תירוש ויצהר (שו"ת) קצא

ומה גם לסברת התומים בהא דשכרו שלא בעדים כיון דהשכיר לא חס על נפשו גם החכמים לא חייסו בעדו ומשום כדי חייו עיי"ש

לכן נלענ"ד לפרש ומיושב גם הסמיכות דאחר דמקשה הגמ' וליתב ליה בעדים ולא נצטרך לתקנת חכמים שיהי' נשבע ונוטל דהא ע"י העדים יהי' בירור האמת ומתרץ הגמ' טריחא לי' מילתא היינו שיהיו מוכנים עדים בזמן התשלומין ועל זה מקשה הגמ' וליתיב ליה מעיקרא היינו קודם הפעולה בזמן שהוא שוכרו דאז אין טירחא בעדים דהא ממילא איכא עדים בעת שהוא שכרו כמבואר בשמעתין דכל עיקר התקנה דנו"נ הוא רק בשכרו בעדים אבל בשכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך וכו' וא"כ כיון דכל עיקר התקנה הוא במקום דאיכא עדים בעת ששכרו א"כ מוטב דלתקן שאז במעמד העדים ישלם לו קודם הפעולה ושוב יהי' בירור ע"י העדים ולא שייך תי' הגמ' טריחא לי' מילתא דהא בעת ששוכרו איכא עדים ממילא לראות שהוא שוכר אותו ויוכלו לראות גם את זאת שהוא משלם לו ומתרץ הגמ' שניהם רוצים בהקפה ועיי"ש ברש"י ובחי' הרי"ן מיג"ש. וכיון דע"כ טוב בעבור שניהם שישלם לו אחר עבודתו ושפיר לא קשה וניתב לי' בעדים דהא אז טריחא לי' מילתא שיבקש עדים בכל עת שישלם להשכיר והבן. וראיתי בשו"ת מהר"י אסאד (ח"ב סי' רל"ח) וששתי כעל הון

שוב ראיתי בס' שיחות צדיקים (דף ח' ע"א) וז"ל: נזכרתי קושי' במס' שבועות והיא מהרבי ר' העשיל זללה"ה. במס' שבועות בפ' כל הנשבעין מ"ש שכיר דתקוני וכו' וליתב ליה מעיקרא ופרש"י ז"ל ליתקון רבנן שיתן שכרו לפועליו שחרית עד שלא יתחילו במלאכה והקשה הרבי ר' העשיל ז"ל ומאי יהיה מזה הלא גם עתה יהיה מחלוקת ביניהם כי בעה"ב יאמר להפועל לך עשה המלאכה והפועל יאמר לו תשלם לי קודם ויאמר לו הבע"ה הלא עתה כבר שלמתי לך ויהיה ג"כ סכסוך ביניהם. ותירץ הגאון הנ"ל באם שיהיה תקנה מדרבנן אשר הבעה"ב ישלם להפועל קודם שיתחילו בהמלאכה [ואם יאמר הפועל שעוד] אזי היה הבעה"ב התובע אומר להפועל שילך להמלאכה ואם יאמר הפועל שעוד לא שילם לו יהיה הבעה"ב נשבע ונפטר ודפח"ח. ועי' בס' המאסף שנה ב' סי' קנ"ח. ובספרי פנות הבית סי' ס"ו

ג) שם בתוס' ד"ה וניתב לי' וכו' וא"ת לא יהא ברי של בעה"ב אלא כא"י וכו' וי"ל דהוי וכו'. מקשים דאיך ס"ד דתוס' דיהי' כא"י אם הלויתני הא ע"כ מוכרחין לומר דהוי כא"י אם פרעתיך כמו שתי' בתוס'. ולעד"נ דכיון דהוא באמת טוען ברי רק דאנן אמרינן שהוא טרוד עכ"פ אית לן למימר דהוי כא"י אם הלויתני וזה מדוקדק בתוס' לא יהא ברי של בעה"ב היינו לא נעשה אנן הברי שלו רק כא"י אם הלויתני וע"ז תי' דהוי כא"י אם פרעתיך ושוב הקשה בתוס' הקושי' שני' וכי א"א להיות בשום פעם וכו' וכונתם לחזור לקושי' ראשונה דכיון דיוכל להיות שזוכר ושוב יהי' כא"י אם הלויתני ועיין בהר"ן בזה

ד) שם בתוס' ד"ה כי מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר וא"ת ימתינו לעולם עד למחר וכו' ועוד אמאי עקרוה רבנן לשבועה מבעה"ב הא כיון דמיחייב שבועה רמי אנפשיה וי"ל כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה ואין נותן לב להיות נזכר פן יהא מוחזק שקרן. ועוד י"ל דהא חזקה דאין בע"ה עובר על ב"ת לא מהניא אלא כי איכא חזקה בהדה חזקה דאין שכיר משהא שכרו וכו' עיי"ש. והנה בב"מ (דף קי"ג ע"א) בתוס' ד"ה השתא כ' וז"ל וא"ת לימא ב"ה איני זוכר עתה אבל הניחו עד שיעלה עמוד השחר שאזכור אם נתתי אם לאו וכו'. ועוד קשה במודה במקצת אמאי אין בעה"ב נשבע דרמי אנפשיה ומידכר וכו'. וי"ל דחזקה שאין ב"ה עובר בבל תלין לא מהני אלא היכא דאיכא חזקה דאין שכיר משהא שכרו וכו' עיי"ש. והנה במהרש"א שם כ' דמכופר הכל לא קשיא להו דמשום שבועה דרבנן דקילא לא רמי אנפשיה ומדכר אבל שבועה דאורייתא לא גרע מלא תלין עכ"ל. והנה האחרונים הקשו למה בתוס' ב"מ הקשו רק ממודה במקצת ובתוס' שבועות כאן אף מכ"ה ועיין שעמד בזה בס' אהבת ציון שם. אכן לדידי לא קשה די"ל דגם כאן בשבועות כונת התוס' להקשות דייקא ממודה במקצת ולזאת כוונו בדבריהם לומר אמאי עקרוה רבנן לשבועה מבעה"ב הא כיון דמיחייב שבועה וכו' ולשון עקרוה רבנן לשבועה משמע דקאי על מוב"מ דאז שייך עקרוה כיון דהשבועה הי' עליו אבל בכופר הכל לא שייך עקרוה וכ"כ בתוס' בשמעתין (דף מ"ה ע"א) ד"ה עקרוה ולכך מדוקדק מה דבתוס' ב"מ לא כתבו לשון עקרוה ותחת זה פירשו קושיותם וז"ל ועוד קשה במודה במקצת וכו' עיי"ש עכ"פ דברי התוס' כאן ותוס' בב"מ הכל הולך למקום אחד להקשות על מוב"מ וכסברת המהרש"א דמכ"ה לא קשיא להו כנ"ל

אכן גוף סברת המהרש"א לחלק בין שבועה דאורייתא לדרבנן כבר השיג עליו התומים (סי' פ"ט סק"ט) וכ' שזה טעות כיון דמיירי כאן משבועת המשנה דהיא בנק"ח לדעת התוס' א"כ מ"ש דנשבע בנק"ח משום שחייבתו תורה או דחייבו רבנן חומר שבועת שקר בשניהם שוה בלי הבדל כלל ועיי"ש מה שכ' הוא ז"ל לתרץ כונת התוס' שהקשו דוקא ממודה במקצת בסברא ישרה. ולעד"נ לומר פשוט דדוקא שבועת מובמ"ק שהיא על הבעה"ב ורק דעקרוה מבעה"ב ונתנוה על השכיר משום דטרוד לכן שפיר הקשו כיון דחזינן דמשום איסור בל תלין שוב רמי אנפשיה ומדכר כמו כן נימא דישאר השבועה על הבעה"ב ומשום איסור שבועה רמי אנפשיה ומדכר ולמה עקרינן השבועה ממחויב לה. אבל בכ"ה דליכא שבועה כלל ורק משום כדי חייו דשכיר וטרוד בפועליו נתקנה כל עיקר השבועה א"כ שפיר ניחא מה דתיקנו חז"ל השבועה על השכיר ולא על הבעה"ב משום דבעה"ב טרוד בפועליו ולא שייך להקשות דמשום איסור שבועה רמי אנפשיה ומידכר כיון דהשבועה לא היתה מה"ת לא על הבעה"ב ולא על השכיר כיון דהבעה"ב הי' כ"ה א"כ אם מתקנת חכמים נתחדשה כל עיקר השבועה למה לנו למירמא השבועה על הבעה"ב שידכר ע"י חומר שבועה מוטב לתקנה כל עיקר על הפועל דהוא זוכר בודאי וליכא גבי' שום חשש מלתקן השבועה על הבעה"ב דיש חשש שטרוד ודילמא לא ידכר וישבע לשקר. אבל במודה במקצת דהשבועה מכבר היא על הבעה"ב מוטב להשאיר השבועה על הבעה"ב כמקדם מטעם דרמי אנפשי' והבן

ה) והנה במפורשים הקשו דלמה בתוס' שבועות תי' שני תירוצים על קושי' הנ"ל דע"י שבועה רמי אנפשיה ומדכר ובתוס' ב"מ לא תירצו רק תירוץ השני דחזקת ב"ת לחוד לא מהני ותי' הראשון דכאן השמיטו. ולעד"נ לתרץ בהקדם מש"כ התומים (סי' פ"ט סק"ט) ליישב הא דלא הקשו בתוס' רק ממודה במקצת ולא מכ"ה ותי' עפ"י מש"כ בתוס' דלרבנן הוי ודאי שוכח ולר"י רק ספק שוכח וא"כ לרבנן אין סברא לומר דהיום ודאי שוכח ולמחר ודאי זוכר אע"כ אמרינן נחית דרגא דע"י דרמי אנפשיה ומידכר הו"ל רק ספק שוכח וא"כ לרבנן אין לנו למסור לו שבועה כי עדיין לו הדבר בספק משא"כ לר"י דהוא עתה רק ספק שוכח א"כ למחר ע"י דרמי אנפשיה ומדכר הוי זוכר א"כ יש לומר שפיר דישבע וא"כ מש"כ תוס' במוב"מ כונתם הוא להקשות לר"י אבל לא לרבנן עיי"ש. העולה מדברי קדשו דדוקא אם נאמר ספק שוכח אז יש מקום התוס' דע"י שבועה רמי אנפשיה ומדכר אבל אם נאמר ודאי שוכח אז לא שייך להקשות דע"י שבועה רמי אנפשיה ומידכר כנ"ל

ונקדים עוד מה שיש לדקדק בשינוי הלשון בתוס' ב"מ