תירוש ויצהר (שו"ת) קנג

בפ' תזריע (י"ג ב') אדם כי יהי' בעור בשרו שאת וגו'. עיין בזוה"ק פ' תזריע דאדם הוא מדריגה גדולה ואיך בא לנגע עיי"ש. (ועיין בס' לוית חן תזריע מה שתירץ). ולעד"נ עפ"מ שכתבתי בפי' הכתוב (בראשית ד' ז') הלא אם תיטיב שאת היינו באם האדם בא לגיאות ע"י עבודתו בקודש. בזה הוא מקלקל כל עבודתו שעשה. (ועיין בליקוטי שושנה בסו"ס נועם אלימלך בפי' הכ' והצנע לכת עם ד' אלהיך). ועיין בחוה"ל שער התשובה פ"ח בחכם שאמר לתלמידיו אם לא יחטא האדם יש לו לירא מן מה שרע יותר מן החטא והוא הגאוה עיי"ש. וא"כ ניחא דתוה"ק משמיענו בזה דיכול להיות גם מי שהוא בבחינת אדם עושה טוב ועכ"ז באים עליו נגעים. וזה ע"י הגיאות שיש בו ממעשיו הטובים. וע"י גיאות בא לנגעים כש"ס ערכין (דט"ז). ובמדרש ריש מצורע. וזה ענין וכי יהי' בעור בשרו שאת וגו'. שאת הוא לשון גאות מלה"כ רם ונשא. גם כי תשא הוא ל' הרמה. שהוא גדול בעיני עצמו מחמת עבודתו. ועי"ז משחית כל עבודתו מעונג לנגע והבן

גם י"ל כי אדם מורה על אחדות כי באדם אין לומר ל' רבים אדמים כמו באיש שי"ל אישים באנוש אנשים גבר גברים (ועיין בזה בס' שם משמואל עה"ת. ועיין במדרש ריש פ' מצורע ומשלח מדנים בין אחים דנגעים באים ע"י מחלוקת. וברש"י פ' תזריע מחז"ל בפסוק בדד ישב הוא הבדיל וכו' והוא הרבה מחלוקת. ועיין בס' לקוטי תורה להרח"ו פ' שופטים בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך. היינו ע"י הריבות באים נגעים. וזה אדם. היינו שצריך להיות באחדות. אכן כי יהי' בעור בשרו וגו'. וזה ע"י מחלוקת

ובזה נ"ל פי' המסורה כנגע נראה לי. מרחוק ד' נראה לי. כי ע"י מחלוקת אין השכינה שורה. כי באחדות הוא כדכתיב חבור עצבים אפרים וגו'. וזה מרחוק ד' היינו שמרחק את השי"ת מישראל והבן

ב"ה בלאשקי כ"ו למב"י תרצ"ד לפ"ק

לכבוד מר חמי הרב הגאון הג' המובהק פה"ד וכו' כקש"ת מ' צבי יחזקאל שליט"א הראב"ד דק' ווארשא

מכתבו היקר בא אלי בעת אשר הייתי בעיר זגיערז לבקר את כבוד מר אבא הגאון שליט"א השוכב על ערש דוי ל"ע. השי"ת ישלח לו רפו"ש בתשח"י במהרה. ובבואי מצאתי יקרת מכתבו ובאתי להשיב על חקירתו הנפלאה. בעובדא דהוי באחד שטעה בדמיונו וחשב על ראובן שהוא שמעון והלך וסיפר לפניו לשה"ר על ראובן כאלו מדבר עם שמעון אם מותר לו לראובן לשמוע עלבונו או להגיד לו. כדי שלא יכשיל חבירו בעון לשה"ר החמור וי"ב משום ולפ"ע וכו'. או טוב לו השתיקה ויקיים בזה הנעלבים וכו' שומעים חרפתם וכו'

תשובה. לענ"ד הדבר פשוט דבנ"ד הו"ל בכלל לשה"ר ואסור לו לשמוע מה שמדבר עליו לפניו בחשבו שהוא מדבר עם שמעון. וראי' ברורה לכאורה לזה מגמ' ערכין (דף ט"ו ע"א) תניא אר"א בן פרטא בוא וראה כמה גדול כחה של לשה"ר מנלן ממרגלים וכו' והרי התם אף שעיקר העונש הי' על דבת הארץ מ"מ הרי הלה"ר הי' נגד השי"ת וכש"א חז"ל א"ת ממנו אלא ממנו כביכול אין הבעה"ב יכול להוציא משם והרי מלוא כל הארץ כבודו וא"כ מוכח להדיא בפני הבעלים מ"מ יש בזה גדר לשה"ר

אך לכאורה הרי אמרינן שם בע"ב אמר רבה כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא א"ל אביי כש"כ חוצפה ולישנא בישא א"ל אנא כר"י ס"ל דא"ר יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי הרי משמע דבפני הבעלים ליכא משום לשה"ר ולכאורה הרי מהאי דמרגלים יש להוכיח שגם באפי מרה ג"כ יש משום גדר לה"ר אבל הדבר נכון לפמ"ש התוס' שם בד"ה באפי חרה וז"ל כל כה"ג דנורא בי פלוני דאיכא למשמע דלא אמרה משום לישנא בישא אבל אם הוא דבר קנטור על חבירו אפילו הי' אומרה בפניו אית בי' משום לישנא בישא ע"ש. א"כ אתי שפיר דדוקא הכא שיש לתלות שלא נתכוין לקנטור וללשה"ר אז הדין באפי מרה לית בי' משום לישנא בישא. ומה מאוד מיושב בזה דברי הרמב"ם ז"ל (בסוף הל' דעות פ"ז הל' ה') וז"ל אחד המספר לשה"ר בפני חבירו או שלא בפניו והמספר דברים שגורמים וכו' להזיק חבירו וכו' ה"ז לשה"ר ע"ש ובכ"מ שם כ' ויש לתמוה על רבינו למה כתב דלא כרבא ע"ש. ולפי הנ"ל היכא שיש הוכחה שאמר לקנטור שפיר יש בו משום לישנא בישא גם באפי מרה ועוד חוצפה ולישנא בישא

עוד אני דן דבאמת הקשה מהרש"א בערכין שם מה ראי' מייתי מר"י דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי דאימא ה"ק לא אמרתי דבר דהיינו לישנא בישא שהייתי צריך לחזור לאחורי בפני הבעלים וכ"נ מפרש"י בפרק כל כתבי ותי' דה"ק כגון למשל נורא בי פלניא אם גם בפניו הי' אומרה שלא בפניו נמי לית בה משום לישנא בישא יעו"ש. וראיתי להגאון רזו"ו באסקאוויטץ זצל"ה בס' סדר משנה שתמה עליו שהרי לעיל מיני' דהאי אמרי' ה"ד לישנא בישא אמר רבא כגון דאיכא נורא בי פלניא א"ל אביי מה קא עביד גלויי מלתא בעלמא אלא דמפיק לי' בלישנא בישא דאמר היכא משתכח נורא אלא בי פלניא דאיכא בשרי וכוורי. והשתא ממנ"פ היכי מיירי אי בדאמר נורא בי פלניא הא אביי לשיטתו גם שלא באפי מרה ליכא משום לישנא בישא ואלא כשאומר היכא משתכח נורא וכו' מה יושיע זה להתיר באומרו בפני מרה כיון דמוכח כוונתו לגנות הדרא קושי' אביי לדוכתי' כש"כ חוצפה ולישנא בישא וזוהי קו' עצומה. ולענ"ד נראה ליישב לפמ"ש מרן ז"ל בשפ"א וז"ל נראה החילוק דאי אמר לשה"ר של שקר ודאי באפי מרה אדרבה הוי חוצפה אבל בלשה"ר של אמת כהך דר' יוסי דזה באפי מרה הוי כתוכחה שרוצה להסירו מזה הדרך אבל שלא באפי מרה הוי רק כדי להוציאו בפני אחרים והוי לישנא בישא עכל"ק. ולפ"ז החילוק פשוט ומרווח דהיכי שיש לתלות שאמר בתורת תוכחה בכה"ג ל"ח לשה"ר וכהאי דר"י. אבל בשאין מקום לתלות שנתכוין לתוכחה ולקיים הוכח תוכיח כגון שהי' של שקר וכדומה ודאי הוי בגדר לשה"ר. ולאביי דפריך אדרבה חוצפה ולישנא בישא משום שיש לתלות שנתכוין ללשה"ר ואדרבה הרי לשונו מוכיח עליו מדאמר היכא משתכח וכו' דבדאמר סתם נורא בי פלניא לאביי ל"ה רק גילוי מלתא לכך אע"ג שיש לתרץ דבריו שאמר בתורת תוכחה לא מתרצינן לי' ואדרבה חוצפה ולישנא בישא. ולפ"ז א"ש מאוד דברי הרמב"ם ז"ל שהרי מיירי התם באופן שכ' להלן היכא שגורם היזק לחברו וכהאי דמסיים שם ולא גז"ד על אבותינו במדבר אלא משום לה"ר לבד ע"ש דשם ודאי ל"ש תוכחה כלפי שמיא ובכה"ג דליכא לתלות בתוכחה הרי לכו"ע יש משום חוצפה ולישנא בישא. ולפ"ז א"ש קו' הכ"מ דאדרבה הרמז"ל פוסק כרבא דבכה"ג דמיירי הרמז"ל לכו"ע הו"ל בגדר לשה"ר

ולפ"ז בנדון חקירתו דכ"ג שליט"א הדבר פשוט ומבואר דאדרבה חוצפה ולישנא בישא ואסור לשמוע כדי שלא יעבור משום ולפ"ע. ומפני נחיצת המוכ"ז אקצר כי אץ עלי למהר כי הדרך ירט לנגדו: ואשאר דו"ש חתנו אברהם נתן עלבערג. סימן נח

ב"ה יום א' לך ד' מרחשון שנת תרמ"ד פה בילגורייא. שלום וברכה לכ' חביבי האברך גדול בתורה ויר"ש מופלא ונעלה. סועה"ר. חריף ובקי. צמ"ס. בנש"ק מוה"ר צבי יחזקאל שיחי' היושב כאהל תורה בעי"ח ואמושטץ

הנה כאשר נודע שבעירנו יש חרם מימים קדמונים שלא