תירוש ויצהר (שו"ת) קלה

סימן מח

ב"ה יום ג' ויק"ם כ"ג אדר תרע"ה קארלסבאד

לכ' יד"נ הרה"ג וכו' מ' ליפא זלמן וועיבער נ"י בעה"ק ירושלים תב"ב

אחדשכ"ת וכו' אם אמנם קשה עלי כהיום. בגלותי ונדודי פה בעוה"ר. להשיב לשואלי דבר. ואין ספריי עמדי. עכ"ז בזכרי ידידותינו בהיותו עמי כאן בקיץ העבר בפרוץ המלחמה האיומה. והי' מו"מ של תורה בינינו יום יום. אמרתי אבוא בתשובה מאהבה. בנוגע לא' השיחים בסוגיא ד"קנין פירות" בגיטין (דמ"ז). שהי' בינינו ת"ל

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' בכורים) המוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא שקנין פירות אינו כקנין הגוף. אבל מביא אדם מנכסי אשתו בכורים ואעפ"י שאין לו גוף הקרקע שנא' נתן לך ולביתך. אעפ"י שמתה אשתו אחר שהפריש והוא בדרך מביא וקורא עיי"ש. והמפורשים מביאין בשם הברכת הזבח בעירוכין שהקשה על הרמב"ם ז"ל מסוגיא דידן בגיטין (דף מ"ז ע"ב). דמקשה מברייתא דמתה והיינו ר"ל לר' יוחנן אבל לר"ל ניחא דדוקא במתה דע"כ לביתך אלאחר מיתה קאי כמ"ש התוס'. ומתרץ ברייתא לר' יוחנן דאפילו מתה. אבל כיון דקיי"ל כר"ל לביתך לאחר מיתה עיי"ש

ולעד"נ ליישב פשוט דהנה בתוס' ד"ה מתה אין לא מתה לא. איתא וא"ת מאי קושיא דר' יוחנן דאמר כתנא דלביתך דמה נפשך פליג וי"ל דאיכא לאוקמי במתה כי הך עכ"ל. וכונתם בפשיטות דלענין בכורי אשתו גם ר"ל ס"ל דמביא וקורא. משום הך דרשא דלביתך וא"כ ע"כ פליגי הני ב' ברייתות אהדדי ולא קשה על ר' יוחנן יותר מעל ריש לקיש וע"ז תירצו דלר"ל איכא לאוקמי במתה כי הך היינו אף דדוחק הוא לאוקמי במתה דוקא. כיון דכתיב לביתך סתם דבבכורי אשתו מביא וקורא משמע דגם בלא מתה. אפ"ה לחומר הנושא שלא לעשות פלוגתא בין שני הברייתות מוטב לאוקמי גם הברייתא דלביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא במתה כמו הברייתא דהיה בא בדרך וכו' ושמע שמתה אשתו וכו' דמפורש בה במתה דוקא אבל לר' יוחנן ל"ל במתה דוקא הא קנין פירות כקנין הגוף דמי. וא"כ כל עיקר תירוץ התוס' הוא מפני הדחק. דהא באמת הקשה המהר"ם שיף על תירוץ התוספות דלמה ליה קרא במתה פשיטא הא יורשה. גם הקשה דא"כ דנוכל לאוקמי במתה א"כ מאי פריך ר' יוחנן לר"ל בלישנא קמא מקרא דולביתך דלמא התם מיירי במתה דוקא. הן אמת דתירוץ התוס' ניחא כמו דמבואר בירושלמי (פ"א דמס' בכורים הלכה ה') דריש לקיש מוקי ברייתא דלביתך כשמתה אשתו דוקא עיי"ש. אבל משיטת הש"ס דילן דמקשינן בלישנא קמא לריש לקיש מקרא דלביתך ולא מוקי בשמתה משמע דדוחק הוא לאוקמי במתה וכל עוד שאין לנו התירוץ דהוא הדין דאע"ג דלא מתה וכו' אז כתבו בתוס' דאיכא לאוקמי במתה כי הך. אבל אחר דמשני ר' יוחנן הוא הדין אע"ג דלא מתה ומתה איצטריכא ס"ד אמינא ליגזור משום דרבי יוסי בר חנינא וכו' שוב יש לומר דגם ריש לקיש קיבל תירוצו דר' יוחנן לאוקמי גם בלא מתה כפשטי' דקרא ולביתך דבאופן זה שוב ליכא פלוגתא בין שני הברייתות. וכמו דברייתא ולביתך מלמד שאדם מביא וכו' מיירי פשוט בלא מתה כן יש לאוקמי גם הברייתא דהיה בא בדרך וכו' בלא מתה והא דנקט מתה משום דסד"א ליגזור משום דרבי יוסי בר חנינא וכו' כמו שמתרץ ר' יוחנן. כיון דבלא זה מוכרחין אנו לתרץ אליבא דריש לקיש השני ברייתות. וכמו דהי' מוקמינן מעיקרא שני הברייתות אליבא דר"ל במתה כמו כן אליבא דמסקנא אחר דמחדש ר' יוחנן דהוא הדין אע"ג דלא מתה וכו' מעתה גם לריש לקיש מוטב לשנות דמיירי גם בלא מתה. ולכך פסק הרמב"ם ז"ל כר"ל גם בלא מתה משום דלמסקנא קיבל ריש לקיש תירוצו של ר' יוחנן כנ"ל והבן

עוד נראה לי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בהקדם מש"כ במהר"ם שיף בשמעתין בתוס' ד"ה מתה וכו' דאיכא לאוקמי במתה וכו' ולפי"ז אמאי לא משני כן לעיל דאיירי במתה ועוד ל"ל קרא במתה פשיטא הא יורשה וכו'. ולולי דבריהם היה פשט ההלכה איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש כמו האיתיביה ראשון דזה אזיל ללישנא קמא יובן המשמעות היה בא בדרך וכו' מתה אין וכו' בשלמא לדידי דטעמא דקרא משום קנין פירות כקנין הגוף. ומיירי קרא היכא שהכניסה לקרקע ולפירות. ואיירי ברייתא שניה בלא הכניסה לו לפירות דאז דוקא מתה אין וקמ"ל כדלעיל אע"ג דלא היה ראוי לקריי' בשעת קצירה. אבל לריש לקיש דקנין פירות לא מעלה ולא מוריד לקנין הגוף רק גזירת הכתוב הוא והלכתא בלא טעמא א"כ מה לי הכניסה לפירות או לא לענין הגוף. קשה שפיר ל"ל מתה. אף שיש לעקש קצת דדלמא דוקא גזירת הכתוב היכא שהכניסה לו לפירות. ובאשה הורה לן רחמנא שיהי' קנין פירות כקנין הגוף מ"מ מש"כ נראה לי נכון עכל"ק. ולפי"ז דאין הכונה דר"ל מקשה על ר' יוחנן רק דר' יוחנן מקשה על ר"ל מהברייתא דהיה בא בדרך וכו' וע"ז משני ריש לקיש הוא הדין דאע"ג דלא מתה ומתה איצטריכא ליה סד"א ליגזור וכו' א"כ אליבא דר"ל בביכורי אשתו גם בלא מתה מביא וקורא. ושפיר פסק הרמב"ם ז"ל כריש לקיש וגם בלא מתה דהא יש לומר דגם הרמב"ם ז"ל מפרש קושית הגמ' כפי' המהר"ם שיף דר' יוחנן מקשה מברייתא דהיה בא בדרך וכו' לריש לקיש. והבן

עוד נראה לי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל עפ"י קושית התוס' הנ"ל ד"ה מתה דמה קושיא דר"י דאמר כתנא דלביתך דממ"נ פליג. דהא גם לענין בכורי אשתו גם ריש לקיש ס"ל דמביא וקורא משום הך דרשא דלביתך. וא"כ ע"כ פליגי הני ב' ברייתות אהדדי ולא קשה על ר' יוחנן יותר מר"ל וראיתי באחרונים שתירצו. משום דלכאורה קשה מה הקשו בגמ' מתה אין לא מתה לא דלמא משום הכי בעינן דוקא מתה משום דקנין פירות דבעל לא הוי כי אם מדרבנן ולכך אינו יכול לקרות בלא מתה. בשלמא על התורה יש לומר כיון דדרך הנשים להקנות פירות לבעל כמבואר בתוס' לעיל. א"כ יש לו זכות בהפירות מה"ת ע"כ מביא וקורא. אבל הברייתא דמיירי לאחר תקנת חכמים שתקנו פירות להבעל והיא בעצמה אינה מקנה לבעל שום דבר ואין לבעל כי אם מתקנת חכמים. ולכך בלא מתה אינו קורא. אמנם אם נימא דקנין דרבנן מהני גם לענין דאורייתא משום הפקר ב"ד הפקר הקשו בגמ' שפיר דלבתר תקנת חכמים הוי שלו מן התורה. והנה כבר מבואר בתוס' יבמות (דף צ' ע"ב) דלא אמרינן הפקר ב"ד הפקר רק היכא דהפקיעו ממנו לגמרי מה שאין כן היכא דאח"כ יהי' ג"כ שלו ונשאר בו זכות לא אמרינן הפקר ב"ד הפקר ועיין במשל"מ (בפ"ד מה' ק"פ) מש"כ בזה. ע"כ לפי"ז נראה לי דהכא תלי' בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל דר' יוחנן דסובר קנין פירות כקנין הגוף דמי וחשבינן דהוי כשלו לכל מילי ע"כ שייך לומר הפקר ב"ד הפקר מה שאין כן ר"ל דסובר באמת קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי רק לענין בכורי אשתו גלי לן הכתוב מלביתך דבעל מביא בכורי אשתו וקורא ומבואר בשעה"מ דזה דוקא לענין חיוב ומצות בכורים לחוד אבל לשאר דברים אפילו בעל לגבי אשתו הדרי' לכללן דלא הוי כקנין הגוף וזה פשוט ומבואר כן בש"ס בכמה דוכתי ובב"ק (דף פ"ט ודף צ') לענין עבדי מלוג אי יוצאין בשן ועין ובדין יום או יומים דלמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אזלינן בתר האיש לחוד ולא בתרה אף דאית לה קנין הגוף. וכן משמע לקמן (דף מ"ח ע"א) דאי קנין פירות כקנין הגוף דמי לא ירית מידי עיי"ש משמע דקנין הגוף לא חשוב כלל וכ"כ סברא זאת