תירוש ויצהר (שו"ת) קלג

השמ"ק שם בד"ה לא חיישינן לפרעון ולקנוניא. וז"ל דאע"ג דהאומר שטר אמנה אינו נאמן דלמא עביד קנוניא על ב"ח שלא יגבה מאותן שחייבין לו, אבל לפרעון ולקנוניא דלקוחות שיעשה כן לגבות מלקוחות שלא כדין לא חיישינן עיי"ש. הרי מוכח דכל שאומר לחייב עצמו אף שחב לאחרים במקום דליכא חשש קנוניא נאמן לפי"ז הקשו התוס' שפיר כיון דבעי מחיל ממילא ליכא חשש קנוניא דלמה לו לעשות קנוניא להודות בשקר שנראה כשקר דשטרא בידי' מאי בעי הא היה בידו למחול וכיון דליכא חשש קנוניא ממילא מהני הודאת הבעל דין כשמודה לחוב לעצמו אף שחב לאחרינא דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי כשמודה לחוב לעצמו אף שיש ג"כ חוב לאחרינא במקום דליכא חשש קנוניא. וע"ז תי' דירא למחול וכו' עיי"ש

אכן לעד"נ ליישב קושיות הפ"י וההפלאה. דהנה איתא בש"ס קידושין (דף ס"ד ע"א) גבי הא דתנן מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן אלמא נאמן להתיר ואין נאמן לאסור וכו'. וכ' שם הר"ן ולענין הלכה משמע דקיי"ל כרבי דאינו נאמן לאסור. דהא מה לו לשקר כעדים דמי. ואע"ג דבב"ב (דף ה') וביבמות (דף קי"ד) איבעיא לן אי אמרינן במקום חזקה או לא. התם הוא דמיגו שהי' יכול לטעון טענה אחרת דלא עדיף האי מיגו כולי האי אבל הכא מיגו דבידו הוא שהיה יכול לומר לעדים כתבו גט לאשתי סמוך למיתתי וכאותו שאמרו ביבמות (דף נ"ב) כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט. א"נ שהיה יכול לכתוב לה עכשיו שתתגרש בו מעכשיו ולשעה אחת סמוך למיתתו ומה לו לשקר דבידו כעדים דמי וכו' עיי"ש. א"כ מיושב שפיר קושייתם דאף דלא אמרינן מיגו במשים עצמו רשע וגם לא אמרינן מיגו במקום עדים. אבל במקום דבידו לעשות כמו הכא מיגו דבעי מחיל אמרינן שפיר גם במשים עצמו רשע ובמקום עדים. כמו דאמרינן באם בידו לעשות מיגו במקום חזקה כנ"ל

והנה מצאתי כעין זה בס' אהבת ציון שם. ובזה מיושב מש"כ הר"ן ז"ל ליישב קושית התוס' דאי בעי מחיל דמיגו דמחילה לא הוי מיגו. משום דאם אמר אמנה חושבו הבע"ח שאמת הוא דלא לוה לו כלום ואומר האמת כי לא יוכל לשקר. מה שאין כן אם ימחול לו מיכסף מפני בע"ח. כיון שזה מעשה רשע עד מאוד דהיינו גם לי גם לך לא יהי' ולשלם להם רעה תחת טובה איך ישא פניו עיי"ש. והקשה זקיני היש"ש על דברי הר"ן ואמר אף שדברי טעם הם אינו מספיק כי זה לא ניתן להאמר רק אם ראובן הלוה לשמעון ואח"כ שמעון ללוי. מה שאין כן אם שמעון הלוה תחלה ללוי ואח"כ לוה הוא מראובן אכתי יוכל לומר כבר מחלתי ללוי קודם שלויתי ממך וסובר הבע"ח שאמר אמת ואכתי תקשי דיהי' נאמן במיגו דמחילה עיי"ש

אכן להנ"ל ניחא כיון דבאמת לא קשה כל עיקר קושיותם דמיגו דבעי מחיל כיון דהוי במקום עדים וגם במע"ר וע"כ צ"ל משום דהוי מיגו דבידו לעשות. א"כ שפיר מתרץ הר"ן דאין זאת מיגו כיון דמיכסיף מבע"ח שמפסיד לו בידים. ואי דנימא דיהיה נאמן במיגו דאי בעי הוי טען דמחל כבר קודם שלויתי ממך זה שוב לא מהני מיגו כזאת. דהא הוי מיגו דאי בעי טעין והוי מיגו במקום עדים ובמשים עצמו רשע כקושית הפנ"י וזקיני זי"ע

נחזור לענינינו דמיושב קושית ההפלאה ופנ"י. וקושית התוס' קמה וגם נצבה. ועפי"ז יש ליישב קושית העולם הנ"ל בהא דרבא לא מתרץ כהא דאביי. דהא איתא בש"ס ב"מ (דף י"ט ע"ב) תנו רבנן מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וכו' וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא זבנתה לכתובה בטובת הנאה מניסן עד תשרי ומפיק לי' לשובר דכתוב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין. אמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול וכו' אביי אמר אפילו תימא ליתא לדשמואל הכא במאי עסקינן בשטר כתובה יוצא מתחת ידה וכו' עיי"ש. משמע דאביי לית ליה דשמואל וכן כ' בס' שער יהודה על פי מש"כ תוס' בב"ב (דף ע"ו ע"ב) ד"ה קני דלכך מצי מחיל במכירת שטרות משום דלא מהני מכירה רק מדרבנן. ומקשה וא"ת ואמאי לא קני נמי מדאורייתא גם שיעבוד קרקעות הכתובה בו דהא קרקע נקנית בכסף וי"ל דכמו שאין יכול להקדישו כדמוכח בפ' כל שעה כיון דהקרקעות אינם ברשותו לכך אינו יכול להקנותם מן התורה. והנה כל זה לרבא דס"ל בפסחים (דף ל"א ע"א) מכאן ולהבא הוא גובה. אכן לאביי באמת נימא דהוי מכירת שטר חוב מכירה דאורייתא שקונה הקרקעות כקושית התוס'. ולאביי לא שייך תירוצם דהא הוא סובר בפסחים שם למפרע גובה ולכך כתב התומים דאביי ורבא דפליגי (בב"מ דף כ') דרבא ס"ל איתא לדשמואל ואביי ס"ל דליתא. כל אחד לשיטתו. דלאביי באמת מכירת שטרות דאורייתא לכך אינו יכול למחול. משא"כ לרבא מכירת שטרות דרבנן לכך יכול למחול עיי"ש

וכן יש ללמוד מהא דכ' בס' מלא הרועים (בסוגיא דמכירת שטרות אות ב') דלמאן דס"ל אותיות נקנות במסירה לדידי' מכירת שטרות דאורייתא דהוי כמו קנין שאר מטלטלין שהוא מדאורייתא במשיכה. ועיין באו"ת (סי' ס"ו סק"א) שהחזיק בסברא זו

והנה אביי ס"ל אותיות נקנות במסירה כמבואר ביבמות (דף קט"ז) מעובדא דחבי בר ננאי. וכן כתב הרא"ש (ב"ב פרק הספינה סי' ד') א"כ ע"כ דסובר מכירת שטרות דאורייתא וממילא סובר דלא יוכל למחול. אבל רבא סובר דאין אותיות נקנות במסירה כמו שכתבו בתוס' ב"ב (דף ע"ו) ובהרא"ש ב"ב שם. להוכיח מהא דסנהדרין (דף ל"א) בהאי איתתא דנפיק שטרא מתותי ידה עיי"ש. א"כ סובר מכירת שטרות דרבנן וסובר כשמואל דיוכל למחול. א"כ ניחא שפיר דרבא אינו מתרץ באמר מלוה ובחב לאחרים דהא יקשה לרבא קושית התוס' דאי בעי מחיל כיון דרבא סובר כשמואל. אבל אביי מתרץ שפיר דאליביה לא קשה קושית התוס' דמיגו דאי בעי מחיל דהא אביי לית ליה דשמואל כנ"ל. ובאמת מצאתי בחידושי הרשב"א בשמעתין שמתרץ קושית התוס' דמיגו דאי בעי מחיל. דאביי ס"ל דמוכר שטר חוב לחבירו אינו יכול למחול כנ"ל

ולפי"ז מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל דהנה שיטת הר"ת (כתובות דס"ה, קידושין דמ"ח). דהא דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול. הטעם הוא משום דאיכא שני שעבודים. שעבוד הגוף ושעבוד נכסי. ואם מחל שעבוד הגוף ממילא נפקא שעבוד נכסי עיי"ש. א"כ מוכח דבכל חוב יש שעבוד הגוף ושעבוד נכסי. והקשיתי לכאורה בזה דא"כ מאי מדמה חוב דהענקה לחוב דעלמא הא חוב דהענקה אינו אלא שעבוד נכסי דהא אי לית ליה לאדון צאן וגורן ויקב אינו מחויב לקנות ולשלם הענקה דהא מצות הענקה לא הוי אלא כמו צדקה עיין בקצה"ח (סי' פ"א סק"ג). ובצדקה נמי אי לית ליה פטור. רק אם אית ליה אז משועבדים הנכסים ליתן מהם לצדקה. וראיה לזה דצדקה אינו שעבוד הגוף דהא הובא בקצות החושן (סי' ר"ל) ומאי דפסיק הרמב"ם בנשתטה דב"ד יורדין לנכסיו ושוטה פטור מכל המצות. ושוטה וקטן שהזיקו או שלוו פטורין מלשלם דהא תנן בהחובל דפגיעתן רעה. וא"כ דשוטה פטור מכל המצות היאך פסק הרמב"ם דבנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו ליקח מהן צדקה אלא ודאי דצדקה שעבוד נכסי אית ביה אף דליכא שעבוד הגוף. וממילא כמו כן בהענקה. דלא הוי יותר ממצות צדקה. וכמש"כ הקצה"ח (סי' פ"ו סק"ג) א"כ קשה מאי מדמה שעבוד חוב דעלמא לחוב דהענקה וכקושיא הנ"ל. דהא בהענקה ליכא אלא שעבוד נכסי ע"כ לא משתעבד מדרבי נתן דיכול למחול לשיטת ר"ת דהיכא דליכא אלא שעבוד נכסי יכיל למחול. אבל חוב דמשועבד מדרבי נתן דאיכא שעבוד הגוף ושעבוד נכסי אינו יכול למחול