תירוש ויצהר (שו"ת) קסד

הכסף משנה (בתרומות פ"ה ה"ט) מקשה דהרמב"ם סותר א"ע למה שפסק שם דלא כראב"י דפירות ערוגה זו וכו' דבעינן דווקא שאמר לאחר שהביאו שליש ובסוגיא דשמעתין מדמה להו אהדדי דדוקא לראב"י דסובר גם בלא הביאו שליש הוא סובר הא דהוכר עוברה עיי"ש. ולעד"נ ליישב עפ"י מה דאיתא הגרסא במשנה לפנינו בקידושין וכן האומר לחבירו אם ילדה וכו' אם היתה אשת חברו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין וכו' עיי"ש. ועיין במהרש"א ובתוס' יו"ט דלא גרסו להך סיפא במשנה ע"ש. אכן בפי' המשניות להרמב"ם משמע שהי' לפניו גרסא זאת. וכ"כ המקנה לזקיני הגאון ז"ל בכוונת פי' המשניות להרמב"ם. א"כ חזינן דלהרמב"ם לשיטתו וגרסתו שפיר בהוכר עוברה מקודשת אף לרבנן דהא כל המשנה קאי אליבא דרבנן דאין אדם מקנה דשלבל"ע ועכ"ז בהוכר עוברה מקודשת אף לרבנן כעין סברת המגיד משנה בשיטת הרמב"ם דבהוכר עוברה גם רבנן מודו וא"כ לא קשה קושית הראב"ד ז"ל ממה דקי"ל אאמדשלבל"ע. וגם קושית הכ"מ ממה דפסק הרמב"ם בעצמו דלא כראב"י בפירות ערוגה. דהא באמת אף דסובר גם הרמב"ם ז"ל דלא כראב"י ואאמדשלבל"ע. מ"מ בהוכר עוברה מודים רבנן דאדם מקנה. כיון דכל סדר המשנה קאי לרבנן ועל כל זאת בהוכר עוברה מקודשת. ובאמת בדברי הגמרא יפרש כפירוש הלחם משנה דהא דאמרו ודברי הכל היינו כרבנן וראב"י ולא כפירש"י כרבה ור' יוסף. ומצאתי אחר שהאיר ה' עיני לראות ת"ל בפ"י במה דגרס בפי' המשניות להרמב"ם שכ' כדברי. וא"כ י"ל בזה ע"ד הסברא דהא באמת רבנן מודים בהוכר עוברה. דהא שיטת המרדכי בב"ב הובא בש"ע (חו"מ סי' ר"ט) דאם אמר לשיהי' בעולם אדם מקנה. והנה לשון אם ילדה אשתך נקיבה משמע שילדה כבר דאל"כ הול"ל אם תלד אשתך נקיבה. וא"כ י"ל דמיירי באופן שהמקדיש סבר שכבר ילדה א"כ הוי כעין האומר עד שלא בא לעולם לכשיהי' בעולם דמהני גם לרבנן. כן באומר בעת שהוא סובר שכבר הוא בעולם שפיר מהני ולכן אם באמת כבר היתה מעוברת והוכר עוברה בעת שאמר והוא סבר באמת שכבר הוא בעולם לכך מועיל. דבשלמא בפ"ה מה' תרומות באומר פירות ערוגה זו דמיירי שהוא ידע דעדיין לא הביאו שליש לכן באמת אין מועיל משום דלא קיי"ל כראב"י. אבל כאן שכתב הרמב"ם ז"ל אם ילדה משמע שהוא מקדש אותה בעת שלפי דעתו כבר נולדה שפיר מהני אם עכ"פ הוכר עוברה דהא זיל בתר טעמא שכתבו האחרונים בסברת אין אדם מקנה דשלבל"ע משום דאין כאן סמיכת דעת המקנה ועיין בזה באורך בס' חתנ"ס (דף נ"ט ע"ב). אבל באם באמת סברו הקונה והמקנה שכבר ילדה אשתו נקבה אז באמת הי' הקנין קנין גמור. וכ"כ בסברא דאחר שיהי' בעולם דמועיל לשיטת המרדכי שהובא בש"ע (חו"מ סי' ר"ט) והבן. יותר יש לפרש הסברא דאם הוא חשב שכבר ילדה דהוי קידושין עפ"י העיטור הובא בטור (סי' ר"ט ס"ו) באם המוכר מתנה בדבר שבא לעולם אלא דאינו ברשותו חייב לקיים תנאו. וראיתי בשו"ת רע"א (סי' קל"ד) שכ' דאין כוונת העיטור דאינו ברשותו אינו בכלל דבר שלבל"ע דהא במה שאירש מאבא וכו' וכן בשדה לכשאקחנה וכו' מזה נראה ברור דעיקר החילוק דבר שלא בא לעולם גם הלוקח ידע זה משא"כ בדבר שבא לעולם אלא דאינו ברשותו והלוקח סבר שהוא ברשותו מש"ה המוכר מחויב לקיים תנאו וכו' עיי"ש

ה) בקידושין (דף ס"ב ע"ב) מתקיף לה ראב"מ וכו' הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת וברש"י הילכך אין מחוסר מעשה גדול מזה. לכאורה אין להבין דמה נ"מ בין מחוסר מעשה גדול למעשה קטן כיון דהוי בידו ובאמת עיין במהרש"א שם על רש"י שתי' בהא דמעשה ידי' דהוי מחוסר מעשה גדול ולא דמי לפירות תלושין ובאמת מנא לן לחלק במלאכות איזה הוי טורח יותר. לפעמים יוכל להיות דענין לתלוש הפירות הוי ג"כ מעשה וטורח גדול. ולכאורה י"ל כעין המבואר בש"ע יו"ד סי' ק"א סעי' ג') לענין תרנגולת בנוצתה דהוי אינה ראויה להתכבד משום דמחוסר מעשה גדול עיי"ש. אכן י"ל בהקדם קו' התוס' שם ד"ה אלא תימא אמאי לא משני נמי הכא מי יימר דמזדקקי לה תלתא. ב' קושית התוס' ד"ה נהי דה"ה נמי דמצי לשנויי לעיל הכי. ג' קושית הרשב"א בחידושיו דלעיל גבי, גר אמאי לא מתרץ הגמרא ג"כ התם בהמה השתא דעת אחרת. ד' הקשה זקיני במקנה דיש לדקדק לשון הכי השתא דמשמע דמתמה עלי' דהא מילתא דפשיטא. ולתרץ הכל י"ל דבאמת זאת כוונת תירוץ הגמרא מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת היינו כיון שהיא מקבלת עלי' המצות ונעשית גיורת דהיא דעת אחרת א"כ אכתי צריך שלשה ומי יימר דמזדקקי לה תלתא. וא"כ מיושב קושית התוס' דאמאי לא משני הכא מי יימר דהא באמת כוונת התירוץ הכא הוא משום דמי יימר. ולכך כיון דזאת לא הוי סברא חדשה בשיטת ר' יוחנן בהא דכל שבידו. רק הוא הוא התי' שכבר תי' ר' יוחנן בעצמו את דבריו לזאת קאמר הש"ס שפיר לשון הכי השתא דהיא כבר מילתא דפשיטא ואין לראב"מ להקשות כלל קושי' כזאת שכבר שמענו מר' יוחנן שמתרץ סברתו דכל שבידו באם צריך שלשה מי יימר. וא"כ לא קשה קו' זקיני המקנה בדקדוק לשון הש"ס הכי השתא דבאמת הוא מלתא דפשיטא. וגם מיושב קו' הרשב"א דלתרץ גבי גר נמי הכי השתא. דהא באמת הכל עולה למקום אחד דזה בעצמו הוא התירוץ שלמעלה. וגם לא קשה קו' התוס' דלישני נהי דבידו וכו' דהא כל עוד שאין מהצורך לחדש בזה סברות חדשות. ודי לפני הגמרא לתרץ את ר' יוחנן בזה הסברא בעצמה שחידש ר' יוחנן דמי יימר לא הוצרכו לתרץ משום דנהי דבידו וכו' אבל כאן גבי נותן פרוטה לאשתו מוכרח הש"ס לחדש עוד חילוק משום דנהי דבידו וכו' והבן

ו) בקידושין שם מי יימר דמזדקקי לי' הני תלתא ראיתי לזקיני במקנה שדקדק דלמה קאמר הגמ' הני תלתא ולא דמזדקקי לי' תלתא עיי"ש. ואפשר לסברת הרשב"א יבמות (דפ"ח) דדווקא במידי דבעינן מומחים אמרינן מי יימר ולא בהדיוטים דשכיחי. אכן בתוס' סוטה (דכ"ה ע"ב) ד"ה לאו משמע דגם בהדיוטות אמרינן מי יימר. ועיין באה"ע בסדר הגט (סק"ה) ובשו"ת מהרי"א (חאו"ח סי' רי"א) ועיין ייט"פ לש"ת בסוגיא דחטאת גזולה ועיין בש"ס שבת (דמ"ו ע"ב) דבדבר שצריך הדיוטות לא שייך מי יימר וצ"ל דבעינן הכא חכמים עיין ריטב"א הובא בכסף נבחר (כלל ל"ז אות א'). ועיין תוס' כאן ד"ה גר דלא בעינן מומחין. א"כ לכך קאמר הני תלתא היינו התלתא הנצרכים בזה דייקא מי יימר דמזדקקי. ועי' בס' זכרון שמואל גיטין (דל"ו ע"ב) בהא דהרשב"א והבן

ז) בב"מ (דף ל"ג ע"ב) בתוס' ד"ה המפקיד אית דלא גרסו או שאבדו משום דבאבידה ליכא כפל. והנה המהרש"א הקשה דאמאי לא ניחא להו לפרש בטוען טענת גנב באבידה דמשלם כפל וכו'. והנה המהר"ם שיף קאמר שאינו מבין כלל כוונת קושית המהרש"א. והנה בס' מעיני החכמה תמה על המהר"ם שיף הא קושית המהרש"א פשוט מאוד לסוגיות הש"ס (ב"ק דף ק"ו) הטוען טענת גנב באבידה משלם כפל וא"כ מצי להיות כפל באבידה באם טוען שנגנב זה שמצא האבידה דאז משלם כפל עיי"ש

וראיתי בכתי"ק זקיני הגאון האמיתי מו"ה נטעלי ז"ל אבד"ק בילגורייא שתי' וזה תוכן דבריו: דהנה הנימוקי יוסף שם מביא סברא בשם הרשב"א דהיכי דאיכא עדים שנגנבה באונס אינו קונה כפל דהא השתא בשעת תשלומין לא מהני מה שמקנה לי' הבעלים דהא הוי דשלבל"ע