תירוש ויצהר (שו"ת) קצג

כיון דאם אין לו מיגו שכיר נשבע ונוטל ולאפטורי מממון הא אמרינן מגו אף ממיעז לשאינו מיעז ועיין בתומים ובס' אהבת ציון שם. ולעד"נ לתרץ דלהטור הי' קשה לו קושי' התוס' ד"ה קצץ דלישני דשכרו שלא בעדים ולזאת תי' הטור בשם הר"י באופן אחר דהנה בתוס' הקשו איך שייך מיגו דלא שכרתיך מעולם הא הוי מיגו בדדמי ויש לומר דכונת הגמ' דמיגו דיכול לומר לא שכרתיך מעולם היינו דוקא בכ"ה כיון דבאמת מדינא ליכא שבועה כלל רק דמתק"ח חייבו שבועה. לכן באם איכא מיגו כל דהו היינו אף מיגו בדדמי יכול לפטור משבועה דכ"ה שלא יבוא לידי שבועה אף דהוי מיגו גרועה. אבל במובמ"ק דאיכא שבועת נשבע ונפטר מה"ת. וא"כ כיון דמדינא איכא שבועה תו ליכא למיפטרי' משום מיגו דלא שכרתיך מעולם כיון דהוי מיגו בדדמי ולפטר משבועה שכבר נתחייב בעינן מיגו מעליא ולא מצד מיגו בדדמי. וכעין שכ' בתומים בכללי מיגו לתרץ קושית הר"ן והרא"ש על הר"י הלוי דסובר לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה מהא דריש ב"מ דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מובמ"ק הטענה ישבע ולא אמרינן מיגו דאי בעי כ"ה ותי' דעל עיקר ד"ת קשה לי' אמאי אמרה תורה דמב"מ ישבע ולא אמרינן תו מיגו לאפטורי משבועה דכבר חל. ראוי הי' מעיקרא שלא לתת עליו שבועה משום מיגו ולא הי' חיוב שבועה כלל בעולם ומדוקדק בזה לשון מפני מה אמרה תורה דקשיא על התורה מעיקרא על הטלת שבועה עיי"ש. כן י"ל כאן דמיגו בדדמי לא אמרינן דוקא באם איכא שבועה שנתחייב כבר והיינו שבועת מובמ"ק. אבל בכ"ה דלא הי' שבועה רק דחכמים חידשו שיהי' שבועה. לזאת באם שכרו שלא בעדים דאיכא מיגו אף דהוי בדדמי מ"מ פטור. וממילא מיושב קושית התוס' בהא דקציצה דליכא למימר דמיירי בשכרו שלא בעדים דאיכא מיגו זה אינו דהא בקציצה דהוי מובמ"ק לא אמרינן מיגו דהוי מיגו בדדמי התוס' שם פירשו דמיירי שמה. שהודה לו בקציצה לא שילם עדיין דהוי מובמ"ק ועיי"ש במהרש"א וממילא מיושב קושית הר"ן לפרש האי אמרת בשלמא לטעם דכדי חייו ולדברינו ניחא דכונת הגמרא אי הכי אפי' קצץ נמי והיינו אי אמרת בשלמא דהטעם הוא משום כדי חייו א"כ לא קשה מקציצה דהא יש לומר דמיירי בשכרו שלא בעדים כקושית התוס' ולא הוי בדדמי דהא עדיין לא נאמר דבעה"ב טרוד בפועליו וטוען ברי וזוכר טענתו. אבל אי אמרת בעה"ב טרוד בפועליו א"כ אפילו קצץ נמי דהא ליכא למימר דמיירי בשכרו שלא בעדים דהא הוי מיגו בדדמי ומוכרח הגמ' לתרץ דקציצה מדכר דכירי אינשי ואינו טרוד בזה. וממילא מיושב שיטת הטור בשם הר"י דדוקא בכ"ה אמרינן מיגו ולא במובמ"ק. וממילא מיושב קושית הראשונים בהא דקיי"ל דבשומרין נשבעין אף בשלא הפקיד לו בשטרא ושוב קשה נימא מיגו דלא הי' דברים בעולם כקושי' הגמרא. אכן להנ"ל ניחא דבאמת כ' הר"ן ז"ל דגם בשומרין הוי בדדמי דלפי דעתו הי' אונס ואינו אונס. וא"כ כיון דכבר יש שבועה בשומרין כמו במובמ"ק שוב ליכא למימר מיגו דלהד"מ אף בלא הפקיד לו בשטרא דהא הוי מיגו בדדמי והבן

ז) (בדף מ"ו ע"א) בתוס' ד"ה לא קצצתי וכו' ובסמוך מוקמינן לה כרבי יהודה דבעי הודאה במקצ' וקשה דבעבר זמנו אמאי הממע"ה והא מפרש לעיל טעמא משום דחזקה אין ב"ה עובר בב"ת ואין שכיר משהה שכרו והכא הרי השהה והרי עבר עכ"ל. ובתוס' ב"ב (דף מ"ה ע"ב) ד"ה נתנה וכו' כתבו ביתר ביאור דאף די"ל דגם כאן מיירי שלא עבר בבל תלין דזה לשונם שם והכא הרי שהה שכיר ובעה"ב עבר דמודה שקצץ לו אחת ועדיין חייב לו וליכא למימר דמיירי כגון דאמר לא קצצתי לך אלא אחת ופרעתי לך דא"כ בזמנו אמאי נשבע ונוטל הא כר' יהודה מוקמי לה ואיהו בעי הודאה במקצת. ואין לתרץ נמי כגון שאומר אותה אחת שקצצתי לך ברשותך השהיתי דלא עבר בבל תלין דמ"מ חזקה דאין שכיר משהה שכרו ליכא דהרי שיהה אחת וכו' עיי"ש. הרי דשם תירצו הא דבל תלין וכל קושיותם הוא מהא דהרי השהה וליכא חזקה דאין שכיר משהה וכאן בשבועות בעינן תרווייהו היינו הא דאין בעה"ב עובר בב"ת ואין שכיר משהה שכרו. ולפעד"נ לתרץ דהנה בתומים (סי' פ"ט סק"ט) כ' לפרש דברי התוס' דב"מ (דקי"ג ע"א) ד"ה השתא שהקשו במודה במקצת אמאי אין בעה"ב נשבע דרמי אנפשי' ומידכר ותמהו המפורשים דלמה לא הקשו בתוס' גם מכ"ה ועיי"ש במהרש"א (ומש"כ לעיל בזה ת"ל). ותי' התומים עפ"י מש"כ בתוס' בשמעתין דלרבנן הוי ודאי שוכח ולר' יהודה רק ספק שוכח וא"כ לרבנן קשה לומר דהיום ודאי שוכח ולמחר ודאי זוכר אע"כ אמרינן נחית דרגא דע"י דרמי אנפשי' ומידכר הו"ל רק ספק שוכח. וא"כ לרבנן אין לנו למסור לו שבועה כי עדיין לו הדבר בספק משא"כ לר"י דהוא עתה רק ספק שוכח א"כ למחר ע"י דרמי אנפשי' ומידכר הוי זוכר א"כ יש לומר שפיר דישבע וא"כ מה שכתבו בתוס' דוקא במובמ"ק כונתם הוא להקשות לר' יהודה אבל לא לרבנן עיי"ש. היוצא מדבריו דכיון דלרבנן הוי ודאי שוכח אין סברא לומר דמשום איסור רמי אנפשי' וידכר. וא"כ לפי"ז יש לומר דהא דכתבו בתוס' לעיל ד"ה כי מטא דמשמע מסוגיא דידן דהא דחזקה דאין בעה"ב עובר בב"ת לא מהניא אלא כי איכא חזקה בהדה היינו חזקה דאין שכיר משהה שכרו זה דוקא לרבנן דהוי ודאי שוכח אבל לר' יהודה דהוי ספק שוכח די לנו לומר דמשום איסור בל תלין לבד רמי אנפשי' ומידכר (ודלא כמש"כ בתוס' ב"מ שם דקי"ג). וכיון דכאן קאי אליבא דר' יהודה כמו שכתבו בתוס' עצמם בראש דבריהם. ולפי מש"כ בתוס' ב"ב שם דיש לומר באופן דלא עבר בבל תלין והיינו כגון שאומר אותה אחת שקצצתי לך ברשותך השהיתי כנ"ל ואי משום דאין כאן חזקה דלא משהה שכרו הא לר"י באמת לא בעינן חזקה זו והבן

ח) בתוס' וניתב לי' וכו'. המפורשים הקשו דמה הי' הס"ד דתוס' שיהי' א"י אם נתחייבתי. ולעד"נ עפ"י הקושי' בשו"ת אורי וישעי (סי' ט"ז) ועיי"ש תי'. לפי"ז מיושב מה דמקשים על השערי ר"א דסובר א"י א"פ חייב לישבע ומצאתי אח"כ כן בדבריו שם באורי וישעי (סי' י"ז וסי' י"ח) יעיי"ש: ט) בשבועות (דמ"ו) הקושי' שהקשו הגאונים דתיקנו בהמלוה על המשכון ומחלקים בדמי הלואה דנאמן עד כדי דמיו בשבועה במיגו דלקוח אף אם הי' טוען לקוח לא הי' צריך לישבע מ"מ כיון דלאו אגופי' דחפץ קטעין הוי להוציא לפיכך צריך לישבע ומקשים אמאי נקיט הכא כל שטלית ביד האומן המע"ה משמע דאי הבעה"ב לא מביא עדים האומן נאמן בלא שבועה מאי שנא מהמלוה על המשכון דצריך לישבע. ונ"ל לתרץ הכי ונתרץ קודם קושית התוספות דמקשים בסיפא דברייתא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המע"ה דהא הברייתא הנ"ל אתי כר' יהודא דקציצה נמי לא דכיר וא"כ בע"כ איירי דהבה"ב הוא מודה במקצת דר' יהודא סובר עד שתהא שם הודאה במקצת וא"כ אמאי בעבר זמנו המע"ה והא טעמא משום דחזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין והכא הרי שהה והרי עבר. ונ"ל לתרץ קושית התוספות הכי דאיירי בכ"ה דהיינו דאותו אחת שמודה שקצץ טוען שפרע ויש לו ע"א ששכרו. ויהי' הכל ניחא בעז"ה דהנה עד אחד קיי"ל דמחייב לישבע ומכ"ש דעד אחד המסייע פוטר משבועה אפילו בנשבע ונוטל ויש לו ע"א המסייע