תירוש ויצהר (שו"ת) קלב

הנאה לבעלים וכו' ומסתמא רחמנא כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום וכדפי' מורנו המובהק הרא"ה ורבי' ז"ל עכ"ל

ד) והנה לפי סברא זאת דלא אמרינן כאשר זמם לגרום יש לפשוט ספיקו של הקצה"ח (בסי' ל"ח) אי אמרינן גבי ע"א דין הזמה היכי דע"י עדותו בא לחיוב ממון כגון בטוען א"י עיי"ש. ולפי זה בוודאי אינו בדין הזמה דהא באמת בא רק לחייב שבועה ואם כי נתחייב ממון ע"י טענתו א"י לזה הוי רק גורם. שוב ראיתי לש"ב בשו"ת שואל ומשיב מהד"ב ח"ב סי' נ"ט שכתב כן על ספיקו של הקצה"ח והנני שש שזכיתי לכוון לדברי הגדול בעזהש"י

ה) גם יש ליישב קושי' התוס' מכות (דף ג' ע"א) ד"ה מעידין שהקשו ולחייבו שאר כסות דהא מפסידין לאשה עיי"ש ולהנ"ל ניחא דהוי רק גורם

ז)גם מה שהקשה רש"י שם שאף נכסי מלוג הי' מפסידין אותו בעדותן. ג"כ ניחא דהא הוי רק זמם לגרום דעיקר עדותן הי' לחייבו כתובה. ואולי דזאת באמת כוונת רש"י ז"ל שם בדברי קדשו וז"ל דיכולין לומר אנו לא העדנו אלא על כתובתה עיי"ש אכן הרא"ש ז"ל כ' בסי' א' וז"ל שיכולין לומר לא ידענו שהי' לה נכסי מלוג עכ"ל משמע דלא תי' כסברת הריטב"א ז"ל דלא אמרינן זמם לגרום

ז) והנה לפי סברת הריטב"א דלא אמרינן כאשר זמם לגרום וכן לפי דברי רש"י כיון שלא הי' כוונתם רק לכתובה אינם משלמין על הא דנכסי מלוג שהי' אגב יש לי לפשוט מה שנסתפקתי והובא בשמי בשו"ת עץ החיים ח"א סי' י"ד בהא דאם עדים העידו שטבח ומכר ואח"כ באו עדים שגנב זאת וא"כ ע"י עדותם נתחייב בדו"ה כיון שמקודם שידענו שגנב אז יכולין לומר ששלו טבח ומכר ואח"כ באו עדים והזימו העדי גניבה אם חייבין לשלם רק כפל כמו שרצו להפסידו שנים או דנאמר כיון שע"י עדותם הי' משלם דו"ה לכן מחייבין המה ג"כ דו"ה ולהנ"ל מבואר כיון דבאמת לא הי' עדותן רק שגנב אם כי עי"ז הי' מפסיד ג"כ מטבח ומכר עכ"ז הוי רק גרם ועוד הוא ק"ו מהא דרש"י והריטב"א כיון שבאמת הא דטביחה ומכירה הי' מעדים אחרים. ורק ע"י עדותם גרמו לשלם גם דו"ה והבן שוב ראיתי בירושלמי ב"ק פ' מרובה בסוגיא דהזמה שמביא דברי אסתפקתא שלי ומבואר דמשלמין באמת דו"ה העידי גניבה עיי"ש א"כ הוא לכאורה נגד הרש"י והריטב"א והבן: ח) העוד חי' הריטב"א שם דאין הזמה לחצאין עיי"ש: ידידו סימן מו ב"ה ט"ז מרחשון עת"ר פלונסק

לי"נ הרב הגאון וכו' מ' אליהו עקיבא נ"י אבד"ק פאלטאווא

מכתבו קבלתי וע"ד פלפולו בסוגיא ד "דשעבודא דר"נ" הנני שולח לכ"ת את אשר אמרתי בזה לחידוד התלמידים שי'. בכתובות (דף י"ט ע"א) א"ר יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן. דקאמר מאן וכו' אמר רבא לעולם דקאמר לוה וכו' אביי אמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן דתניא רבי נתן אומר מניין וכו'. מקשים העולם למה לא מתרץ רבא כאביי דלעולם דקאמר מלוה. דהא תירוצו דרבא דקאמר ליה וכדר"ב אמר רב דמודה בשטר שכתבו וכו' אינו כהלכתא

ולעד"נ ליישב דהנה הרמב"ם (בפ"ג מה' עבדים) פסק מדכתיב גבי מכרוהו ב"ד העניק תעניק לו. לו ולא למוכר את עצמו. ופסק דהענקה אינה משתלמת לבע"ח. אע"ג דבעלמא ס"ל כרבי נתן (בפ"ב מה' מלוה) דאמר מוציאין, מזה ונותנין לזה הכא קיי"ל דלא כוותיה. והרואה בסוגיא דקידושין (דף ט"ו ע"א) יראה לעינים שהיא תמיה גדולה כיון דאיצטריך לו ולא למוכר עצמו מה"ת נימא דלא כרבי נתן כיון דלית לן מיעוטא

והנה לכאורה חשבתי לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל דסובר כרבינו נתנאל הובא בתוס' קידושין שם. דלגבי מלוה כ"ע אית להו דרבי נתן והכי נפרש לעיל אליבא דר"א לו ולא לבע"ח משום דס"ל בעלמא כרבי נתן בשאר שכירות שמוציאין מזה ונותנין לזה אתא לו ואפקי' פי' שאינו משלם הענקה לב"ח. ות"ק בעלמא נמי פי' בשאר שכירות לא קיי"ל כרבי נתן משום דטרח בגופו אבל בב"ח כ"ע אית להו דרבי נתן עכ"ל. א"כ י"ל דגם הרמב"ם ז"ל סובר דבב"ח קיי"ל כר"נ ואפ"ה סובר דקרא אתי לו ולא למוכר עצמו. ואפ"ה סובר דלו ולא לב"ח משום דבעלמא ג"כ לית ליה דרבי נתן. היינו בעלמא בשכירות

שוב ראיתי במשנה למלך (פ"ג מה' עבדים) שכתב תימא איך פסק כאן כת"ק דהא משמע בגמ' דת"ק לא ס"ל כרבי נתן וליכא למימר דס"ל כפי' רבינו נתנאל דא"כ הי' לו לחלק בין מלוה לשכירות עיי"ש. ועיין שעמד על הרמב"ם ז"ל בהריטב"א (קידושין דט"ו) ומה שתירץ שם, וראיתי לדו"ז הגאון רשכבה"ג מוה"ר ברוך פרענקיל ז"ל בס' עטרת חכמים בחידושיו לקידושין שכ' לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל בהקדם קושיתו

אכן נלענ"ד בעזהשי"ת דהנה בתוס' כתובות שם ד"ה וכגון שחב לאחרים. וא"ת וליהימניה במיגו דאי בעי מחיל לי' דהא המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול. ויש לומר דלאו מיגו היא דשמא אין דעתו למחול ולהפסיד חובו דעכשיו שאומר אמנה לא מפסיד מידי כיון שאין הלוה גזלן וכו' ואם נאמר דמכירת שטר חוב אינו אלא מדרבנן הוי אתי שפיר דמצינן למימר דוקא מוכר שטר חוב דהוי מדרבנן יכול למחול אבל בנושה בחבירו דחייב לו מן התורה אינו יכול למחול וכו' עיי"ש. והקשה הפני יהושע ז"ל בתוס' ד"ה וכגון שחב לאחרים ויש לדקדק בדבריהם דמאי קושיא דאע"ג דאית ליה למלוה מיגו אפ"ה לא מהימנינן ליה לומר שטר אמנה כיון שמשים עצמו רשע ועבר על לאו דאל תשכן באהלך עולה. ודוחק לומר דמשמע להו דאביי לית ליה האי סברא מדלא מוקי כאוקימתא דרב אשי דלכאורה משמע דליכא מאן דפליג בהא דאסור לשהות שטר פרוע. ואפשר דמשמע להו דאביי סובר דאפילו היכא דמשים עצמו רשע אפ"ה מהימן היכא דאיכא מיגו והיינו דלא מוקי כאוקימתא דרב אשי. וכבר ראיתי בס' כנה"ג שהביא כמה סברות חלוקות בזה בכללי מיגו (בחו"מ סי' פ"ב) עיי"ש עכ"ל

והנה זקיני הגה"ק "בהפלאה" בתוס' ד"ה כגון וכו' כ' דלולא דבריהם ז"ל דכיון דאמנה לא עדיף מטענת אנוסים דהוי ליה מיגו במקום עדים כמש"כ התוס' בד"ה אין נאמנים. וכדקאמר נמי הכא אלא דקאמרי עדים אי כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא. א"כ ע"כ הא דאין כתב ידן יוצא ממקו"א נאמנים הוא משום דהו"ל כאלו לא נתקיים כמש"כ התוס' לעיל ד"ה הרי אלו נאמנים מה שאין כן במיגו אחרת דאי בעי מחיל כבר הוי ליה מיגו במקום עדים. אח"ז מצאתי בשלטי גבורים שכ' וז"ל שאין מאמינים אותו לבטל עדות שבשטר אפי' ע"י מתוך ונראה דכונתי למ"ש וכו' עיי"ש

אכן ראיתי בס' בית יעקב בחידושיו לכתובות בשמעתין מהגאון ש"ב מליסא ז"ל שכ' בס' הפלאה הקשה דהא לעיל במתניתין הקשו התוס' דהא הוי מיגו במקום עדים ותירוצם דלא חשיב קיום. וא"כ כאן שהשטר מקוים הוי מיגו במקום עדים עיי"ש

ולפענ"ד נראה לתרץ דבב"מ (דף י"ג) איכא פלוגתא ולפענ"ד בחייב מודה אי חיישינן לקנוניא והקשה