תירוש ויצהר (שו"ת) קנד

לקנות ישראל אדמת נכר ואח"כ צר להם המקום וחזרו והתירו לדור שם. אך לא יחזיקו להם שום מחיות המזיגה. וכעת גם זה קשה להם. ורוצים להתיר להם גם זה. וכאשר אבותיו הגאונים ציסו"ע ישבו פה בכסאות למשפט בערך מאה וחמשים שנה והיו רבני עירנו. אולי נמצא תח"י כ"ת איזה כתבים ישנים בכתי"ק המדברים בענין זה להורות לדורות. יואל כ"ת לשלוח אלי בשאלה להחזיר. את דברי קדשם להיות לנו לעינים. ויהי' מזה רב התועלת ומצוה גדולה

והנני ידידו אוה"נ יעקב מרדכי חופ"ק בילגורייא. בשם ה' יום ה' לך תרמ"ד לפ"ק פה ע"ח זאמושטץ

לכבוד ינ"פ הרב הגאון חו"פ וכו' אבד"ק בילגורייא שליט"א

בתשובה מאהבה. הנני מודיע לכ"ת כי האמנם יש תח"י קונטרס כתי"ק בנידן החרם ד"אדמת נכר "מאת זקני הגה"ק מ' יצחק נתן נטע זצ"ל ברלינר אבד"ק בילגורייא מה שנו"נ בזה עם הגאון ר' שלמה קלוגר מבראד זצ"ל, והנני שילח לכ"ת העתקה

ב"ה. בענין הסכמה דאדמת נכר פהק"ק בילגורייא יצ"ו

א) י"ל דהוא רק נדרים וחרמים שמטילין הקהל ולא מיקרי ע"ד רבים אעפ"י שאמרו ע"ד המקום וע"ד הקהל ויש להם התרה בלא פתח וחרטה כמבואר ביו"ד (בסי' רכ"ח בסעיף כ"ה)

ב) דמבואר התם ברמ"א וז"ל וי"א דאפילו התנו בפירוש שלא יהיה לו התרה אפילו הכי יכולין להתירו וע"י שאלה בודאי יכולין להתירו ועיי' ש"ך סק"פ

ג) אף דנימא דהוי ע"ד רבים ונימא דמבואר בהסכמה ג"כ דגזרו גם על דורות הבאים וא"כ בנידוי וחרם חל על דורות הבאים כמבואר (בסימן הנ"ל בסעיף ל"ה) מכל מקום לדבר מצוה מתירין נמי אף בנדר שהודר ע"ד רבים והכא בעובדא דידן הוי נמי לדבר מצוה. דעי"ז ידורו כמה זוגות בחדר א' מחמת דחיקת הדירות ואיכא יחוד א"א וכמה מכשולות יוכל לצמוח עי"ז ולא הוי דבר מצוה גדולה מזה

ד) הטעם מזו הגזירה נעלם מאתנו ויוכל להיות דבטל הטעם ובטלה הגזירה ובפרט בתקנות וחרמי ציבור מבואר בשו"ע (בסי' הנ"ל בס' כ"ז) דאפילו לא בטלה הסיבה וכו' אם רצו מתירין אותו

ה) דמבואר בלשון הגזירה מהגאון אבד"ק פוזנא ז"ל [ הוא הגאון בעל בית שמואל אחרון זצ"ל] שהי' אז אבדפ"ה ק"ק בזה"ל: שקיבלו עליהם ועל באי כחם וי"ח אם נאמר בזה דהפירוש בזה ב"כ וי"ח היינו עד עולם היינו אף ב"כ ובאי כ"כ עד עולם או הפירוש רק על ב"כ וי"ח לבד. אף דמבואר ביו"ד (בסי' רי"ט) דגבי שבועה וגבי איסור בלא זמן אסור לעולם. יש לחלק דכ"ז הוא דגבי עצמו כיון דהתחיל לחול עליו השבועה והאיסור חל עליו לעולם וכמו שביארו בטעמם מה שאין כן בנ"ד י"ל דלא חל האיסור והגזירה הנ"ל על באי כ"כ רק על יו"ח לבד

ו)אף אי נימא דכוונתם הי' לעולם מכ"מ י"ל דכ"ז הוא בלא התרה ושאלה משא"כ ע"י שאלה והתרה ובפרט דהוי לדבר מצוה וכמו שכתבתי למעלה ודו"ק

ז) עוד נימא בזה דאף בנידוי וחרם חל על דורות הבאים ובודאי הרב אב"ד והציבור יכולים לגזור בחרם על כל בני העיר כמבואר בשו"ת נוב"י ואף בכתב נמי מהני ומביא ראיה מנותני הסכמות על הספרים שלא להדפיס שלא ברשות בעלים ועיין בחלק יו"ד (סי' ס"ו) מ"מ היכא דקיבלו ע"ע רק בתורת קבלה שמקבלים ע"ע לא חל בודאי אף מאותן בני העיר רק שלא היו בשעת מעשה בביתם כיון דלא הי' החרם הנ"ל בתורת גזירה רק בתורת קבלה ועי"ז רוצה הג' בנו"י למימר דאף על אותן האנשים שהיו אצל השבועה נמי לא חל דהוי כמו נדרי שגגות כיון שסברו אותן שקיבלו שחל השבועה ג"כ על אותן שלא היו בביתם. דאטו בשופטני עסקינן שהם יתחייבו עפ"י השבועה ויוותרו לשאר בני העיר השבועה כמבואר בדבריו (בסי' ס"ז) וא"כ ה"נ בנידון דידן שמבואר בהסכמה בזה שמקבלים ע"ע בח"ח שכל מי שיקנה או ישכור לעצמו אדמת נכר וכו' מבואר רק שקיבלו ע"ע בתורת קבלה ובאו עה"ח למטה בסוף דבריהם א"כ י"ל שקאי רק על הח"מ ולא על שאינם ח"מ וא"כ לפי"ז י"ל דלא חל נמי אף על הח"מ כיון שלא חל על אותן שלא חתמו ובאמת לא חל עליהם כיון דהסכמה הנ"ל נעשה רק בתורת קבלה שמקבלים עליהם ולא בתורת גזירה ודו"ק

ח) אף דנימא דהסכמה ההיא מקרי עד"ר כמבואר ביו"ד (בסי' רכ"ח סעיף כ"א בהג"ה) מ"מ בחרמי ציבור ניתרים אף שהי' הרבה ביחד רק מה שמביא (בסעיף ל') להחמיר היינו בנשבע וסובר לחלק בין שבועה לחרם ועיין ש"ך ובשו"ת נוב"י ודו"ק

ט) היכא שיש מכשול שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחילה אפילו שנדר ע"ד איסור כמבואר ביו"ד (סי' רכ"ח עיי"ש) ומנידון דידן נמצא הרבה בני אדם שעוברין ע"ז בלא התרה א"כ מוטב להתיר להם: ) י)כפי מה שביארנו למעלה שיש ספק אם הפירוש בזה ב"כ וי"א אף על באי ב"כ עד עולם אי לאו רק על ב"כ לבד נוכל לומר בזה לפי מה שנאמר (בתשו' נוב"י במהדורא תנינא חיו"ד סי' קמ"ו) שהחרם שגזרו על הנולדים איננו מתורת משה רק מדברי קבלה והולכים בספיקו להקל ועיי"ש א"כ הכי נמי בזה הולכים בספיקו להקל ונאמר שקאי רק על ב"כ לבד ולא עד עולם ודו"ק

יא) אם לא דנימא בתקנות וחרמות הקהל הולכין אחר כוונת המתקנים התקנה מטעם המבואר דהוא מעמד ומצב בני העיר וזה הטעם שייך אף על דורות הבאים א"כ כוונתם הי' עד עולם. אך ע"ז יש לנו לדון הכי דהנה מבואר ברמב"ם הלכות ממרים דהיכא דנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו והמנין אחר יהיו גדולים בחכמה ובמנין ואפילו הטעם בטל ולכאורה קשה להבין אמאי לא יהי' כמו בחרמים שאנו רואין שבגללן התקינו והחרימו שאנו הולכין אחר כוונת הנודר והנשבע כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' רי"ח) הכא נמי נימא הכי כיון דחזינן דמטעם הנ"ל אסרו א"כ כשבטל הטעם בטל האיסור ובע"כ צריך לומר ולחלק התם בהרמב"ם כיון דחל עליו האיסור תו לא פקע אף דבטל הטעם משא"כ הכא (בשו"ע בסי' רי"ח) דהולכין אחר כוונת הנודר שבגללן נשבע או נדר והולכין אחר הדבר שנשבע בגללן ולא חל הנדר או השבועה מעיקרא כלל על הדבר וכמבואר התם כיצד הי' טעון משא של צמר ופשתים והזיע ונשבע וכו' הרי זה מותר ללבוש וכו' ועיין שם דאמרינן על לבישה לא נשבע כלל ונכון החילוק הנ"ל. וא"כ הכא בעובדא דידן שמבואר בהחרם הטעם שהוא מעמד ומצב בני העיר והיינו שרוב בני העיר פרנסתם מהשענק וכשיהי' בהרחובות של העכו"ם שענקין יבוטל פרנסתם. והשתא בטל הטעם הנ"ל מחמת דינא דמלכותא שלא יתנו קאנסענסין יותר לשום אדם והנה באמת אף דנידוי וחרם על הנולדים עכ"פ לא חל החרם עליהם רק משעה שנולדו ולא מקודם שנולדו וא"כ הנולדים אחר שניתן הדינא דמלכותא א"כ בטלה הטעם עדיין מקודם שנולדו ולא חל מעיקרא עליהם החרם כלל כיון דהטעם בטל האיסור נמי בטל מהנולדים והוי ממש כמבואר בשו"ע (סי' רי"ח) דלא התחיל האיסור עליהם