תירוש ויצהר (שו"ת) קמו

כל העיירות הסמוכות לשם כו' כל כך למה מפני הבייתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יו"ט ע"ש

ועד"ז תירצתי ת"ל קושית הגאון אברבנאל ז"ל הובא בס' עבודת ישראל בח"ת ליוה"כ. למה הכה"ג בהכניסו את הכף והמחתה לפני ולפנים הניחם שם עד אחר גמר עבודת היום. הביאו לו בגדי לבן ולבש נכנס להוציא הכף והמחתה. דק' בשלמא המחתה היתה צריכה להיות שם עד גמר עלות עשן הקטורת. אבל הכף הי' לו להוציא תיכף בראשונה אחר אשר נתן את הקטורת על האש לפני ה'. ולעד"נ דגם זאת הי' להוציא מלבן של הצדוקים שהם דורשין כי בענן אראה על הכפורת. כי בענן עשן הקטורת יבא. ולדעתם תיקון הקטורת על המחתה הוא מבחוץ (עי' יומא פ"א מ"ה וברע"ב שם). ואם כדעתם אין הצורך להכניס כלל הכף לפני ולפנים רק המחתה לבד. לכן החיוב עלינו לעשות להיפך לפרסם טעותם מן הקצה אל הקצה. היינו דלא די שמכניסים הכף עם הקטורת לתת על הגחלים לק"ק. רק עוד זאת יתירה שמניחים הכף ריקנית לפני ולפנים עד אחר גמר עבודת היום ומוציאה בכניסה ויציאה מיוחדת. ועיין חגיגה (פ"ב מ"ד) ושם בס' קול סופר ובמס' פרה (פ"ג מ"ז). וברמב"ם ה' פרה אדומה פ"א. ובפנים יפות אחרי (ט"ז כ"ג). ובס' בני יששכר לשה"ג שנקרא שה"ג להוציא מלבם של צדוקים דממחרת השבת היינו שבת בראשית. ובחולין (נ"ג ע"ב) לפרסומי מילתא דאיסורא. ובס' מגיד מישרים ויקהל, ובס' זכרון ירושלים פ"ב אות מ"ו ובהסכמתי שם

וכן קיים כ"ק דודו המחבר גאון ישראל זצ"ל בהראותו לעין השמש את הנגעים כי כולו הפך לב"ן כו' קרני צב"י המה קרני צדוקי"ם. דור ודורשיו דורש לגנאי לדור תהפוכות. ועל דודו המחבר זצ"ל יש להמליץ דברי דו"ז הגה"ק ר"ח כהן ראפפורט ז"ל אבד"ק לבוב (מובאים בהק' שו"ת מים חיים) בחזרתו בשלום בלי פגע מהוכוח העצום שהי' לו עם כת השב"ץ שר"י לפני השרים והגמונים בקתדרא בבית הכניסה בלבוב בשנת תקי"ט. ואמר בפי' המשנה (אבות פ"ב) ודע מה שתשיב לאפיקורס. דידוע כי שתי מדות הנה אהבת ה' ויראת ה'. מדת אהבה מכונה ברמז בשם דע. כמאה"כ דע את אלהי אביך כו'. ומדת יראה מכונה בשם מה כנא' מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה כו'. וזה כוונת התנא וד"ע מ"ה. אם תשיג לב' המדות האלו היינו אהבה ויראה המכונים ד"ע ומ"ה. לבך יהי' נכון ובטוח שתשיב לאפיקורס ע"ש. ובקונטריסי בית צדיקים (דמ"ח ע"ב) בסו"ס נפלאות היהודי. ויסופר שם כי בהלוכו אל הוכוח במקום המשפט הלך שמה בלי רפיון לבב. ומדי לכתו התעסף לבנים. באלה הבגדים אשר האדם הולך לבית עולמו. וינצחם בעזר שדי ברוב חכמתו עד אשר גם השרים תמהו על גודל תבונתו. ויהללוהו לאמר אין זה כ"א רוח ה' נוססה בקרבו. ומהראוי להחזיק בידו לקנות את הספר בכסף מלא להניח ברכה באהל ישרים. וד' צבאות יגן בעדו להכין אותו ולסעדו. ויהי כברוש רענן וישקוט שקט ושאנן. עד אשר נזכה לראות צור ישראל וגואלו בהופיעו דמקדשו. על ישראל הדרתו. כברכת ידידו: סימן נה

בשם ה' יום א' ל"ח למסב"י תרמ"א. כפר יעזרניע

שוי"ר לכבוד אדמו"ר הגאון האמיתי, שר התורה, ציסו"כ נזר הקודש וכו' כקש"ת מ' זאב נחום שליט"א אבד"ק ביאילא

אחדשכ"ג אבקש את כ"ת לקחת מועד להשיב לי נידן שאלה קטנה חות דעתו הק' להלכה ולמעשה בעת אשר יתרחש דבר כזה. וזה הוא: איש אשר יש לו לפדות בן בכור ובדעתו לנסוע לדרך אם לעשות שליח. בודאי הדין פשוט דיעשה שליח כמו שהחליטו הפוסקים ז"ל הטו"ז והש"ך. והגאון בעל דגול מרבבה כ' דמוטב לפדות ע"י שליח מלפדות בדרך שמא מת הבן. דעדין אין לו חזקת חי קודם למ"ד שלא יצא מכלל נפל ע"ש שפלפל בקיצור אי אמרינן חזקה דאתי' מכח רובא אינם נפלים ע"ש

והנה רצה האיש ההוא לכבד במצוה זו ללוי לשליח בזה לזכות במצוה ובברכה. ואמרתי בלבבי אשיב ידי לבאר דין שהשמיטו רבותינו הפוסקים ז"ל. אשר מימיהם אנו שותים. ולא דברו בזה כלל אם לוי יוכל להיות שליח בפדיון בכור כיון דאינו בתורת מצות פדיון וליתא בדנפשי' ואינו מחויב בדבר כלל. וכמו שאבאר בפשיטות מהפוסקים ז"ל, ע"כ תורף השאלה אשר עלה בדעתי. והנה להביע דעתי כבר הקדמתי שהוא ללא צורך כלל. אמנם אין רצוני לדון בזה אף כתלמיד לפני רבו רק לברר דעתי לחזק השאלה שצריכה פירוש כמו שאבאר. ואגב אציע חות דעתי לפשוט הספק בזה. ואציין דברי באל"ף בי"ת כדי להשיבני בנקל על כל דברי. ראשית דברי נלענ"ד להוכיח דלא יוכל לוי להיות שליח כמו שאבאר

א) אקדים לבאר בקוצר דכהן ולוי אינם בתורת מצות פדיון כלל. וכדאיתא בש"ס בכורות (דף ד' ודף י"ג) קל וחומר דפטרו לוים בכורי ישראל במדבר כמש"ה ולקחתי לי הלוים תחת וגו' כ"ש שיפטרו את עצמן וכ"פ הרמב"ם ז"ל (פי"ב מה' בכורים) ובש"ע יו"ד סי' ש"ה סעי' י"ח) ע"ש (ומה דבהמה טהורה שלהם חייב בככורה הוא מצד קדושת הגוף דבהמה גופא קדשה למזבח ובהמה טמאה דתלי' בפדיון בעלים דאינה ראוי' למזבח וכמו פטר חמור באמת פטורים הלוים) והלוים אינם במצות פדיון. ויותר אבאר לקמן דלוים אינם בתורת מצוה זו בראיות מבוארות להמעיין

ב) והנה אף דלוים ישנם בתורת שליחות בכל התורה דהמה בני ברית וכדאיתא בקדושין (דף מ"ב). מ"מ יען דאינם בתורת מצות פדיון לא יכולים להיות שלוחים. וראי' ברורה ופשוטה מגיטין (דף כ"ג ע"ב) אמרי דבי ר' ינאי לא מה אתם בני ברית אף שלוחכם ב"ב פירש"י אבל עבד בן ברית הוא והוא בתורת שליחות ע"ש וכ"פ הרמב"ם ה' שלוחין ובש"ע חה"מ (סי' קפ"ח) ע"ש ואעפ"כ אמר ר' יוחנן שם אין עבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין וכ"פ באה"ע. ולענין שחרור עבד נעשה שליח כיון דהוא בתורת שחרור. וכן הוא (ביו"ד סי' רס"ז סנ"ה). הרי פשוט מה דאף מי שהוא בתורת שליחות אם אינו מחויב ואינו בתורת זה בנפשי' לא יוכל להיות שליח כמו עבד בגיטין וקדושין ועיין ופשיט

ג) ואין לחלק בכהן ולוי לענין פדיון אף דאינו בתורת פדיון יהיו שלוחים מצד ערבות על המצות משא"כ עבד אינו ערב. זה אינו ע"פ מה שראיתי מבוכה בא"ח (סי' קצ"ט) ובש"ס ברכות (דף כ' ודף מ"ה) בנשים אם חייבות בבהמ"ז ומוציאים רבים י"ח דכל שאינו מחויב בדבר. אינו מוציא רבים י"ח. ועיין בה' ר"ה בענין תקיעת שופר ולרש"י ז"ל הטעם דנשים פטורות משום דאין להם חלק בארץ ומקשו תוס' א"כ כהנים ולוים דג"כ אין להם חלק אין חייבים בזימון ואין מוציאים י"ח (ומשום זה נחתו לטעם משום דנשים אינם בתורה וברית ועיין בט"ז ומ"א דתירצו משום ערי מגרש ע"ש בביאור דין זה), ועיין צל"ח דאין מוציאים משום ערבות דלסברא זו כל שאינו במצוה זו ב"ה אינו בערבות ג"כ. ועיין מ"ש בס' מעון הברכות (דף. כ' ודף מ"ה ע"ב) בגמ' שם ומשם נראה היטב סברא זו דצל"ח ז"ל כל שאינו מצווה בזה אינו בערבות ע"ש. כיון