תירוש ויצהר (שו"ת) רז

דופן הוא וכשירה. דהא איכא מאן דאמר בהעלתה צמחים בסמוכה לדופן. דאי איכא מכה בדופן כשירה. יעוין ר"ן בדין ריאה הסמוכה לדופן. ואני בעניותי הקשיתי זה כבר לדברי רבינו תם שאוסר בהאדימה. א"כ יהי' אסור אפילו בועה יחידית. ואפילו מורסא. דהא הכל יודעים דכל דם שנצרר תחת העור בין באדם בין בבהמה. יהפך אח"כ למוגלא וכ"ת לא אסר ר"ת בהאדימה עד שמסירים הקרום ורואים היטב שהקרום גופא האדים. א"כ יהי' הדבר הפלא ופלא שלא פירשו גבי חובל בשבת שלא נוציא החובל לסקילה עד שיסירו העור מהנחבל. אלא ש"מ גבי שבת כיון שחבל ונצרר הדם כבר חילל שבת. אי משום צובע אי משום מפרק אי משום נטילת נשמה. וכאן בדיני הטריפות יסבור ר"ת דנהי שאנו רואין באדם ובבהמה שכשמתחיל להתרפאות נעשה מצרירת דם מוגלא אעפ"כ כשאנו רואים צרירת דם בריאה אין אנו יודעין אם הנצרר הזה סופו להתרפאות. דומה לזה כ' הר"ן לדעת רש"י דאין סירכא בלא נקב. אעפ"כ כשנמצא נקב בין אונא לאונא אין אנו יודעים אם סופו להסתרך אל השנית כסדרן יעו"ש. ונמצא לפ"ז אנן בדידן לדעת הרא"ש ז"ל דמטריפין מכה בדופן נגד הריאה האדומה אם המצא ימצא מוגלא בריאה גופא תחת הקרום האדום זה סימן שכבר התחיל להתרפאות ולכן נעשה מהצרירת דם מוגלא. זה נלפע"ד בדעת רה"ג ז"ל והוא היפך מדברי ב"א ז"ל. והנה כמה ענינים חידש הרה"ג מגרעניץ הנ"ל. ובאים בקונטריסי: והנני ידידו סימן פה

ב"ה ב' ויצא תרנ"א קראסניבראד

לכ' י"נ הנגידים המופלגים יר"א וכו' מ' נתן נאיי ומ' ישראל ארזיציינסקי שי' בק' טאמשוב

הנה ראיתי את הכתב איסור שנתן ע"ע השו"ב המופלג ויר"א מ' שלום נ"י בה"ר פייביל שו"ב מטאמשוב. ואמת וצדק ניתן לכתוב אשר האיסור אין בו שום ממשות וחשש כלל וכלל וגם אין הענין סובל אריכות כי הוא דבר פשוט והיתר גמור. ואם ירצו קהלת אנשי ק"ק טאמשוב ד' עליהם יחי' לקבלו לשו"ב. אז אין להם לחוש כלל על חתימתו שנתן. ואנכי ת"ל ביררתי לפני את הענין עפ"י הפוסקים ראשונים ותשובות אחרונים. אשר אין חל עליו שום שמץ איסור. אך לטורח להביא את הדבר בכתובים. ובפרט כי אין מן הצורך וכבר יצא הדבר בהיתר מהרב הצדיק מק' פאריסוב שליט"א: וזה נוסח האיסור

הריני מקבל עלי באיסור חמור ובח"ח ובנדר עד"ר שלא לשחוט בטאמשאב פה"ק או בסביבות השייכים להעיר הן גסות והן דקות והן עופות הן עבור רבים והן עבור יחיד מהיום ולעולם שום שחיטה שיהי' בלי הסכמת רוב בני העיר. ואם יהי' חלילה איזו מחלוקת בעיר חלילה לי להיות שו"ב לאותו צד שהם נגד הבע"ב שמסכימים על הארבעה עשר אנשים טובי העיר. ואם חלילה אעבור ע"ז יהי' שחיטתי אסורה כנבילה וטריפה. בלי שום הוראת היתר בעולם. כ"ז הנני מקבל עלי מרצוני הטוב בלי אונס והכרח כלל. ובביטול מודעות עד סוף כל מודעא דמודעא. ולראי' באתי עה"ח ב' ויגש ה' חנוכה תרמ"ט פה טאמשאב: שלום טארם

ב"ה. להפצרת ובקשת ידידינו הר' פייביל שו"ב מפה"ק נעתרתי לכתוב יושר דבר אמת כי הקוויטל שנתן לי בח"י בנו הר' שלום נ"י. אז בעת שרצה שילמוד בנו מלאכת השחיטה פה"ק ובקש ממני הח"מ לדבר על לב השו"ב הר' בנציון נ"י שיסכים לזה. אמנם הר' ד"צ נתן אז כתף סוררת ולא רצה להסכים. ובנו הר' שלום הוכרח לכתת רגליו לרייוויץ ולמאציוב ללמוד שמה מלאכת השו"ב. שאל ודרש הר' פייבל ממני להחזיר לו הקוויטל. ובאמת מהראוי לי להחזיר תיכף הקוויטל לידו כי על מנת כן נתנו לי. רק לא ידעתי אז אי' מקומו והי' עלי לטורח לחפש אחריו וכאשר הפציר בי יגעתי ומצאתי את הקוויטל והחזרתיו לידו. כי אין הדין והיושר להחזיקו אצלי אחרי כי נתנו לידי רק עפ"י אופן הנ"ל וכו'. ישראל

וזה מכתב הר' נתן נאיי

הנה נוסע מוכ"ז ר' שלום בן ר' פייבל שו"ב במכוון לכבודו. לקבל ממנו היתר על הקוויטל שנתן על תנאי. וכפי שיש בידו תעודה מידידינו ר' ישראל נ"י אשר הוא הי' המתווך בינו ובין שאר השו"ב דפה. אך לא יכול לגמור כי השו"ב לא רצו. ונשאר הקוויטל בידו. והגם כי אין הקוויטל שוה מאומה. אך בהיות הרב הצדיק מפאריסאב בפה בשבוע העבר וראה את סכינו של שלום ושחט לפניו והוטב בעיניו מאוד. ואכל משחיטתו. ובמקרה הראה לו את המכתב אשר רצה ליתן להשו"ב על אופן כי ילמדו אותו בפה והם לא רצו. ואמר הרב כי הגם כי הקוויטל בטל מעיקרו ולאות ע"ז כי הנהו בידו בחזרה. עכ"ז למען יהי' הכל עצהיו"ט יקבל מאת הרב מקראסניבראד הסמוך לכאן היתר על הקוויטל. אחת אומר לו כי מה שישמע ממוכ"ז הכל אמת וצדק ואין בזה שום צד ומיחוש כלל ואבקש שיתן לו כ"ת שליט"א היתר על הקוויטל. יותר אין לחדש. מידידו דו"ש באהבה

ב"ה יום ה' דחנוכה תרנ"ג קראסניבראד

לכ' י"נ הרה"ג כו' מו"ה שלום שכנא שי' אבד"ק בארעמלא

אחד"ש כנה"ר כו'. כאשר התאכסן כ"ת בביתי בנוסעו להדפיס ספרו מ"ש. ביקש ליתן לפניו איזה הערות קצרות בנוגע לחיבורו היקר. הנני למלאות רצונו

א) הנה הפרמ"ג (יו"ד סי' י"ח סק"א) במ"ז כ' דאין לסמוך על הדמשק"א שהובא בכנה"ג הגב"י אות כ"ד דאם לא בדק הסכין אצדדין ונאבד לאחר שחיטה דכשירה. וכ' הפרמ"ג דאין לסמוך על זה. ולכאורה מבואר בהר"ן ריש חולין על דברי ר' זירא שם (ד"ח ע"א) ליבן סכין ושחט בה כו', שכ' בשם הראב"ד ז"ל לא קאמר ר' זירא אלא בדיעבד עיי"ש

ב) בפרמ"ג (יו"ד סי' פ"ד בש"ד סקמ"ב) כ' בתולעים הנמצאים בבהמה דמשום ספק אסור ליתן לב"נ משום אמ"ה. ועיין בפרי תבואה (סי' ל"ו ס"ק ע"ב). ובתשובות האריכו לענין למכור כבדים שיש בהם תולעים לעכו"ם משום איסור אמ"ה. אכן צ"ע לי לפמש"כ בפתיחת פמ"ג (לאו"ח בסדר הנהגות הנשאל אות מ"ג) וז"ל: אמנם ליתן א' מהם לב"נ זה וא' לב"נ אחר י"ל וכו' דספק תורה למ"ד מדרבנן אסור א"כ לב"נ משרי שרי. ואף למ"ד ספק מה"ת אסור היינו מקרא ושניהם ממקרא א' למדוה. משא"כ ב"נ אפשר דכי אסרה לי' תורה בוודאי איסור לא בספק איסור וכו' עכ"ד. א"כ גם כאן דהוא ספק לכאורה מותר לב"נ וק"ל. וראיתי שכ"ת מביא קושיותי בספרו משמרת שלום סוס"י פ"ד: