תירוש ויצהר (שו"ת) קעט

למבשרא גאולתא בסוף יומיא. והוא כהתיוב"ע בשמות הנ"ל. ובזוה"ק פנחס (דרט"ו ע"א) ברע"מ שם דאליהו דאיהו פנחס עיי"ש ובזוה"ק רות (דק"ו ע"ב) פנחס הוא אליהו עיי"ש

ב) והנה בתוס' ב"מ שם הקשו היאך החי' בנה של האלמנה כיון שכהן הי' דכתיב ויתמודד על הילד. וי"ל שהי' ברור לו שיחייהו לכך הי' מותר משום פיקוח נפש עכ"ל. ועיין בס' לימודי ה' (סי' קי"ב) ובפתיחה לס' ים התלמוד ובס' רמתים צופים בתד"א (פ"ה כ"ב) ובחי' אגדות לנדה (דס"ט) בס' דברי שאול בזה. ובס' תולדות יעקב יוסף (פ' אמור) ובס' זכר חיים (דרושי רח"כ דד"ז) ובשו"ת בן יהודה (סי' צ"ה) תשובה ארוכה בזה

ג) ובשיטה מקובצת ב"מ שם כ' וז"ל: וי"ל דלא מת ממש אלא נתעלף והיינו דכ' עד אשר לא נותר בו נשמה וזה למ"ד כהן מותר בגוסס עיי"ש. וראיתי בתוס' עה"ת (פ' פנחס) שתי' כן על הא דקשה איך הרג פנחס את זמרי ונטמא למת. ותי' דהניח לזמרי גוסס וגוסס אינו מטמא. ועיין ברד"ק (שמואל ב' כ"ג כ') ועיין בילקוט (בלק כ"ה) וז"ל שלא מתו והן בידו שלא יטמא והוא כתי' התוס' הנ"ל. ועיין בס' דורש לציון (ד"ט). והנה ראיתי ברד"ק (מלכים א' י"ז) שכ' בשם י"א דבן הצרפת לא מת ממש כדעת הש"מ. ואח"כ הראו לי שכן גם דעת הרמב"ם (במורה פמ"ב) עיי"ש

והנה לכאור' יש ראי' לדעתם מהמדרש רבה (האזינו פ"י) דחשב תה"מ ע"י אלישע ויחזקאל ולא חשב לאליהו. ועיין בשו"ת הרדב"ז (ח"ו סי' ש"א ר"ג) שמביא דעת הי"א דלא מת ממש. וכ' וז"ל והכי משמע נמי (בנדה דס"ט) דאיבעיא להו בן השונמית מהו שיטמא ולא איבעיא להו בבן הצרפית דקדים משמע דס"ל דלא מת. ואין דרך זה נכון כלל דכ' להמית את בני וכ' ויאמר אליהו ראה חי בנך והל"ל ראה לא מת בנך והא דלא איבעיא להו בבן הצרפית דלא פסיקא לי' ונתברר בכמה מקומות בתלמוד ובמדרשות שאליהו החי' את המתים עכ"ל הרדב"ז. אכן באמת מבואר בש"ס ומדרשים דהי' מת ממש. דעיין בש"ס פסחים (דס"ח) אליהו החי' מתים. ועיין בסדר אליהו רבה (פ"ג) ובמדרש רבה (וישלח פע"ז) ובמדרש רבה (אמור פכ"ז) ובמדרש קהלת (פ"ג י"ד) אם יאמר לך אדם אפשר שהקב"ה עתיד להחיות מתים אמור לו כבר החי' את המתים ע"י אליהו ואלישע ויחזקאל. ועיין בתד"א רבה (פ"ה) מ"מ זכה אליהו שהחי' את המת. ועייי' במדרש רבה (בהעלותך פט"ו) הוא מחי' מתים וחלק מכבודו לאליהו והחי' את המת. ועיין במדרש (שה"ש פ"א א') תה"מ ע"י אליהו. ועיי"ש (פ"ב ה') ועיין באותיות דר"ע (אות ס') אלו נביאים שהיו מחיים את המתים כגון אליהו. ועיין בסנהדרין (דקי"ג) ובזוה"ק (וירא דקט"ז) ובמדרש תהלים (מע"ח) שלש מפתחות לא נמסרו לשליח של תה"מ והא נמסרו לאליהו ועיין בתוס' תענית (ד"ב) ובתוס' נדה (דט"ז) ועיין בפיוט טל המתחיל תחת אילת משמע דהי' תה"מ ממש בבן הצרפית. ואפשר דזאת מרומז בסוטה (דמ"ט. ע"ז ד"כ) ירושלמי (שבת פ"א. שקלים פ"ג) תה"מ מביא לידי אליהו עיי"ש. ואם נאמר דהי' תה"מ ממש יש לפרש הנא' ביונה (ב' ז') ותעל משחת חיי. ועיי"ש במפורשים מה שפירשו על לשון ותעל דהוא לשון עבר וכאן התפלל יונה להבא שיחייהו ד'. ולהנ"ל ניחא דהא איתא בב"ר (פצ"ח) דבן הצרפית הי' יונה הנביא. וא"כ כוונת תפלתו של יונה הי' כמו שכבר החייתני היינו ע"י אליהו. ועיין במדרש תנחומא (ויקרא פ"ח) והתחיל יונה מתפלל וכו' נקראת ממית ומחי'. והכוונה כנ"ל וקושית הרדב"ז מש"ס נדה יש לתרץ לדברי המהרש"א שם שפי' וז"ל שהם טעו לומר כי הגוף חשוב כמת ואלו החיים אשר באו לו ע"י תפלת אלישע אינם אלא מקריים והגוף הוא עדיין מת ויטמא טומאת מת עכ"ל וא"כ י"ל דוקא בבן השונמית באלישע דעביד ברחמי כדאיתא במגילה (דכ"ז ע"א) ועיין בשו"ת ח"ס (חאו"ח סי' קצ"ח) דהקשה על הש"ס מגילה דילמא לא הי' ע"י רחמי רק בש"ס ובס' יצירה. כהא דרבא ברא גברא. ועיי"ש מה שתי' דהי' ע"כ ברחמי ולזאת איבעיא להו מה שיטמא כדברי המהרש"א דע"י תפלת אלישע חי אבל גופו מת. אבל בבן הצרפית דאליהו די"ל שהחייהו בשם וס"י א"כ לא איבעיא להו דבוודאי אינו מטמא כי באמת גם גופו חי וידוע תי' הש"ס אין חי' מטמא ודוק כי נכון הוא בעזהשי"ת. ועיין בס' קול שמחה (פ' קרח). ועיין בהקדמת הג' מהר"ש מגרידץ ביש"ש יבמות שמביא בשם תוס' ישנים שהקשו בנדה אמאי לא שאלו מבן הצרפית ותי' הוא עם דעת האומרים דלא מת ממש כנ"ל ועיין בשו"ת נפש חי' חאע"ז סי' ג'

וראיתי בס' רבינו בחיי (פ' פנחס י"א) שתי' קושי' התוס' וז"ל: לכך מצינו שנשתטח על בן הצרפית המת לפי שהי' בן עכו"ם ואין עכו"ם מטמא עיי"ש. והוא צ"ע כי כבר הבאתי לעיל מהב"ר ויחי (פצ"ח) ובילקוט מלכים (פר"ט) דבן הצרפית הי' יונה הנביא. ועיין זוה"ק (ויקהל דקצ"ז) יונה מחילא דאליהו אתא עיי"ש. וכ"ה בילקוט (יונה תק"ן) ובתוס' ב"מ שם כתבו בשם רז"ל דהוא משיח בן יוסף. וכבר ראיתי בילקוט חדש (ע' אליהו אות י"ב) שכ' דשניהם הי' בבן הצרפית ולכך חרה לו ליונה שלא נהפכת ננוה בימיו בהיותו משיח ב"י וכו' עיי"ש. וכ"כ במדרש תלפיות (דמ"ד ע"ב) ובס' זיקוקין דנורא (בתד"א פי"ח קפ"ח). וראיתי במדרש תדשא (פכ"א) שחשב שם כ"ב נשים ישרות והאלמנה של אליהו היא נמנית בתוכם ואח"כ חשב שם נשים חסידות גיורות מן העכו"ם ולא חשבה שם. שוב ראיתי ברדב"ז שם שהביא הבחיי וכ' שם וז"ל וראיתי להבחיי שכ' דצרפית נכרית הי'. ולפי"ז ויתמודד היינו שלא נגע רק האהיל עליו לבד וכו' ואינו נכון שהרי אחז"ל יונה בן אמתי הי' וכי יונה הנביא בן נכרית הי' וכ"ת שנתגייר היאך מייחס אותו אחר אביו וליכא למימר דאביו נמי נתגייר דהא בן אלמנה הי'. ותו איך אפשר שיתגורר הנביא אצל הנכרית. ותו דכ' חי ד' אלהיך וכי הנכרית יודעת לישבע כזאת. ותו וכי בשביל עכו"ם הי' נעשה נס כזה. אלא וודאי ישראלית היתה עכ"ל. שוב ראיתי בס' דבש לפי (מ' צ' אות כ') שעמד בזה עיי"ש. ועיין בשלשלת הקבלה ובסה"ד ג"א נ"ה

ה) עוד כ' הרדב"ז שם יש לפרש דהוראת שעה היתה שיתקדש ש"ש על ידו. ועיי"ש מילתא בטעמא שהי' קידוש השם: ו) עוד כ' שם יש לפרשו דמת מצוה הי' שאין לו קוברין והטומאה דחוייה היא אצלו

ז) עוד כ' שם לפי דעת חכמי נסתרות לא קשיא כלל כי האומר פנחס זה אליהו שורש נשמתו של פנחס וכשאמרו לו ולאו כהן הוא מר לא רצה לגלות הסוד עכ"ל אבל ראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"ו סי' ש"א רצ"ד) שכ' וז"ל אמר לו הקב"ה לעולם אתה מקנא וכו' ואתיא כמ"ד פנחס זה אליהו וכו' משמע שהאריך ימים הרבה עיי"ש. משמע דדעתו דפנחס הוא אליהו ממש

ח) וראיתי בס' מדרש אליהו (דרוש ג') שכ' וז"ל ולעיקר קושי' התוס' נ"ל לומר שנטמא לו בהיות שהי' צדיק גמור שכן מעיד עליו הכ' ולא נותרה בו נשמה באופן שזכה לנשמה וכיון שזכה לנשמה יכול ליטמא פי שצדיקים אינם מטמאין כדחז"ל כשמת רבי בטלה כהונה. וכ' התוס' בשם ר"ח כהן דכשמת ר"ת הי' נתעסק במיתתו עכ"ל. וכבר נזכר לעיל דהתינוק הי' יונה הנביא ומשיח ב"י וכוונתו להר"ח כהן המובא בתוס' כתובות (דק"ג ע"ב) ועמש"כ לעיל בזה

ט) והנה מכל הנ"ל ניחא דבאמת הי' כהן והוא פנחס וכ"ה בבעה"ט (פנחס) ד"א ו' דשלום קטיעא