תירוש ויצהר (שו"ת) קצב

בקושיתם כתבו לימא ב"ה איני זוכר עתה אבל הניחו עד שיעלה וכו' דפלי' טענה זו לבעה"ב ובשבועות כתבו וא"ת ימתינו לעולם עד למחר וכו' וקאי על הב"ד שיעשו כן להמתין עד למחר וידכר. ולתרץ הכל בעזהשי"ת נקדים מה שדקדקו המפורשים בשיטת הרי"ף ז"ל שכ' בשבועות וז"ל: עקרוה רבנן לשבועה מבעה"ב משום דבעה"ב טרוד בפועליו ושדיוהו אשכיר משום כדי חייו וכו' ופי' הר"ן ז"ל משום כדי חייו של שכיר תקנו שבועה על הבעה"ב וכיון שראו שעסקיו מרובים ואינו יכול לישבע תקנו שישבע השכיר עיי"ש. והנה בש"ס ב"מ (דף קי"ב) שם לא הביא הרב אלפס ז"ל הטעם משום כדי חייו כלל רק הטעם משום דבעה"ב טרוד בפועליו לחוד וכך הוא בהרא"ש ז"ל שנמשך אחר לשון הרי"ף בכאן ובב"מ שם. ונלענ"ד דהנה כל הרואה בהש"ס דהכא דהשקלא וטריא דשמעתין הוא ממש כשקלא וטריא דהתם בב"מ בלי שום גרעון ויתור זולת בהש"ס דב"מ לשון הגמ' אלא בעה"ב טרוד בפועליו הוא א"ה ניתב לי' בלא שבועה וכו' והכא בסוגיא דידן הלשון וליתיב לי' בלא שבועה וחסר תיבת א"ה. והנה ידוע לפי דרך הש"ס בכ"מ דלשון א"ה הוא כלשון אי אמרת בשלומא וכמש"כ בתוס' בשמעתין ד"ה א"ה אפי' קצץ ובהר"ן ובמהרש"א ז"ל וע"כ הכי פירושא א"ה כלומר אי אמרת בשלמא דטעמא הוא משום כדי חייו הוא שפיר דל"ש להקשות וליתב לי' בלא שבועה דלענין כדי חייו מה איכפת לן אם ישבע דמה ירוויח אם לא ישבע ומה יפסיד אם ישבע אבל אי אמרת דטעמא הוא משום דבעה"ב טרוד בפועליו והוי א"י אם החזרתי וכמש"כ בתוס' שם שפיר קשה וליתב לי' בלא שבועה. ולפי"ז שפיר נשמע מסתמא דש"ס דהתם דהקשו בלשון א"ה דלגמרי חזרו בהו מהסברא קמייתא משום כדי חייו כ"א דהעיקר הטעם בזה הוא משום דבעה"ב טרוד בפועליו ולזה שפיר לא הביא הרי"ף שם כ"א האי טעמא דבעה"ב טרוד בפועליו לחוד כיון דהוא כעין כל סוגיות הש"ס היכי דאמרו בלשון א"ה דמשמעות הענין הוא דתירוץ בתרא הוא העיקר משא"כ הכא דבאמת הני תרי טעמי איכא. ולזה שוב לא שייך להקשות בלשון א"ה דאל"כ הו"ל להקשות בלשון א"ה כדרך סוגיות הש"ס בכ"מ לזה שפיר הביא הרי"ף ז"ל הנך תרי טעמי. ומצאתי שכונתי ת"ל בישוב הרי"ף וסוגיות הגמ' למ"ש בס' הר סיני פ' משפטים עיי"ש. והנה הנ"מ אי נימא רק הטעם דבעה"ב טרוד בפועליו או דנימא הטעם דמשום כדי חייו י"ל דאי נימא דהסברא דטרוד בפועליו הוא ודאי שכח אז לא נצטרך לומר משום כדי חייו וכסברת התוס' בשמעתין ד"ה וניתב דמשום דהוי ודאי שכח הוי א"י אם פרעתיך. אבל אם נימא דהוי רק ספק שכח כמש"כ בתוס' בשמעתין (דמ"ה ע"ב) ד"ה מתוך א"כ צריך לומר דוקא דעיקר השבועה נתקנה משום כדי חייו ורק משום דשמא שכח עקרוה ושדיוה אשכיר והבן

ולפי"ז סוגיות הש"ס בב"מ דקאי רק לטעם דבעה"ב טרוד בפועליו דהא אמרו בלשון א"ה משמע דעיקר הטעם הוא משום דטרוד ע"כ דאמרינן דהוי ודאי שוכח. אבל בשבועות דקאי הגמרא אליבא דתרי טעמי משום כדי חייו ומשום דבעה"ב טרוד בפועליו ע"כ דסובר הגמרא דהוי ספק שוכח כנ"ל. ולפי"ז שפיר הקשו בתוס' שבועות וימתינו לעולם עד למחר כיון דהוי ספק שוכח שפיר יש עצה להמתין עד למחר ורמי אנפשיה ומידכר כסברת התומים הנ"ל דאי הוי ספק שוכח שייך לומר רמי אנפשיה ומדכר. אבל שם בב"מ דשיטת הגמרא סובר דהוי ודאי שוכח א"כ לא הקשו בתוס' באופן זה שימתינו עד למחר דהא בודאי שכח לא שייך לומר רמי אנפשיה ומדכר. ולכך הקשו באופן אחר דהיינו לימא ב"ה איני זוכר עתה אבל הניחו עד שיעלה ע"ה שאזכור אם נתתי אם לאו. וא"כ דגם להבעה"ב הוי ספק אם נתן או לא עד שהוא בעצמו טוען כן שימתינו עד למחר שפיר שייך לומר רמי אנפשיה ומידכר וא"כ מיושב הא דקושית התוס' שם הוא בשינוי לשון מהך דשבועות. ולפי"ז ניחא ג"כ הא דכאן תירצו שני תירוצים ובב"מ לא תירצו רק תי' אחד והשמיטו התי' הראשון דכיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה פן יהי' מוחזק כפרן. אכן לדברינו עולה יפה ומתורץ כעץ שכ' שם בס' אהבת ציון דכיון שאין הבעה"ב טוען עתה ברי ורצונו שיניחו לו זמן לזכור אם פרע או לא וא"כ ל"ש תי' התוס' דשבועות כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה דהא לא הוחזק כפרן אף אם יודה למחר דהא הוא בעצמו הי' מסתפק בזה ולא הי' טוען ברי שנתן שכרו. ואדרבה הוא בעצמו טען שימתינו לו למחר בכדי שיזכור. אבל כאן בתוס' שבועות שהקושי' הי' וימתינו לו עד למחר היינו שהב"ד ימתינו לו אבל הוא מצידו טוען ברי לכן שפיר תירצו דכיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה פן יהי' מוחזק כפרן והבן. ולפי"ז מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל פי"א מה' שכירות שכ' דאם שכרו שלא בעדים ויש לו מיגו דלא שכרתיך מעולם אם הוא כ"ה ישבע היסת ואם הוא מובמ"ק ישבע שבועת התורה והקשה הלח"מ ממ"נ אם המיגו טוב למה ישבע בעה"ב ואם אין המיגו טוב למה אין השכיר נשבע ונוטל. אכן לדברינו ניחא דהנה התוס' הקשו דהוי מיגו בדדמי וא"כ י"ל דמשום זה סובר הרמב"ם דאינו נאמן במיגו בלבד משום דהוי בדדמי ורק באם הוא ישבע אז ממילא נאמן כקושי' התוס' דאם הוא מיחייב לישבע רמי אנפשי' ומדכר. והרמב"ם לא ס"ל כתי' התוס' דדוקא באית לי' גם חזקה דאין שכיר משהא שכרו רק משום שבועה לבד רמי אנפשי' למדכר. ואי משום תי' הראשון דתוס' כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה זה דוקא באם לית לי' מיגו אבל כיון שיש לו מיגו דל"ש מעולם שפיר י"ל דיזכור ע"י דרמי אנפשי' דלא יהי' מוחזק כפרן דהא לו הי' רוצה לכפור הי' טוען לא שכרתיך מעולם וכיון דיש לו מיגו אינו מוחזק כפרן ושוב אמרינן דע"י השבועה יזכור וע"י המיגו נאמן בשבועה והבן

ולפי"ז ניחא מה דהקשו הראשונים מהא דשבועת שומרים אף דלא אפקיד לי' בשטרא והוי סתירה להא דאמרינן בשכיר אבל שכרו שלא בעדים יש לו מיגו והקשה רבא א"כ שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה אכן להנ"ל דמשום קושי' זו י"ל דסובר הרמב"ם דהבעה"ב מחויב לישבע אף דיש לו מיגו וכל הנ"מ בין שכרו בעדים לשכרו שלא בעדים הוא רק אם השכיר נו"נ או הבעה"ב נשבע ונפטר. אבל המיגו לחוד אינו פוטרו משום דהוי מיגו בדדמי. א"כ שפיר ניחא הא דשומרים דאף דיש לו מיגו מ"מ נשבע דהא הוי בדדמי כמש"כ הר"ן בשמעתין דגם שבועת שומרין הוי בדדמי עיי"ש. ולפי"ז מיושב קושית התוס' (דף מ"ה ע"א) ד"ה קציצה דהקשו לישני כגון ששכרו שלא בעדים ונאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כדאמרינן בסמוך עיי"ש. אכן לשיטת הרמב"ם ניחא דהא גם בסמוך כונת הגמרא הוא רק לא שנו אלא בשכרו בעדים היינו ואז השכיר נו"נ אבל שכרו שלא בעדים אז הבעה"ב נשבע ונפטר. אבל כאן בקציצה דמקשה הגמ' מהא דתניא אומן אומר וכו' הממע"ה ואמאי לא אמרינן דהשכיר נו"נ ועיי"ש ברש"י ד"ה אפי' קצץ וא"כ מה נאמר דמיירי בשכרו שלא בעדים ומשום מיגו זה אינו דאכתי יקשה יהי' בעה"ב צריך לישבע ולמה אמרינן הממע"ה כנ"ל

ו) שם בגמרא אמר ר"נ אמר שמואל ל"ש אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם וכו'. כ' הטור (חו"מ סי' פ"ט) בשם הר"י דהא דשכרו שלא בעדים נאמן במיגו דל"ש מעולם היינו דווקא בכ"ה שאומר פרעתיך כולו אבל במודה במקצת אינו נאמן והקשו עליו למה לא יהי' נאמן במיגו דלא שכרתיך מעולם ואי דהוי העזה הא הוי לאפטורי מממון