תירוש ויצהר (שו"ת) טז

רשכבה"ג מ' שאול אבד"ק אמשטרדם בס' בנין אריאל פ' קרח בד"ה זאת עשו קחו לכם מחתות פירש"י כלים שנותנין בהם הגחלים ויש להן בית יד וכ' דפלא הוא שהמתין רש"י עד כאן מלפרש פירוש מחתות ונלענ"ד עפימש"כ בפרשה שלפנינו קח את המחתות ועשו אותם רקועי פחים וגו' כי קדשו ולמדנו משם מעלין בקודש וכו' דמתחלה היו משמשי מזבח ועכשיו נעשו גוף המזבח. והנה ביומא ר"פ הוציאו לו כ' בתוס' ישנים דקטרת זו שהקטירו עדת קרת היתה על המחתות עצמן לא על המזבח הזהב ע"ש וא"כ קשה האיך אפשר ללמוד מכאן דמעלין בקודש לפי שמתחלה היו תשמישי מזבח לחוד ועכשיו נעשו גופו של מזבח הלא גם בתחלה היו כמו גופו של מזבח שהרי הקטירו בתוכן. אבל התי' לזה הוא דמ"מ הי' כאן העלאה בקדש מחמת ידות המחתות שהם לא היו אלא תשמישין לבית קבול שלהם ועכשיו נעשו גופו של מזבח. ומן הטעם הזה הוזקק רש"י לפרש כאן מה טיבן של המחתות כדי לבאר שאנו למדין מכאן דמעלין בקודש עכ"ל. ולפי"ז מיושב גם קושית הטו"א דכיון דכל עיקר הלימוד הוא מחמת הידות של המחתות דהא מעיקר המחתות אין ראי' כנ"ל ומידות שפיר נלמוד דמעלין בקודש. דאף דהוצרכו לזכרון לב"י אבל לזכרון הי' די בגוף המחתות ולא עם הידות ג"כ והבן ועיין בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' ל"ז ואכ"מ להאריך עוד בזה

א"כ הכל ניחא דלשיטת התוס' לטעם דימים הנכנסין וכו' א"כ דברי ב"ה אינם מקרא מפורש א"כ העושה כב"ש ל"ל בה כנ"ל. אכן לטעם דמעלין דילפינן מקרא דאז לכאורה למה עשה כב"ש. ע"ז שפיר י"ל דלשיטה זו דפרי החג ומעלין בקודש הוא כשיטת הרמב"ם דהמה גם מהדרין א"כ ממילא יש תירוץ כסברת חו"ז המעוה"ב דאם אין מפורש יוצא מתוך מעשיו שעושה כב"ש רק משום שיש כ"כ ב"א בביתו. ולשיטת התוס' דמפורש במעשיו כב"ש שוב ליכא במעשיו היפך קרא ביון דתוס' קאי לטעם דימים הנכנסין וממ"נ ניחא ועיין בס' מגיד תעלומה ובס' והיה ברכה בברכות שם ובס' תל תלפיות ח"ה סי' למ"ד ובחידושי עה"ת כתבתי ת"ל בטעמא על רבב"ח דאשכח יונה דדהבא. וההוא דאכלי' ארי' (כעין מש"כ המהרש"א שם בטעמא דאשכח ארנקי דדהבא), משום דמצינו דהארי לא התנהג כשורה במאכלו בהיותו בתיבת נח כשאיחר לתת לו מזונו הכישו כמבואר לחז"ל. אף דנח פירנסו והאכילו כל ימי היותו בתיבה לא הכיר בטובתו מפני הרעבתנות. ע"כ גם בהאי דלא נהג כשורה בביהמ"ז אכלי' ארי' ועיין בס' צמח דוד פ' נח. אכן בהיונה מצינו שנהגה בשורה בענין המזון שאמרה יהיו מזונותי מרורין כזית מיד הקב"ה וכו' עיין עירובין (די"ח ע"ב) א"כ רמז שמכרת את הנותן לחם לכל בשר. ע"כ לרבב"ח דחזר לברך על מזונו אשכח יונה דדהבא. וביותר ביאור עפימש"כ בס' מעשה ה' בטעם שבחר נח לשלוח את היונה מפני שאין בכל העופות ההולך בדרך ומכיר לשוב אל מקומו כמו היונה והעד שבכל ארצות המזרח עד היום הזה כאשר ירצו לשלוח כתב מעיר לעיר הנה יהיו להם היונים מאותה העיר שקניהם שם ויוליכום אל העיר האחרת והיונים שקניהם בעיר האחרת יביאו אל העיר הזאת. וכאשר ירצו ג"כ לשלוח כתב מאותה העיר לעיר האחרת קושרים הכתב תחת כנפי היונה והיא הלכת אל קנה ושם יקחו את הכתב אשר תחת כנפיה וכו' ע"ש ובס' כנף רננים פ"ד (דף ע"ו) בשירת היונה. וגם כאן דחזר למקומו הנכון אשכח יונה דדהבא. ואין כאן מקום להאריך יותר: ידידו סימן ד. ב"ה פלונסק א' תצא תרס"ו

כוח"ט לכבוד ש"ב וידנ"מ דרב דגאון הג' כש"ת מוהר"ר יעקב שור שליט"א אבד"ק קוטב

האיר לנגד עיני מכתבו וכו' ומה שחקר ברודף אחר הטריפה להורגו אם יש לו דין רודף להרוג הרודף או אפשר כיון דטריפה הוא אסור להרוג הרודף, כבר חקר בזה בס' מנחת חינוך במצות קדוש השם (מצוה רצ"ו) וכ' וז"ל ולכאורה נראה דישראל הרודף אחר טריפה כיון דהורג את הטריפה אינו חייב מיתה אפשר דלא מיקרי רציחה ואסור להרוג הרודף אחר הטריפה עכ"ל

ואמנם מה שנ"ל בזה עפ"י מה שראיתי לתוס' (בריש נדה) דמבואר דהי' לפניהם הגירסא בש"ס (בפ"ק דחולין) מנ"ל דאזלינן בתר רובא דאתי' ממכה אביו וניחוש דילמא אביו טריפה הוא וכן מבואר שהי' הגירסא לפני הראשונים, ודלא כהגאון רי"פ זצ"ל שם, ועי' במרדכי (פ"א דחולין תרל"ה), וכן בספר התרומה (סי' ע"ג), וברוקח (סי' תס"ד), והדבר תמוה דהא בבנו חייב בהכאה שיש בה חבורה וא"כ מה נ"מ אם טריפה הוא, ועיין בשו"ת שואל ומשיב (מהד"ת ח"ב סי' ל"ה) שנתקשה ונדחק בזה

ואמנם נראה עפי"מ שמצאתי בתוספת רי"ד (למ' שבת דף קל"ז) שהביא בשם הריב"ם דהחובל בטריפה פטור דכמת דמי כמו בהורג טריפה פטור דגברא קטילא קטיל ה"נ לא שייך בי' חבורה, והתוס' רי"ד חולק עליו וכתב דטריפה לכל דבר כחי הוא לכל דבריו וחייב על חבורה ורק לענין הורגו פטור משום דבעינן כל נפש ע"ש, ועפ"ז יאיר לנו דגירסא זו דילפינן ממכה אביו ודילמא טריפה פטור כיון דבעינן עד שיעשה בו חבורה, משא"כ לדעת הרי"ד דשייך חבורה גם בטריפה דחייב עליו אין לגירסא זו מקום כלל וזה ברור

ומעתה גם לענין רודף להריב"ם דאף חבורה לא שייך בטריפה דלגמרי כמת איקרי הה"ד לענין רודף דאסור להורגו בכה"ג אמנם אי נימא כהרי"ד דכתי הוא לכל דבריו נראה דגם לענין רודף הרשות להרגו ובפרט למה דילפינן בסנהדרין (דף ע"ב ע"ב) מוהכה ומת גבי מחתרת דמיקרי רודף ולא אישתמיט שלא יהי' דין מחתרת בחותר בבית אדם טריפה דהתם סתם כתיב אם במחתרת ימצא ולא כתיב בי' נפש ויש להסביר כמ"ש התוס' שם (בדף ע"ג ע"א) סד"ה להצילו דברודף הורג טפי כדי לאפרושי מאיסורא ע"ש ועכ"פ אף דטריפה הוא מ"מ לתא דאיסורא דשפיכת דמים היא ושייך בי' הסברא כדי לאפרושי מאיסורא כנלפענ"ד, ועי' מנחת חינוך (מצוה מ"ט) חקר אי חייב משום חובל בחבירו בחובל באדם טריפה וס"ל דאינו חייב, ולא ראה שזה מחלוקת הראשונים כנ"ל, עתה בשלחי לדפוס, כבר נדפס הספר אגודת אזוב מאדמו"ר הגה"ק מ' זאב נחום זצ"ל אבד"ק ביאלא תלי"ש, ומצאתי אסתפקתא זו בספר הנ"ל בסוגיא דמחתרת ע"ש, ובטהרת אזוב שם)

אגב ארשום מתשובת הגאונים בהא דהבא להרגך השכם להרגו ואם אפשר בהיתר לא יעשה באיסור, ברב ותלמידו שיצא לתרבות רע ונעשה גזלן ורוצח, ופ"א חפץ להרוג את רבו שנסע דרך היער שהגזלן היה שם, וא"ל הרב הלא למדתיך שאם אפשר בהיתר וכו' לכן תן לי הגרזן ואנכי אנסה להורגך ואז מן הדין תהי' מותר להורגני, וכן עשה והרב הרגו בפעם אחת בהכותו, ועי' בשעב"ר בפ' עקידה לענין הבא וכו' ע"ש: ש"ב באה"ר ואה"ע.