תירוש ויצהר (שו"ת) קסג

בפירוש דהוי עכ"פ דיבור המועיל בדשלבל"ע. אבל דיבור שלא מועיל ולומר עוד דהוי כאילו אמר על דבר שלבל"ע ע לא מהני כן יש לחלק קצת עכל"ק

ב' והנה מצאתי כזה כמעט מפורש בשמ"ק ב"מ (דט"ז ע"א) בשם ריצב"א ותלמידי ר"פ מתיב ר"ש מה שאירש מאבא וכו' והקשו קו' התוס' דרב ס"ל כר"מ דאמדשלבל"ע ותי' דדוקא ס"ל א"מ דשלבל"ע אלא דאמר לי' המוכר הריני מקנה לך קנין לכשיהי' בעולם כדאיתא לשאקחנה אבל גבי גזלן שלא פירש לו שום דבר. רק אנו אומדין הדבר לא ס"ל לר"מ שיקנה כשיהי' בעולם רק במפרש עכ"פ הקנין ע"ש. ולפי"ז יש לתרץ קושית התוס' גיטין (דף י"ג ע"ב) נעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך. והק' דזה רק לר"ה דס"ל לדבר שלבל"ע לא מהני לכ"ע אף לר"מ. אבל ר"מ ס"ל לדבר שלבל"ע מהני א"כ מה פריך הש"ס. ולמש"כ ניחא דנהי דלדבר שלבל"ע קנה כמו לר"מ בדבר שלבל"ע. היינו רק במפרש הקנין אבל הכא לא פירש רק שיעבד נפשי'. ולא פירש שמקנה לנולדים אף דאנו אומדי' דעתו לא גרע מר"מ דאומדין דעתו משום דאינו מוציא דבריו לבטלה דלא מהני בדשלבל"ע. דעכ"פ צריך קנין בפירוש. ולק"מ אף לר"נ ועדיפא פרכינן לר"ה דלא מהני כלל אף במפרש דלדבר שלבל"ע לא קני. וממילא לא קשה דנימא לר"מ אף בלא הגיע לסמדר דהא באם לא יפרש שיהי' סמדר לא יועיל אף לר"מ. וכאן אי אפשר לי' לפרש לכשיהי' סמדר דאז הוי שוב ממון גבוה לר' יוסי. אלא ע"כ דלא כר' יוסי והבן

ובחי' בסוגיא זו כתבתי ת"ל. בגמ' ב"ב (דס"ג ע"א) ת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל וא' לו ע"מ שהמעשר ראשון שלי וכו' מת יתן לבניו וכו' אמאי אאמדשלבל"ט. וראיתי לדו"ז הגאון בעל משכן שילה ז"ל שמביא קושי' בשם הרב מקאזמין דאמאי לא הוי כמזכה לעובר דסמך דעתו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ויותר דעתו ש"א קרובה אצל עצמו עיי"ש. ולעד"נ בהקדם קושי' התוס' שם דנימא דהא אתיא כר"מ דס"ל אמדשלבל"ע. אכן יש לתרץ עפמש"כ בשמ"ק ב"ב (דקמ"א) דשמעינן מש"ס קידושין (דע"ח ע"ב) דאיתא שם בשנפלו לו נכסים כשהוא גוסס דמודה ר"מ שלא אמר כלום. דאפי' ר"מ דסובר אמדשלבל"ע במוכר פירות דקל ולא באו לעולם עד שמת לא קני ומסתברא דה"ה במזכה למי שלא בל"ע וא"כ הא דתנן אם ילדה אשתו זכר נותן מנה ואתא לאוקמי כר"מ היינו דוקא כשילדה כבר קודם שימות האב עיי"ש. ועי' בס' כסף נבחר כלל ל"ז אות ו' ובאות י"א מתרץ בסברא זו הגמ' דגיטין (דס"ו) ע"כ גניבא יוצא בקולר וכו' דאף ששאלו שם לר"ה והוא סובר אדם מקנה וכו' אכן שם מיירי לאחר מיתה וגם לר"ה לא קני עיי"ש. א"כ מיושב קו' התוס' דהא שם איתא מת יתן לבניו ועל זה שפיר קשה אף לר"מ הא אאמדשלבל"ט דהא אם המקנה כבר מת אינו קונה בבא לעולם והבן

וממילא מיושב קו' הרב הנ"ל די"ל דכמו לר"מ אין מקנה אחר שמת כמו כן לרבנן אף דסוברים דדעתו של אדם קרובה אצל בנו מ"מ זה דוקא באם עודנו חי. וכאן דאיתא מת יתן לבניו שפיר הוי דשלבל"ע אף דדעתו של אדם קרובה אינו מועיל דהא גם לר"מ שסובר אדם מקנה לכל אדם ולאו דוקא לבנו ועכ"ז לאחר שמת אינו יכול להקנות והבן

כתב הרמב"ם פי"ב מה' נדרים אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה במעשה ידי' וכו' אבל צריך הוא להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו והקשה הר"ן ז"ל בכתובות (דנ"ט) דמשמע דבנדרה נמי שלא יהנה במעשה ידיה צריך להפר ואמאי והא דבר שלא בא לעולם הוא ומשמע שם, בש"ס במסקנא דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן הא לאו הכי אפי' לכי מגרשה לא חייל דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו עיי"ש. ולעד"נ בהקדם קושית התוס' קידושין (דף ס"ג ע"א) ד"ה וידים וכו' וה"ה דמצי לשנויי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדמשני בפרק אע"פ עיי"ש. וראיתי בפני יהושע שכ' דמתוס' משמע להדיא שפירשו במסקנת הש"ס בכתובות שאני קונמות דקדושת הגוף וכו' היינו דעתה אין מהצורך לומר באופן שיקדשו ידי לעושיהן ע"ש. אכן באמת צריך להבין דאם לא אמרה יקדשו ידי וכו' הוי דשלבל"ע וצריך לומר דבאמת הוי דבר שבא לעולם דהא הוי בידה להיות עושית כסברת הגמרא קידושין (דף ס"ב ע"א) כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, וכן כאן באשה אף שלא אמרה יקדשו ידי שפיר יכולה לאסור מצד דהוי בידה. ולפי"ז מיושב קושית המהרש"א קידושין (דף ס"ב) ד"ה מעיקרא בהמה שהקשה גבי מעשה ידי' של אשה דהוי דשלבל"ע, אע"ג דבידה הוא לעשות ונדחק לחלק בין מעשה גדול משא"כ פירות ערוגה דלא מחוסר רק תלישה ולא הוי מחוסר מעשה גדול ובאמת זה דוחק דישנם מלאכות שאין מחוסר מעשה גדול יותר מלתלוש פירות ועיין בענין כל שבידו בתוס' נזיר (דף י"ב ע"א). אכן לדברינו באמת מעשה ידי' של אשה הוי שפיר בידה ולא נצרך דווקא לקדש הידים עפ"י המסקנא רק מצד דמשעבדת לו תי' הגמרא שאני קונמות וכו'. ולפי"ז יהי' מיושב קושית זקיני במקנה כאן ולעיל בקידושין (דמ"ח) בשכר שאעשה עמך וכו' דהרי הוי דשלבל"ע וכ' דצריך אח"כ לקדשה מחדש וכדעת התוס' רי"ד עיי"ש. אכן בס' שובע שמחות קידושין (דס"ג) ראיתי שתי' דהוי דבר שבידו לעשות והוי כבא לעולם וכסברת הגמרא (דף ס"ב) עיי"ש. ולכאורה למאי דמסיק הש"ס באומרת יקדשו ידי לעושיהם א"כ משמע דבלא זה הוי דשלבל"ע וכקושי' המהרש"א. אכן לשיטת התוס' עולה יפה תי' השובע שמחות כיון דהוי בידו השכר שיעשה עמה ויש להסביר בזה דאם הבעל הוא המקדיש מעשה ידי' שפיר מוקי הגמרא לר"ל בכתובות (דנ"ח ע"ב) באומר יקדשו ידיך לעושיהם. משום דהבעל הוא האומר. והמעשה ידי אשה הוא בידה לכן לא חשיב כדבר שבידו דאם היא לא תעשה מלאכה מה לו להקדיש. לכן מוכרח ריש לקיש לומר מצד יקדשו ידיך וכו'. אבל באם האשה אוסרת מעשה ידיה בקונם על בעלה בפלוגתת הת"ק ור"ע ור' יוחנן ב"נ באומרת קונם מה שאני עושה וכו' דכיון דהיא האומרת ובידה לעבוד מעשי' שפיר הוי בידה ולא בעינן בזה להקדיש הידים דווקא. וכן בשכר שאעשה עמך דהוא האומר והוא העושה מלאכתה שפיר הוי בידו. והכל עולה יפה. עכ"פ מבואר שיטת התוס' לפי פירוש הפ"י דלא בעינן דווקא לקדש הידים וזה נראה מוכח דהוא שיטת הרמב"ם ז"ל דבאוסרת מעשה ידי' ג"כ יכולה לאסור לאחר שיגרשנה והוי שפיר בא לעולם כיון דהוי בידה ומיושב קושית הר"ן והבן. שוב ראיתי בחי' רע"א במערכה ט"ו למס' כתובות בזה

ד) הרמב"ם (בפ"ז מה' אישות הט"ז) כ' האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי וכו' ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר הרי זו מקודשת וכו' והראב"ד ז"ל שם הקשה עליו הא משמע בש"ס דהא דהוכר עוברה מקודשת הוא רק לדעת ראב"י דאמר אדם מקנה דשלבל"ע ולית הלכתא כוותי'. והנה במ"מ שם תי' שיטת הרמב"ם ז"ל שהוא סובר דאף מי שסובר אין אדם מקנה דשלבל"ע בהוכר עוברה מודה וכו' והם מפרשים הסוגיא על דרך זה. והנה הלחם משנה שם מפרש כוונת הרב המגיד לתרץ השגת הראב"ד ז"ל דרבינו מפרש דמה שאמרו בגמרא (דף ס"ב ע"ב) בלשון אחרון דאיכא דאמרי כמאן בשהוכר עוברה ודברי הכל ר"ל דברי הכל בין רבנן ובין ראב"י. ולא כפירש"י דפי' בין לרבה בין לר' יוסף. דלשון דברי הכל משמע דברייתא אתיא כדברי הכל היינו דגם רבנן מודים בהוכר עוברה דאדם מקנה עיי"ש. אכן