תירוש ויצהר (שו"ת) יח

אבל אכתי יקשה לדברי הבאר יעקב כלל י"ח מובא בס' מלא הרועים ח"ב מ' ע' דהרשב"א לא קאמר רק לדעת המכילתא אבל לש"ס דידן גם בבור עמה"ד), ולהנ"ל ניחא דדעת הריטב"א כיון שכבר היה פס"ד בב"ד וכבר שילם זאת מסייע להעדים הראשונים שהעידו אמת, וא"כ לא שייך ק"ו שאם זממו להפסיד מכש"כ שכבר נעשה מעשה והפסידו, דהא עתה אנו אומרים שכדין הפסידו כנ"ל. אכן בגוף הטעם של הרמב"ן ז"ל קשה לי דמה מקשה הגמ' מכות (דף ב') א"כ בטלת וכו' ומה הסוקל וכו' ופרש"י דהקושי' הוא מכאשר זמם, ואיני מבין דבשלומא כאן שפיר אמר בר פדא ומה המחלל וכו' דכיון דאנו אומרים דהרוצה לחלל הוא מחולל המחלל צריך להיות מחולל, אבל שם אין לומר דאם הרוצה להרוג נהרג א"כ ק"ו דההורג יהרג, דהא שם הוי מילתא בטעמא דאחר שכבר נהרג הנידן זאת ראי' דהראשונים אמרו אמת והנידן עפ"י דין אמת נהרג ולכך פטורים העדים או עפ"י טעמים האחרים, וע"ש בתוס' פי' אחר והארכתי בזה בחידושי ואכמ"ל

ואסיים במה שהתחלתי מסוגיא דברכות (דס"ג:) דת"ר כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה וכו', ועוד פתח ר"י בכבוד תורה, ודרש הסכת ושמע ישראל וכו' אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שניתנה מהר סיני וכו' שהרי אדם קורא ק"ש שחרית וערבית וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא ק"ש מעולם וכו'. וראיתי בס' אהל יעקב פ' תבא שכ' דהדבר קשה מאוד והלא כבר ידענו כי אין עבירה מכבה מצוה ואיה איפוא תאבד ממנו הקריאה שקרא עד היום ע"ש עוד קושיות, ועי' ברכות (דף כ"ו) מעוות לא יוכל לתקן זה שביטל ק"ש וכו' ע"ש, ולדעתי נכון מאוד עדש"כ בס' מגיד תעלומה ברכות שם ד"ה שהרי אדם קורא ק"ש וכו' כמו שלא קרא ק"ש מעולם, רצ"ל כ"כ מתגעגע ומצטער על הדבר כמו שאבד דבר חדש ולא נהנה ממנו מעולם, והנה הק"ש להמון עם הוא מקיים בזה מצות והגית בו וכו' מזה תראה שכל לימודי תורה לת"ח הוא ג"כ כזאת שבכל יום ויום הוא בעינם כדבר חדש שניתן היום מהר סיני ע"ש, וא"כ קאי אדלעיל שאצל האדם נחשב כדבר חדש כיום שניתנה מהר סיני, וכן ק"ש הוא כדבר חדש כאילו לא קרא ק"ש מעולם ומיושב הכל והבן

הנני כו"ח יום א' וירא י"א מרחשון שנת תרצ"א ידידכם. סימן ו

בעזהשי"ת בין פורים לפסח תר"מ וולאדאוו א

החו"ש לכבוד ידי"נ הרב הגאון וכו' מו"ה אפרים פישל שליט"א אבדפ"ק וולאדאוו א

אחדשכ"ת הנה ביום אתמול הציע כ"ת לפני דברי הרמב"ם פ"א מה' חמץ ה"ג שפסק דקונה חמץ בפסח לוקה והקשו עליו מש"ס פסחים (דף צ"ה) דב"י וב"י הוי לאו הנל"ע ואין לוקין. ועיין בתוס' פסחים (דף כ"ט ע"ב). והנה כבר תי' בשו"ת דבר שמואל סי' ל"ח וזקיני בשו"ת חכם צבי סי' מ"ב

והנני לתת לפניו את הנלענ"ד בזה דאיתא בש"ס פסחים (דף ד' ע"ב) דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וכ' רש"י ז"ל ד"ה בביטול בעלמא דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה עכ"ל. אכן בתוס' שם הקשו על פי' רש"י שני קושיות. א' דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע"א א"צ הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרי' לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול ולכך פי' ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה וכו' ע"ש

וראיתי בס' אור חדש שם שתי' וז"ל ובדרך אחר נ"ל ליישב ע"פ מש"כ לעיל במשנה בתוס' ד"ה אור לי"ד וכו' מה שהקשה השאגת אריה אמאי קאמר ר"א לקמן (דף ו' ע"ב) שני דברים אינן ברשותו ש"א וחד מהם חמץ משש שעות ולמעלה. הא לר"ש הוה חמץ בפסח ברשותו כיון דאחר פסח יחזור להיתרו ודבר הגורם לממון כמ"ד ומה"ט מעל לקמן (דף כ"ט) יע"ש וצ"ל דר"א ס"ל כר"י דחמץ לאחר זמנו אסור. והשתא י"ל דגם רש"י ס"ל כפי' הר"י דביטול מועיל מצד הפקר רק דקשה קושית הר"ן דהפקר צריך עכ"פ בפני א' מה"ת ולמה סגי ביטול בלב וא"ל תירוצו של הר"ן אחר דחמץ בלא"ה אינו ברשותו סגי בהפקר כ"ד דאכתי קשה לר"ש דקי"ל כוותי' דהוה ממש ברשותו שיעבור בב"י כיון דאחר הפסח מותר למה יועיל לדידי' הפקר כ"ד. לכן פי' רש"י דמהני מחמת תשביתו דקרא קמ"ל דמהני ביטול בלב. ובזה מתורץ קושיא א' שבתוס' דהפ"י והש"א כ' אע"ג דמש"ה לא קיי"ל כר"י דאב"ח אלא שריפה דאליבא דחכמים קאי המ"מ של ר"י מנותר. רק כיון דקיי"ל חמץ לאחר זמנו מותר כר"ש איכא למיפרך מה לנותר שאיסורו איסור עולם משא"כ חמץ דמותר לאח"ז ור"י לשיטתו דס"ל אחר זמנו אסור יע"ש וכיון דשמעינן לר"ע לקמן ד"ה דר"ע ס"ל כר"י דאב"ח אלא שריפה ע"כ דס"ל נמי חמץ לאחר זמנו אסור דאל"כ אין למילף מנותר דאב"ח א"ש כנ"ל והוה לר"ע לאו ברשותו כ"א בע"כ דעשאו הכ' ומוכח בלא"ה דביטול מהני מחמת הפקר ולא איצטרך קרא דתשביתו ע"ז מש"ה דריש איהו שפיר תשביתו על הבערה ומיושב נמי קושיא ב' דאביי דריש אך חלק והוה אחר זמן איסור זה אינו דהא לר"ש דרשינן לה מתשביתו על ביטול ולדידי' מותר לפני זמנו והוה גם אחר שש שעות ברשותו וכו' עכת"ד

ולפי"ז יש ליישב גם קושית האו"ח שהקשה שם במאמר הקדום על פי' רש"י דביטול ילפינן מתשביתו א"כ קשה מש"ס פסחים (דף צ"ה ע"א) בפרטי מאי קא ממעט ליה לא יראה וכו' דהוה להנל"ע וכו' יע"ש. ולשיטת רש"י דתשביתו היינו ביטול לא הוי ב"י נל"ע כלל שהרי הלאו עובר ביו"ט והעשה לא מצי לקיימו ביו"ט דהוה אחר זמן איסורא וכ"כ הרב בהגהת מ"ל דלשיטת רש"י לא הוי ב"י נל"ע וקשה מהך דלקמן עיי"ש. אכן להנ"ל ניחא דשם קאי הגמ' אליבא דר"י דחמץ לאחר הפסח אסור ומשום דסובר אין ב"ח אלא שריפה וא"כ הוי חמץ אינו ברשותו של אדם ויליף ביטול משום דהוי כהפקר וכסברת הר"ן דבהפקר כל דהו סגי ותשביתו הוי הבערה ושריפה ממש א"כ שפיר הוי לאו הנל"ע דשריפה דרש"י לא כ' הא דתשביתו על ביטול רק לר"ש כנ"ל

וממילא מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל דסובר ג"כ כר"ש ויליף ביטול מתשביתו דהא מטעם הפקר ליכא למימר כקושית הר"ן ז"ל דהוי דברים שבלב וכיון דתשביתו הוי ביטול א"כ לא הוי ב"י להנל"ע דהא אחר זמן איסורא לא שייך ביטול כנ"ל

עוד י"ל עפ"י מש"כ האו"ח שם לתרץ קושית התוס' על רש"י דיליף ביטול מקרא דתשביתו די"ל באמת גם רש"י ס"ל דביטול מהני מצד הפקר בלי שום יתורא דקרא כפי' התוס' רק קשיא לי' קושית הר"ן אטו הפקר בלב מהני וגם מדאורייתא צריך להפקיר עכ"פ בפני אחד וא"ל כמו שתי' הר"ן כיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם דאסור בהנאה רק בע"כ הטיל הכ' ברשותו מש"ה סגי ביטול כ"ד עדיין קשה לריה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה א"כ למה יועיל ביטול כ"ד לזה פי' רש"י דלריה"ג נשמע דביטול