לכן הבאתים כאן: ידידו. סימן. ז

ב"ה יום א' צו ד' ניסן תרס"א פלונסק

יבקע כשחר אורו. ואל יכבה לעד נרו. כבור גיסי ידי"נ הרב הגאון וכו' מו"ה משה גילערנטער שליט"א אבד"ק מארד ומלפנים אבד"ק דייוויץ

אחדשכ"ת באה"ר ונאמנה. מכתבך מיום ה' העבר קבלתי וכו' ואשר הצעת לפני חידושי תורתך בפסחים (ד"ה ע"א) רבא אמר וכו' דהקשה הצל"ח לר"ל לקמן דס"ג דס"ל דאינו חייב אלא כשהי' החמץ עמו בעזרה א"כ מנין לנו ללמוד מכאן אזהרה להשבתת חמץ וכו' והניח בצ"ע. וכתבת לתרץ עפ"י קושית הש"א דהוי התראת ספק ותי' המחבר הגה"ק תו"ז ז"ל בעיה"ב דמשכחת לה מלקות ביש חמץ לאחד מבני החבורה וכו' עיי"ש

ולכאורה יש להסתפק ביש חמץ לא' מבה"ח ובעל החמץ אינו חפץ לבערו. ונ"ל למ"ש בתוס' כתובות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה שלא דבדבר התלוי בדעת שניהם ל"ש לומר כן יע"ש א"כ כאן יכולין בה"ח לומר לו אדעתא דהכי לא נשתתפנו עמך דלדידי' אין נ"מ כלל ל"מ להסוברים דפסח הנשחט עה"ח נפסל פשיטא דלבעל החמץ אין נפ"מ במה שיסלקוהו כיון דבלא"ה יפסל הפסח. ואפי' למ"ד דפסח כשר מ"ח כיון דלא יוכלו לשחטו בעבורו ויתבטלו לגמרי מעשיית הפסח א"כ מה נפ"מ לבעל החמץ בחלקו בפסח זה וא"כ קשה טובא איך משכחת מלקות בלאו דלא תשחט עה"ח בשביל חמץ של א' מבני החבורה. הא כיון שיש לו חמץ ואינו מבער הוא נדחה מבני החבורה. אמנם ניחא דמשכחת לה דרוצה לבער החמץ והוא אנוס לפי שעה שא"א לו לבערו וגם א"א לו להוציאו חוץ לעזרה ברגע זו וקדם זה השוחט ושחט הפסח ולא המתין עד שיבערנו ובכה"ג לוקה דלא שייך לומר דידחוהו מחבורתן מחמת דמעכב עליהן מלשחוט עם כת הזריזין כיון דהוא אנוס לשעה זו ועכ"פ לא שייך בזה לומר אדעתא דהכי לא נשתתפנו כיון דלבעל החמץ הפסח חזי

אמנם כל זה יתכן אי נימא דבשעת שחיטת הפסח חמץ אסור בהנאה וחל עליו חיוב השבתה דתו אין בידו לבטלו ולהפקירו ורק בידו לבערו מן העולם ע"י שריפה ולהוציאו חוץ לעזרה לזרותו לרוח אבל אי נימא דחמץ אינו אסור משש שעות ולמעלה רק איכא לאו גרידא דל תשחט על חמץ ועדיין ברשותו הוא לבטלו ולהפקירו אפילו בפה נמי לפני ג' העומדים אצלו בעזרה וכיון שאינו עושה כן הרי במזיד מעכב על חבירו מלשחוט הפסח וא"כ יכולין בני החבורה לסלקו מחבורתן ותו לא משכחת לה שיעבור השוחט על החמץ של אחד מבני החבורה רק על חמצו ממש ובזה תו הוי התראת ספק כנ"ל

ובזה מיושב מה שתמהו המפורשים למה נקט רבא קרא דלא תשחט המאוחר בפ' תשא ולא נקט קרא המוקדם בפ' משפטים לא תזבח על חמץ דם זבחי דהאי. נמי אפסח. ולהנ"ל א"ש דעיקר הילפותא רק מהאי קרא דלא תשחט דכתיב גבי' ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח דמיני' ילפינן בגמ' דעובר על חמץ של אחד מבני החבורה הנך דקיימי עליה בבל ילין דמזה מוכח דחמץ אסור בהנאה בשעת שחיטת הפסח דיש עליו חיוב השבתה עכת"ד

אמרתי לתת לפניך מה שנתחדש לי בההיא ענינא ת"ל וזה החלי. בגמ' רבא אמר מהכא לא תשחט על חמץ וכו' הנה רש"י בפ' בא כ' אך ביום הראשון וכו' מעי"ט וקרוי ראשון שהוא לפני הז' ומצינו מוקדם שנקרא ראשון שנא' הראשון אדם וכו' או אינו אלא ראשון של ז' ת"ל לא תשחט וכו' עיי"ש. והקשה המהרש"א למה מביא רש"י את שני המאמרים לימוד דרנב"י ולימוד דרבא ותי' בדברים מתוקים דרבא בא לתרץ קושי' הש"ס על לימוד דרנב"י דלמה מפקינן מלת הראשון ממשמעותי' דכל אינך הראשון דכתיבי במקרא קודש ובלולב ע"ז תי' רבא דכל הני הראשון ודאי ממש הן אלא גבי הראשון דתשביתו ע"כ צריך לפרש כהא דהראשון אדם תולד דהא מוכחי קראי מדכתיב לא תשחט דגם בערב יום טוב אסור עיי"ש. והנה לכאורה הא דדייק רש"י לפרש דרבא בא לתרץ דברי רנב"י י"ל דלמד כן מלשון הברייתא תניא נמי הכי אך ביום הראשון וכו' ת"ל לא תשחט על חמץ וכו' הרי דגם בברייתא הובאו שני הלימודים יחד. וע"כ דהכי פירושו דברייתא ת"ל אך ביום הראשון מעיו"ט היינו כלימוד דרנב"י כהא דהראשון אדם וכו' וע"ז יקשה או אינו אלא ביו"ט עצמו היינו כקושי' הגמ' על רנב"י דלמה מפקינן ממשמעותי' דמקרא קודש ולולב ע"ז תי' ת"ל לא תשחט וא"כ יש ראי' מפורשת דגם בעיו"ט אסור כנ"ל

אך קשה לי אף דבאמת הא דרנב"י צריך להא דרבא אבל די לנו לומר הלימוד דרבא בעצמו מלא תשחט וכו' ול"ל לרש"י בחומש להביא הא דרנב"י ולומר דרבא בא לפרש דברי רנב"י הא רבא יכול ללמוד מקרא דלא תשחט בלא הראשון דרנב"י. ולפעד"נ דיבוא לנכון בעזהש"י בהקדם קושית הצל"ח על רבא דלמד מלא תשחט וכו' הא לקמן (דף ס"ג) למד רשב"ל שיהי' עמו בעזרה א"כ מנ"ל דמשש שעות ולמעלה אסור דילמא דוקא בעמו בעזרה. והנה חו"ז הגה"ק המחבר ז"ל תי' בדרך נפלא דזאת ממילא מוכח אף לרשב"ל דאסור אחר שש בהנאה דהא בשו"ת שאגת אריה סי' ע"ז הקשה בפסחים (דף ס"ג) דחייב מלקות באם חמץ עמו בעזרה הא הוי התראת ספק שמא ביטל החמץ דסגי בלב ותי' דמשכחת לה כשנתחמץ אחר זמן איסורו והוי התראת ודאי דלא מהני ביטול עיי"ש וא"כ מזה ממילא מוכח דאחר שש אסור בהנאה דאל"כ הוי ברשותי' לבטלו וא"כ יקשה דילמא ביטל בלב והוי התראת ספק עכתד"ק

אכן באמת לענד"נ דלרבא ליתא לתי' זה דהא בשו"ת שאגת ארי' שם בעצמו חוזר ומקשה על תירוצו דהניחא לר"י בפסחים (דף כ"ח) דחמץ לפני זמנו עובר עליו בל"ת ואסור בהנאה אבל לר"ש דסובר חמץ לפני זמנו בלא כלום ומותר בהנאה א"כ שוב יוכל לבטל אף שנתחמץ אח"כ ושוב הוי התראת ספק ועיי"ש מה שתי' לשיטת הר"ן ז"ל. וא"כ רבא דסובר כר"ש ובאמת מבואר בכתי"ק חו"ז המחבר ז"ל בפסחים (דף ו' ע"ב) בהא דאיתא שם דילמא משכחת לי' לבתר איסורא וכו' וניבטלי בשית דזאת קאי רק לרב אבל רבא לשיטתי' סובר רק כרב דהבודק צריך שיבטל אבל גם אחר שש יכול לבטל כיון דהוי ברשותי' עיי"ש א"כ לרבא אכתי יקשה קושית הש"א דהוי ה"ס. וע"כ צריך לתרץ כתי' דלמה דאיתא שם בפסחים (דף ס"ג ע"ב) דקרא דלא ילין היינו בשיש חמץ לא' מבני חבורה וכל דקיימו בבל תלין. וא"כ שפיר משכחת ליה התראת ודאי באם יש חמץ לא, מבני חבורה והתרו להשוחט שלא ישחט על החמץ דלאו בדידי' תלי' לבטל והבן: