תירוש ויצהר (שו"ת) קמז

דבעצמו אינו במצוה (והנה לעיין בדין זה דערבות אין אתי ס' צל"ח ברכות לעיין בשורש דבר זה. אמנם הסברא הבנתי מדברי המעוה"ב הנזכרים וע"ש. ואי"ה כשאראה ס' צל"ח אקח מועד לעיין בזה). וא"כ בפדיון שבררתי בקצרה שאין כהן ולוי בתורת זה אינו ערב ג"כ ולקמן אבאר יותר דכהן ולוי אינם בתורת פדיון. וא"כ המה בזה כמו עבד בגיטין וקידושין דאינן יכולים להיות שלוחים. וכן נמי מוכח מדין שברר ש"ב הגאון ז"ל בדגול מרבבה וכתב דמילתא דלא מצי עבד השתא לא מצי משווי שליח ע"ש שכן מוכח מנזיר וא"כ כ"ש במלתא דלא מצי עבד בשום פעם לא מצי משווי שליח ע"ש. וזה כלל גדול בדיני שליחות כל דלא מצי משווי שליח פשוט דלא יוכל להיות שליח. וכמו דאמרינן בקדושין דקטן ונכרי ודומיהון וע"ש

ד) והנה אין להשיג ע"ז ע"פ מה דאיתא בבכורות (דף י"א וכן ברמב"ם ז"ל (ה' בכורים) ובש"ע יו"ד (סי' שכ"א) דישראל שפדה פטר חמור של חבירו פדוי וכתבו התוס' שם דלא דמי לתרומה אתם גם אתם מה אתם לדעת אף שלוחכם לדעת משא"כ פטר חמור ל"צ לדעת בעלים ובלא מינוי לשליח פדוי א"כ י"ל דא"צ לשליחות כלל רק שיגיע ליד כהן אף בלי שליחות. זה אינו דודאי צריכין שליחות בפדיון כמו שאבאר שמוכח מכל הפוסקים. ועיין ברמ"א (סי' ש"ה) דלדעתו גם שליח לא מהני בפדיון וגם ב"ד לא מהני רק אביו עצמו. ואם איתא דל"צ שליחות רק שיבא המעות לכהן אף בלי דעת בעלים לא הוי פוסק הרמ"א דשליח וב"ד לא מהני. אלא ודאי דנחלק פדיון בכור מפטר חמור. דפטר חמור ל"צ מינוי שליחות כמ"ש (בסי' שכ"א) ובפדיון בכור ודאי אף להחולקים על הרמ"א צריכין שליחות. ועיין בלבוש (סי' שכ"א סעי' ז') טעם נכון לחלק בין פטר חמור לבכור. דבבכור כתיב בבניך דוקא ובחמור לא כתיב חמורך דוקא ע"ש באורך. ואף דבתו"מ בש"ע קטנים השיג על הלבוש. מ"מ דברי הלבוש עיקר וכדבריו נראה בש"ע דנחלק פטר חמור מבכור ואלו לדעת התו"מ דל"צ דעת בעלים ושליחות קשה על הרמ"א דפסק אף שליחות לא מהני. ואף המקילים הש"ך והט"ז והמעדני מלך ושאר פוסקים סוברים דבעינן שליחות דוקא או משום זכי' כאשר אבאר בסמוך באורך ולא שיגיע המעות לכהן בלי שליחות וע"ש. ועוד דדברי התו"מ בסוף שם אינם עיקר כלל לדעת החולקים על הרמ"א דהוא פסק שם כרמ"א משום דלדעתו פדיון הוא מצוה בגופו כמו תפילין וציצית ע"ש דלא מהני שליחות. ובודאי לדעת החולקים הנ"ל עיקר לחלק בין פטר חמור לבכור. ובלתי ספק פדיון צריך שליחות. דאם איתא דפדיון א"צ שליחות רק שיבא ליד כהן אף בלי כונה ובלי שליחות ולחלק בזה בין גיטין וקדושין דצריך נתינה מידו לידה בכוונת גיטין וקדושין ורבתה התורה שליח כמותו ושלח ושלחה (בקדושין מ"ב) ע"ש. וצריכין שליחות דוקא דאל"כ הוי כמעשה קוף וכטלי מע"ג קרקע אבל בפדיון א"צ שליחות ולא שום כונה רק שיגיע לכהן אף בלי דעת בעלים וא"צ שליחות ואף מעשה קוף מועיל זה אינו דדוקא צריכין שליחות דעת בעלים וכמ"ש בשם הלבוש דנחלק מפטר חמור וצריכין דעת אב דתורה רמי' על אביו. ולדעת החולקים על רמ"א עכ"פ צריכין שליחות. דאי א"צ שליחות קשה על רמ"א ועל החולקים דבהגיע לכהן פדוי ולמה צריכין כלל לשליחות. וגם מ"ש המעדני מלך משום זכי' יהי' איך שיהי' בהגיע לכהן פדוי. וגם בלבוש דכתב רק משליח כמותו הוי כפודה עצמו וכ"כ הש"ך ז"ל דעל דידי' רמי' ומשום שליח כמותו נפדה ע"י שליח וא"כ צריכין שליחות ויגיע לכהן ע"י שליח בדעת בעלים כמ"ש. וכמו גיטין וקדושין שיהי' שליח כמותו. ועיין במע"מ (פ"ז יש בכור סי' י"ז) משמע דבעינן שליחות דכתב על הרמ"א הא בכל התורה שליח כמותו חוץ מלד"ע ורשאי לפדות בנו ע"י שליח ובענין ב"ד אם יכולין לפדות היינו שלא לדעת בעלים דאלו לדעת הוי שליחות כו' ע"ש. מכל אלה פשוט דצריכין שליחות דוקא ולדעת בעלים וכמ"ש הלבוש ולא כשהגיע לידו סתם כמעשה קוף וכמ"ש. ועוד בודאי דמי' לתרומה ומתנות כהונה דבכוונה דוקא. ומעתה דצריכין שליחות כמו כל דיני שליחות א"כ כל שאינו בתורת שליחות או אינו בתורת מצות פדיון אינו יכול להיות שליח כמ"ש דצריכין שליחות כמותו לא בבא סתם לכהן כמ"ש וצריכין דוקא בתורת שליחות שיגיע לכהן כמו גט או קדושין ואי לא הגיע לכהן אינו נפדה. ועיין (סי' ש"ה ס"ט) ודמי' לגט

ועיין בר"ן ר"פ קמא דפסחים בעל ביעור דכתב התם ג"כ דפדיון מברכין על פדיון משום דאיתא בשליחות אך בסוף דבריו משמע דא"צ דעת בעלים דכתב טעם נר חנוכה להדליק משום דאף דאיתא בשליחות צריך עכ"פ לשתף עמו. וכן בתרומה דמברכין לתרום כיון דצריכין דעת בעלים בשליחות

ה) אך ממה שהביא הש"ג בשם גאון דבנר חנוכה מברכין על הדלקה אף דצריכין שיתוף א"כ אין ראי' להיפך וי"ל גם בפדיון צריכין דעת וגם מתרומה יש לדחות דבאמת אם תורם משלו א"צ לדעת כמו שכתב המע"מ ועיין אח"ז וא"כ אעפ"כ מברך לתרום וא"כ בלא"ה נדחה דברי ר"ן וכללו בזה ומ"ש מפדיון דמברכין על. וצ"ל כדעת רמב"ם ופוסקים שנתנו טעמים אחרים. ועיין בזה בדיני ברכות. ומ"ש המע"מ דצריכין שליחות ולפדות ע"י שליח ויכולין לפדות גם בלי דעת בעלים וכמו תרומה יוכל חבירו לתרום בתורם משלו על של חבירו ה"ז תרומה זהו משום זכי' דזכין לאדם שלא בפניו וכ"פ הטור (יו"ד של"א) ובפ' אין בין המודר ל"ו ע"ש וזה משום זכות ע"ש במע"מ בהחליטו כן שהוא משום זכי' (וחולק בזה על הלבוש דלדידי' א"צ דעת בעלים שום זכי'. ולהלבוש צריכין דוקא דעת בעלים. ועיין בט"ז דרק ב"ד הוא דשלא לדעת ועיין ש"ך בזה) וא"כ לוי דאינו בתורת פדיון אינו יוכל להיות שליח לפדות דצריכין תורת שליחות כמ"ש. וגם משום זכות אינו יוכל לזכות לחבירו כיון דאינו בתורת זה לא יוכל לזכות דזכי' מתורת שליחות הוא, ועוד דהוא עצמו אינו מחויב בדבר וזכות רק בהוא עצמו מחויב באותו דבר יוכל לזכות לחבירו. דאל"כ יהי' עבד דעלמא יוכל לקבל גט אשה בלתי דעתה דניחא לה וזכות לה או במומר או מוכה שחין. אלא פשיטא מדלא מחלקינן בכך רק באינו בתורת זה אין לו זכות ושליחות כלל. ועיין בזכי' מתורת שליחות וכל שאינו בשליחות אינו בזכי' כמו קטן וא"כ לוי אינו יוכל לפדות דאינו בתורת פדיון ואינו יוכל לזכות ולהיות שליח כמ"ש באורך

ו) ועוד נ"ל דלא יוכל ליתן ללוי שיזכה במעות עבור כהן לפדיון וזכין לכהן שלא בפניו מתרי טעמי. חדא דצריכין שיגיע המעות ליד כהן כמ"ש וכמ"ש ביו"ד (ש"ה סעי' ט') וצריכין בכוונת פדיון כמ"ש דצריכין דעת בעלים וא"כ ע"י שליח הוי שליח כמותו ויוכל לפדות אבל לוי דאינו בתורת מצות פדיון א"כ אינו מגיע לכהן בעצמו בתורת פדיון משא"כ ע"י שליח מגיע לכהן בתורת פדיון. ועוד יותר נ"ל דל"ש דיזכה הלוי בעבור הכהן דזכין שלא בפניו דהוה כמו פאה דחב לאחרים והכא צריך ליתן לכהן וחב לכהנים אחרים דבודאי חב לאחרים ולא יוכל לזכות לנפשי' במעות דרצון הבעלים לשם פדיון. וכיון דלא יוכל לזכות לנפשי' לא יוכל לזכות לאחרים בחב לאחרים ועיין ב"מ (ט' ע"ב). והא דישראל יוכל להיות שליח אינו משום זכי' לכהן רק זכי' לבעה"ב שליח כמותו הוא. אבל לוי א"י להיות שליח בעלים רק לזכות לכהן משום זכין ובזה חב לאחרים

ובזה צ"ע על הדרישה ופוסקים שהביא שם דיוכל לזכות לכהן. ובודאי לכהן א' לא יוכל לזכות כמ"ש. וזה ודאי דלוי לא יוכל לזכות לכהן ג"כ כמ"ש ועוד מטעם ראשון דצריכין הגיע ליד כהן גופא לתורת פדיון ולוי לא יוכל להיות שליח שיגיע לתורת פדיון

אכן יש לי עיון ע"ז מפ' במדבר (ג' מ"ז) ולקחת חמשת חמשת שקלים וגו' ונתתה הכסף לאהרן ולבניו וגו'