תירוש ויצהר (שו"ת) יט

כ"ד מהני מדכתיב תשביתו דמשבית בכ"ד ושריפה ל"ד וזה דדייקו חכמים שם והתורה אמרה תשביתו משא"כ לריה"ג לא איצטרך לימוד ע"ז דבלא"ה נסתר ק"ו או מה מצינו של ר"י מנותר דאיכא למיפרך מה לנותר שאסור בהנאה משא"כ חמץ דמותר בהנאה ואייתרי' לריה"ג לשון תשביתו ומוקי לה דסגי בביטול כ"ד מה שלא מהני לדידי' מכח סברא חיצונה כיון דהוה ברשותו צריך הפקר גמור כנ"ל קמ"ל קרא דתשביתו דסגי ביטול כ"ד

א"כ כיון דעיקר פירש"י לא קאי אלא לריה"ג מתורץ קושיא א' שבתוס' דאביי קאמר שפיר לקמן אך חלק וא"ל איך קאמר רחמנא תשביתו שהוא ביטול אחר זמן איסורא זה ליתא דמידי הוא טעמא דמפיק מתשביתו ביטול לריה"ג ולדידי' לא הוה אחר זמן איסור דהא אפילו תוך הפסח מותר בהנאה וכו' ומתורץ גם קושיא שניה שבתוס' דר"ע מוקי שפיר תשביתו על הבערה לחוד דעל ביטול לא צריך קרא דממילא מהני לר"ע מחמת הפקר דר"ע לשיטתו דס"ל לקמן (דף ל"ב ע"ב) דחמץ בפסח אסור בהנאה והוה רק בע"כ ברשותו ומהני ביטול כ"ד ומש"ה מוקי לקרא דתשביתו על הבערה

ומיושב גם קושיתינו מהך דלקמן (דף צ"ה) דאמרינן דב"י הוי להנל"ע אע"ג דתשביתו היינו ביטול ז"א דזהו רק לריה"ג הוא דנפיק ביטול מתשביתו ולדידי' כיון שיוכל לבטל כל שבעה דהוה ברשותו דמותר בהנאה שפיר הוי נל"ע ולאידך תנאי לא קאי תשביתו על ביטול כלל רק על הבערה ומצי לקיים העשה ביו"ט א' בחוה"מ והוה לכ"ע לאו הנל"ע ומיושב ג"כ הספרי דיליף מלא יראה לך דמהני ביטול מחמת הפקר ולא מתשביתו ומשמע לכאורה כתוס'. ולהנ"ל ניחא דסתם ספרי ר"ש והוא ס"ל חמץ בפסח אסור בהנאה והוי בע"כ ברשותו ומכח הסברא מהני ביטול כ"ד ומש"ה לא איצטרך לדידיה למילף מלשון תשביתו דביטול מהני עכת"ד

ולפי"ז י"ל דהרמב"ם סובר דילפינן מקרא דתשביתו ביטול אליבא דכ"ע כפי' הפשוט בלשון רש"י ז"ל [ועיין בהרמב"ם פ"ב ה"ב מה' חמץ דיליף ביטול מתשביתו עיי"ש בהגהות מיימוני בכוונת הרמב"ם ז"ל דסובר כרש"י ועיין בקצה"ח, סי' רע"ג סק"א שמפרש בשיטת רש"י ב"מ (דף י"ב ע"א) גבי זרק ארנקי דסובר דהפקר חשוב ד"א מקנה דס"ל כהרמב"ם דהפקר אינו אלא כמו נדר ומחויב לקיים דיבורו לא שיעשה קנין ממש ולא נפק מרשות המפקיר וכ' דרש"י לשיטתו דפי' דביטול נפק מתשביתו ולא מהני מתורת הפקר כמש"כ בתוס' שם פסחים ד"ד דבהפקר עדיין מיקרי שלו רק שאינו ברשותו ובחמץ הכ' עשאו כאילו ברשותו ולא מהני מה שאינו ברשותו עיי"ש] וא"כ לא הוי לאו הנל"ע דהא כיון דהלכתא דחמץ בפסח אסור בהנאה א"כ בתר זמן איסורא לא יוכל לבטל. ובפסחים (דף צ"ה) קאי לריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה ויוכל לבטל גם בפסח והוי נל"ע ע"י ביטול כנ"ל והבן

עוד יש לומר ע"ד חידוד דהנה הרמב"ם בפי' המשניות פ"א דתמורה כתב דלאו הכולל יותר מהעשה לא הוי להנל"ע ולכך לאו דלא יחליפנו לא הוי נל"ע משום שאין העשה כולל ציבור ושותפין והלאו גם בציבור ושותפין וראיתי במשנה למלך פ"ז ממלוה שהקשה עליו ממשכן דהוי להנל"ע אף דהלאו כולל יותר דהלאו הוי גם בעשיר והעשה דהשבת העבוט הוי רק בעני. ובס' גינת וורדים כלל כ"ג הקשה מנותר דהוי להנל"ע ולמ"ד דאין שורפין קדשים בלילה א"כ הוי מ"ע שהז"ג ונשים פטורות והלאו כולל אף בנשים א"כ הלאו כולל יותר. ובס' זכרון יצחק פ' תולדות הקשה לר' יהודה דסומא פטור מן המצות ודעת המהרי"ט בס' המכריע דבלאו גם סומא חייב א"כ הלאו כולל יותר א"כ קשה על כל לאו הנל"ע דהלאו כולל יותר דכולל גם סומא והובא קושיא זו גם בשו"ת שם אריה חיו"ד סי' א' גם ראיתי בס' ישועת יעקב חאע"ז סי' כ"ח שהקשה על היש"ש שסובר דדעת הרמב"ם דגזל עכו"ם הוא בכלל לאו דלא תגזול א"כ הוי בגזל לאו הכולל יותר דכולל אף בעכו"ם ועשה דוהשיב אינו בעכו"ם כמו שחידש המהר"ם חביב ביום תרועה (דף כ"ח) ואיך הוי גזל להנל"ע והובא קושיא זו גם בשו"ת מחנה חיים חאו"ח ח"ב סי' ל"ג בשם אחיו הוא ידי"נ הגאון מ' נפתלי ז"ל גם הקשה בס' המקנה כלל ט' פ"ב ליד"נ הגאון שי' למ"ש הצל"ח פסחים (דף ל"א) בחמץ שקבל אחריות עובר על לאו אבל לא שייך בו עשה עיי"ש

אכן ליישב כל הקושיות נ"ל עפ"י מה שתי' התומים סי' צ"ז סק"ז קושיית המשל"מ הנ"ל ממשכן דהא דכתב הרמב"ם דאם הלאו כולל יותר לא הוי נל"ע היינו בעשה שאינה בפועל מעשה אבל אם העשה הוא ע"י מעשה יכול לנתוק אף ללאו הכולל יותר עיי"ש והוא כעין סברת התוס' חולין (דף פ"א) על הא דקאמר הש"ס תמורה (דף ג' ע"ב) לא אתי חד עשה ועקר תרי לאווי ולכך לא הוי לא יחליפנו להנל"ע כתבו בתוס' שם דדווקא התם דוהיה הוא ותמורתו ליכא מעשה משא"כ בעשה ע"י מעשה מנתק אפילו תרי לאווי

ולפ"ז מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל דהא לכאורה קשה גם בחמץ איך קאמר הש"ס פסחים (דף צ"ה) דהוי להנל"ע הא הלאו כולל יותר. דהא ב"י וב"י הוי גם בנשים ועשה דתשביתו דהוי מצות עשה שהז"ג אינו בנשים ובאמת חקר בשו"ת שאגת אריה סי' פ"ב אי עשה דתשביתו נוהג בנשים משום דמצות עשה שהזמן גרמא הוא. ומצאתי שרמז לקושי' זו בס' מקור חיים סי' תל"א. ומתרץ דשאני תמורה דא"א כלל לקיים העשה בצבור. אבל בחמץ נהי דאין מצווין עליו להשביתו במ"ע מ"מ ודאי אם השביתו ושרפו תיקן את הלאו דב"י ופטור ממלקות וכו' למה זה דומה לנותר דהוי ניתק לעשה דשריפה אף דנשים פטורות ממ"ע דשריפת קדשים דמצות עשה שהזמן גרמא הוא דאינו נשרף רק ביום עיי"ש

אכן באמת בס' גו"ו כלל כ"ג הנ"ל מדחה סברא זו. וא"כ י"ל דהרמב"ם לשיטתו שכ' בפ"א דתמורה דלאו הכולל יותר לא הוי להנל"ע ושפיר פסק דהקונה חמץ בפסח לוקה ולא הוי להנל"ע. אבל בפסחים (דף צ"ה) דמפורש שם דקאי אליבא דר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה דהא יהיב טעמי' התם דלא תותירו הו"ל לאו הנל"ע ור"י פליג עלי' בתמורה ד"ד דאמר לא מן השם הוא זה עיי"ש. א"כ הוי העשה בפועל מעשה ושפיר הוי להנל"ע אף דהלאו כולל יותר כסברת התומים הנ"ל. אבל הרמב"ם דפסק תשביתו ביטול בלב ולא צריך מעשה לביעור חמץ א"כ לא הוי נל"ע באם הלאו כולל יותר. וכעין זאת ראיתי בס' חתנ"ס (דף צ"ג) שכ' ליישב שיטת הרמב"ם הנ"ל עפ"י המבואר בש"ס תמורה (דף ג') דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאווי ותוס' חולין (דף פ"א) חידשו דבעשה בפועל מעשה מנתיק תרי לאווי. א"כ בחמץ דהוי תרי לאווי ב"י וב"י לכן פסק הרמב"ם דקונה חמץ בפסח לוקה ולא הוי להנל"ע. והא דש"ס פסחים (דף צ"ה) י"ל דמאן דסובר אין ביעור חמץ אלא שריפה והוי עשה ע"י מעשה גמור שפיר מנתקי אפי' תרי לאווי אבל מאן דס"ל תשביתו ביטול בלב ולא צריך תו מעשה כלל לביעור חמץ רק שיחשוב בלבו שהוא בטל עשה כזו שלא ע"י מעשה גמור לא יכול לנתק תרי לאווי ואע"ג דעושה אח"כ מעשה גמור מפררו וזורה לרוח או שורפו מ"מ כיון דגילתה התורה בלשון תשביתו ביטול בלב ובזה סגי לרש"י ומקיים מ"ע בזה דלא כתוס' דאינו אלא הפקר וא"כ כל שעושה אח"כ לא חשוב אלא כביטול ולא מעלה אח"כ המעשה שעושה בחמץ. משא"כ לר"י דעיקר מ"ע בשריפה ע"י מעשה גמור. ובזה א"ש דהרמב"ם ז"ל ס"ל ברפ"ב