תירוש ויצהר (שו"ת) קנב

ובזה נ"ל ליישב קושית הזוה"ק פ' תזריע אדם כי יהי' בעור בשרו דאדם הוא מדריגה גדולה ואיך בא לנגעים, אכן י"ל דכתיב אדם ובהמה תושיע ד' וכו' שעושין עצמן כבהמה. וזה מצד עניוות. אכן אדם שהוא בעיני עצמו כאדם וזה הוא גאות. עי"ז בא לנגעים כנ"ל

והנה כתיב כי רם ד' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע (תהלים קל"ח) ופירשו דהשפל בעיני עצמו השי"ת רואהו ומאיר לו פנים ית"ש. אכן הגבוה בעיני עצמו השי"ת ידעו רק מרחוק ע"פ הש"ס אין אני והוא יכולים לדור בגסות רוח. אכן ואת דכא אשכון כתיב. וזה ענין המסורה. כנגע נראה לי וזה ענין גסות. ועי"ז מרחוק ד' נראה לי היינו אין אני והוא יכולים לדור כאחד והבן. וי"ל שזה ענין שילוח חוץ למחנה והבן

בפ' מצורע (י"ד א') זאת תהי' תורת המצורע וגו'. במדרש רבה פ' מצורע (פט"ז) מעשה ברוכל אחד שהי' מחזיר בעיירות הסמוכות לציפורי והי' מכריז ואמר מאן בעי למזבן סם חיים וכו' מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע וכו'. וקשה למה הי' מחזיר בעיירות הסמוכות לציפורי דייקא

ונלע"ד ע"פ מאמז"ל (ערכין ט"ו ע"ב) מה תקנתו של מספר לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה וכו' ואם ע"ה הוא ישפיל א"ע וכו' סיפר אין לו תקנה וכו' ונראה דהתקנה הוא דוקא בלומדי תורה. אבל לא במחזיקי תורה. אף דאז"ל (פסחים נ"ג) המטיל מלאי לכיס של ת"ח זוכה ויושב בישיבה ש"מ שנאמר בצל החכמה בצל הכסף. עכ"ז כלומד לא הוי. דפי' בפ' בהעלותך (י"ב א' – ג') ותדבר מרים ואהרן במשה וכו' והאיש משה ענו מאד כו'. דצ"ל מה שייכות זל"ז. דקשה למה מרים נצטרעה ולא אהרן. ובפדר"א פמ"ה ז"ל. אמר הקב"ה אם יהי' גם אהרן מצורע אין כה"ג בע"מ יכול להקריב אלא יראה באחותו ויצטער שנא' ויפן אהרן אל מרים ע"ש. ולכאורה הלא היו בניו. אכן איתא (מנחות צ"ט ע"ב) בלחם הפנים היו ד' כהנים נכנסין וכו' וד' מקדימין וכו'. וכ' בס' ראש יוסף תענית דלמ"ד שהיו בזיכין מונחין בתוך הלחם (ע"ש דצ"ד) סגי רק בד' והי' אהרן וב' בניו אלו"א. והד' הי' משה למ"ד שהי' כהן. או פנחס למ"ד שהי' כהן משעה ראשונה. ואם הי' אהרן נצטרע. והי' צריך הסגר ז' ובתוכו שבת. ולא הי' אפשר בלחה"פ. אבל לר"י שם בגמ' אפילו סילק את הישנה וכו' וסגי בב' כהנים חזר הקושי'. [וא"ל דס"ל כמ"ד שבת דצ"ז דגם אהרן נצטרע ע"ש]

אכן י"ל דאהרן הי' לו תקנה בתורה. משא"כ נשים כהא דסוטה (דכ"א) מאי זכות אילימא זכות תורה הא לא מפקדא. אך איכא תקנה דישפיל דעתו. אבל כ' המהרש"א דישפיל נגד זה שדיבר עליו בגבהות לבו. ע"כ אמר והאיש משה ענו מאד וגו' וא"א להשפיל נגדו. ושם בסוטה מסיק זכות באקרויי בנייהו וכו' ונטרן לגברייהו (ברכות די"ז) והוי מחזיקי לומדי תורה. ובודאי גם למרים הי' זכות זה. א"ו דאין תקנה במחזיקים

וזה י"ל פי' בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחי' בעלי' (קהלת ז' י"ב). היינו בזה יש יתרון ללומד על המחזיק כי החכמה תחי' ע"ד מי האיש החפץ חיים נצור לשונך וגו'. ע"ד (ברכות ל"ד) כל הנביאים לא נתנבאו אלא וכו' ולמהנה ת"ח מנכסיו אבל ת"ח עצמן וכו'

ואיתא (מגילה ו' ע"א) אמר זבולן וכו' והא הוי צפורי וכו' וזבולן הוי מחזיקי לומדי תורה כנאמר שמח זבולן וכו' לכך הלך הרוכל לחלקו של זבולן דייקא והכריז נצור לשונך מרע היינו שלא ידברו לה"ר. כי אם סיפר אין תקנה לכ"ע

ובדרך צחות אמרתי כי עפ"י רוב המחזיקים מדברים לה"ר על רבניהם ות"ח. והגה"ק מהר"י מווארקי ז"ל אמר לבני קהלה שרבו עם הרב. מלפנים בישראל ע"ה קנה לו חתן ת"ח עבור כמה אלפים נדוניא ומזונות ע"ש. בכדי שיהי' לו למי לנשוך (עיין פסחים דמ"ט). ועתה נתחכמו. והע"ה מכל העיר קונים בשותפות ת"ח אחד. הוא הרב. ועבור איזה אגורות לשבוע יוכל לנשוך. ולכן הי' מחזיר בעיירות המחזיקים והבן

בגיטין (דנ"ז ע"ב) והיינו דאר"א בשוט לשון תחבא כו' ע"ש ברש"י והוא דחוק. ומצאתי בגרש ירחים שם שכ' דבאמת קול יעקב דוחה חרבו של עשו. אבל אכתי ק' למה הי' החורבן. כיון שהי' קול יעקב נגד חרבו של עשו כרש"י שם ד"ה הקול

אכן י"ל דהכל ניחא עפמש"כ בייט"ל מצורע דתפלה מועיל רק בפה שלא דיבר לה"ר. ונודע מה שפירשתי בדברי חו"ז המעוה"ב ברכות (דכ"ח). מנעו בניכם כו' וכשאתם מתפללים כו'. וא"כ גם כאן ע"י שוט לשון לה"ר נדחה תפלתם. כנא' (איכה ג' ח') שתם תפלתי. והיו צריכים להחבא. כנא' לך עמי בוא בחדריך

בתהלים (מ' ק"כ) ה' בצרתה לי כו'. היינו כל הצרות הבאים עלינו הוא בשביל הלה"ר ומלשינות. כמ"ש אח"כ. מה יתן לך כו'. כפירש"י ד"א כו' מה סופו של הקב"ה לגזור עליך חצי גבורים כו'. וזה שסיים אויה לי כי גרתי כו'. כפי' מצ"ד בעבורה הייתי בגולה כו'. וסיים. אני שלום. היינו באמת הי' מוכן לפני השלום. רק מפני. וכי אדבר. היינו באם אני מדבר לה"ר. אז העונש בא שהמה למלחמה מדכנ"מ והבן

שמואל א' (כ"ב י"ח) ויאמר המלך לדויג. וברש"י מחז"ל כדג וע"ש ברד"ק. י"ל עדש"כ בס' מאסף דרושי פי' חז"ל שיחפשו דג לחולה דקאי על מחלוקת ולה"ר. וענין מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע וכו' דקאי על מחלוקת. כמו דגים שאוכלים גם ממינם. ובבחינה זו הי' דואג בלה"ר על דוד והבן

בפ' מצורע. במד"ר מעשה ברוכל שהי' מחזיר בעיירות וכו' עיי"ש. מקשים מה חידש לו הרוכל לר' ינאי. וי"ל דהחידוש הי'. דהי' קשה לו לר' ינאי בפסוק זה. דפתח בל' נסתר מי האיש וכו'. וסיים בל' נוכח נצור לשונך. וכיון דראה מעשה זו נתיישב לו. דגם דהע"ה הכריז כן מי האיש וכו'. ודיבר בל' נסתר. וכיון דנתקבצו סביביו אנשים התחיל לדבר בל' נוכח נצור לשונך וכו'. וכההיא מעשה שראה ברוכל זה והבן

בויק"ר פ' מצורע במעשה דרוכל ור' ינאי שא"ל לא לך ולא לדכותך כו' ע"ש. היינו דלה"ר שייך באם מחזיק את השני לרע ממנו. אבל ר"י שהחזיק את כולם שהמה דכותיה וטובים כמוהו א"כ ממילא לא בא לידי לה"ר. והחדשות שנודע לו מהרוכל בפי' הקרא היינו מזה שא' מאן בעי למיזב"ן כו' משמע שמלבד החיות שיש לו מכבר יקנה ויזבון עוד חיות. וזה הוא בכפל הלשון החפץ חיי"ם. ועוד אוהב ימי"ם. היינו חפץ שישאר לו חיות עוה"ב שיש לו ולא יעבור לזולתו ע"י הלה"ר. ואוהב ימים כו' שיקנה מחיות עוה"ז מהרשע ומהמדבר עליו מרמה כפי' הכ"ס מצורע ד"ה זאת ע"ש. שזה נכלל בלשון למזב"ן מהשני ודוק היטב

בהפטורה פ' מצורע. וארבעה אנשים היו מצורעים וכו' איתא בס' נחלת יעקב בפ' מצורע פלפול ארוך בירושלמי דד' אנשים היו גחזי וג' בניו וכ"ה גם בש"ס דילן פ' חלק ועיי"ש באבני שהם אות ב' שכ' דאם ריפוי צרעת נעמן הוי כאילו החיו הא כבר קיים, תחה"מ בשנים שהחי' בן השונמית וזה שריפא צרעת נעמן וא"כ מה שמבואר שהשליכו האיש בקבר אלישע הוי ג' והי' יותר מפי שנים עיי"ש. אכן באמת בש"ס חולין (ד"ז) מבואר להיפך דריפוי מצרעת הוי מכלל הפי שנים בתחה"מ והשלכת האיש בקבר אלישע לא חשבו כיון שלא הלך לביתו רק ויקם על רגליו עיי"ש. א"כ נסתרו דבריו במחכה"ג

בגמ' ב"מ (דנ"ט) קרעו ולא דמו וכו' אין דמי שותת וכו' אלא בשעה שעוסקים בנגעים ואהלות ע"ש בחא"ג מהרש"א דנקט דוקא שעוסקים בנגעים דבא על לה"ר עיי"ש

וי"ל באופן כזה גם על שעוסקים באהלות דהוא זכרון יום המיתה עכ"ז אינם לוקחים מוסר. אף דתקנה ללה"ר ישפיל דעתו. ומאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה. א"כ זכר יום המיתה צריך להביא לידי שפלות עכ"ז אינו מועיל לשונאי דוד: