תירוש ויצהר (שו"ת) קל

שלוה וכדומה. והנה זה דווקא באם הזימו שניהם. אבל כשהזימו רק אחד א"כ גם האחרונים מודים שהמעשה יכולה להיות אמת. והא ראי' שלא הזימו את העד השני והניחו אותו בנאמנות שלו ורק את השני ראו במקום פלוני א"כ בוודאי כוונתם רק לגוף העד ולא לענין מעשה העדות. אבל ליכא שום חידוש גם לרבא כסברת הטור דאם מעידין על גוף עדים שהרגו נפש או שחללו שבת אינם נאמנים לומר לא עשינו כך והבן

יב) והנה לחביבות גרסא דינקתא. אביא בזה מה שכתבתי בספר הכללים שלי בסוגיא ד.הזמה". ואם אמנם שכמעט כבר מדובר בזה למעלה בסי' זה ובסי' ה' ובסי' מ"ד. ומעט חדשות יש כאן. עכ"ז ארשום כאן על הסדר בעזה"י: פרט א

א) בדין תשלומין כאשר זמם נ"ב כ' הר"א ממיץ בס' יראים סי' רמ"ג וז"ל ולא ידעתי מאין שהממון ניתן למי שהעידו עליו מאחר שהוא קנס יתנהו ב"ד למי שירצו כדתנן בחומש דתרומה נותן קרן לבעלים וחומש למי שירצה וספק בידי עד יורו לי צדק עכ"ל ומובא גם בפיסקי מהר"ם ריקאנטי סי' תנ"ה

ב)כ' שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תרכ"ד וז"ל על דברי הר"א ממיץ הנ"ל אפשר לי לומר דקיי"ל דאע"ג דאין עונשין מה"ד עונשין ממון מדין ק"ו (דאף אם כבר הוא כאשר עשה וכבר שילם מחויבין העדים זוממין לשלם וכ"כ בתוס' ב"ק (ד"ד ע"ב) דבממון לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה) ומעתה היכא שהפסיד הממון ופרע עפ"י עדים זוממין טעמא רבה איכא שיחזירו לו התשלומין דמ"ש מגנב דכתיב חיים שנים ישלם ואמרינן למי שנתן הקרן ינתן תשלומי עדים זוממין דזה קנס וזה קנס וזה אינו מפסיד וזה אינו מפסיד שהרי לשניהם חוזר הקרן ואיכא למידרש טעמא דקרא כיון שנצטער זה שגנבו ממונו ראוי שיזכה בכפל ה"נ כיון שנצטער זה שפרע מה שלא הי' חייב בדין הוא שיזכה בכפל של עדים זוממין וכי היכא דהבא מן הדין תשלומין שלו כדאמרן גם הנידון דהיינו דזמם ולא עשה תשלומין שלו וטעמא נמי איכא שהרי נצטער שהעידו עליו שקר לחייבו ואי לאו דהוזמו הוה משלם ולכן זכתה לו תורה בתשלומין והאי טעמא לא שייך בחומש של תרומה וק"ל

ג) עוד כ' שם הרדב"ז ואי לאו דמסתפינא לדרוש בכתוב מה שלא נמצא בדברי חז"ל הוה דרישנא לי' מקרא יתירא דכ' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואחיו יתירה הוא וה"ק ועשיתם לו כאשר זמם לעשות והאי עשייה תהי' לאחיו וכו' עיי"ש. ובאמת צ"ע לי דברי הרדב"ז שכ' דאחיו יתירה הוא הלא איתא במשנה מכות (ד"ה ע"ב) לעשות לאחיו והרי אחיו קיים א"כ צורך רב בתיבת לאחיו להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים עד שיהרג עיי"ש ועיין בתוס' כתובות (דל"ב ע"ב) ד"ה מכדי שכ' דכאשר זמם מיירי במיתה ומלקות ולא בממון דבממון מילקי לקי ממונא לא משלם ודו"ק ועיין ברש"י מכות (ד"ה ע"א) ד"ה ממון מצטרף ודו"ק ועיין בשו"ת שו"מ מה"ב ח"ב סי' נ"ז

ד)גם קשה לי על הרדב"ז ז"ל שכתב דלאחיו יתירה הוא הא דרשינן מלאחיו ולא לאחותו (בסנהדרין דמ"ט) ועיין בתוס' מכות (ד"ב ע"א) זוממי בת כהן

ה) ועיין בס' לוית חן פ' שופטים שהקשה על רש"י בחומש ובמכות (דף ב' ע"ב) דהביא הלימוד על הרגו אין נהרגין מכאשר זמם ולא כאשר עשה והוא לא כמבואר במשנה דהלימוד הוא מלאחיו עיי"ש. ובאמת לפי שיטת הרדב"ז שפיר דייק רש"י מכאשר זמם דהא לאחיו בעינן לשלם לו כאשר רצו להפסידו ועיין ברש"י מכות (דף ה' ע"א) בסברא דממון מצטרף משום דקיבל מה שרצו להפסידו בין כולם עיי"ש ודו"ק ועיין בס' חמדת צבי פ' שופטים: פרט ב

א) כאשר זמם ולא כאשר עשה נ"ב בש"ס מכות (ד"ה ע"ב) תנא בריבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין אמר אביו בני לאו ק"ו הוא אמר לו לימדתני רבי' שאין עונשין מן הדין ופירש"י הרגו שלא הוזמו עד שנהרג הנדון על פיהם עכ"ל

ב) והנה בפ' שופטים (י"ט י"ט) על הנאמר שם ועשיתם לו כאשר זמם פירש"י כאשר זמם ולא כאשר עשה מכאן אמרו הרגו אין נהרגין עכ"ל וכ' שם הרמב"ן ז"ל וז"ל והטעם בזה בעבור כי משפט העדים המזימין בגזרת השליט שהם שנים ושנים והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש ויבאו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם צוה הכתוב שיהרגו כי בזכותו של ראובן שהי' נקי וצדיק בא המעשה הזה אלו הי' רשע בן מות לא הצילו השם מיד ב"ד כאשר אמר כי לא אצדיק רשע אבל אם נהרג ראובן נחשוב שהי' אמת כל אשר העידו עליו הראשונים כי הוא בעונו מת ואלו הי' צדיק לא יעזבנו השם בידם כמ"ש הכתוב ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי כי המשפט לאלהים הוא עכ"ל. וז"ל החינוך מ' תקכ"ד ויש לומר קצת טעם לדבר כי אלהים נצב בעדת הדיינים ולולא שנתחייב הנדון במעשיו הרעים לא נגמר עליו מעשה המשפט אבל ודאי ראוי הי' לכך וגלגלו עליו דינו מן השמים ע"י רשע זה וכו' ואחר שנתגלה נגד עינינו כי זה האיש בן מות הי' לא רצתה התורה שנהרוג העדים עליו והמשל בזה מי שהרג את הטריפה שאינו נהרג עליו גם זה כמו כן מכיון שידענו על הדרך שאמרנו שנתחייב בב"ד של מעלה אין לו דמים עכ"ל ובפי' הר"ע מברטנורא פ' שופטים כ' וז"ל מצאתי כתוב מה טעם הרגו אין נהרגין כדי שלא להוציא לעז על הדיינין כי יאמרו עליהן שלא דנו דין אמת לאמתו. עוד טעם אחר שאם היו נהרגין נמצא שאין לדבר סוף שיהיו קרובי הנהרג מביאין עדים אחרים להרוג המזימין וכן קרובי הנהרגין וכן עד סוף העולם. עוד טעם אחר משום דכתיב כי לא אצדיק רשע ואם לא היה הנידון חייב אותה מיתה לא היו מסכימין מן השמים בהריגתן כי אלהים נצב וכו' וכדאמרי' בעלמא כי יפול הנופל ראוי ליפול הי' וכו' וכן העדים שגרמו הריגתו לא ינקו גם הם מדין שמים עכ"ל ועיין בס' אפריון פ' שופטים סברא ישרה בטעם דכאשר זמם ולא כאשר עשה עיי"ש

ג) ולכאורה צ"ע לי טעמו של הרמב"ן ז"ל שכ' משום דהוא בודאי מחויב מיתה דאל"כ לא הי' נהרג. הא מ"מ העדים זממו להרוג אותו מצד עצמם ולא משום שהוא מחויב ושהוא בן מות מכבר כדברי החינוך והרי זה דומה למש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מה' תשובה) דהקב"ה נפרע מהמצרים על שיעבודם עם ישראל אף שהי' עליהם גזירת השי"ת שעבדום ועינו אותם עכ"ז לא הי' דווקא הציווי על המצרים וכל אומה הי' יכולה לעזוב השיעבוד על אומה אחרת עיי"ש. ועיין בהאוה"ח פ' לך שכ' דלכך חטאו המצרים שכוונתם לא הי' לקיים גזירת השי"ת רק מרצונם עשו זאת. ועיין בהרמב"ן פ' לך. וכבר שמעתי מפי זקיני ומורי הרב הג"מ אליעזר ז"ל מלובלין בשם אביו הוא זקיני הרב הגאון הקדוש ציס"ע מו"ה דובעריש זי"ע הראב"ד ומ"מ בלובלין לפרש דברי הגדה ש"פ שפוך חמתך על הגוים וכו' אשר בשמך לא קראי כי אכל את יעקב והוא צריך ביאור. ופי' דהכוונה דלכך שפיך עליהם חמתך