תירוש ויצהר (שו"ת) קכט

חידוש הוא דשני דברים אינן ברשותו של אדם וכו' עיי"ש. ולכך אין לך בו אלא חידושו. ולפי"ז ניחא דגם עדים זוממין דהוא חידוש עיין בב"ק (דף ע"ב:) לכך גם בממון אין עונשין מה"ד. ואמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ודוק. אכן יש לעיין לדברי הס' באר יעקב כלל י"ח מובא במלא הרועים ח"ב מערכת עי"ן דהרשב"א לא קאמר רק לדעת המכילתא אבל לש"ס דידן גם בבור עונשין מה"ד עיי"ש

אכן לדברינו הנ"ל ניחא דדעת הריטב"א כיון שכבר הי' פסק בית דין וכבר נעשה מעשה לשלם ממון. א"כ זאת מסייע לעדים הראשונים שהגידו אמת לכך לא שייך לומר ק"ו שאם זממו להפסיד מכש"כ באם כבר נעשה מעשה והפסידו. דהא עתה אנו אומרין שכדין הפסידו כיון דכן יצא הדין תורה מלפני ב"ד קודם שבאו העדים האחרונים. א"כ הראשונים אמרו אמת דמה חזית והבן

ולפי"ז ניחא לי קושי' האחרונים באם העדים העידו לפטור ממון להמוחזק א"כ הוי עדות שאאילה"ז דהוי כאשר עשה. ולהנ"ל ניחא דדווקא באם הי' תשלומין ע"י ב"ד מיד אחד לחבירו. זאת ראי' שכן הוא האמת כדברי העדים הראשונים. אבל באם יצא רק הדין תורה שהמוחזק פטור. זאת לא נחשב כאלו כבר הי' כאשר עשה. וגם אח"כ באם באים עדים אחרים להזים אנו מאמינים להעדים האחרונים. דהא לא אצדיק רשע כתיב. ואף שעתה הוא כבר אחר הפסק דין מ"מ מה בכך כיון שלא הי' שום מעשה בידים והוי כמו גבי חיוב מיתה שב"ד כבר גמרו הדין להרוג ואח"כ באו עדים להזים דאין אנו מאמינים להראשונים והוי כאלו לא נעשה עוד שום דבר. ואנו חושבין זאת לחזקת כשרות להנידן מצד דלא אצדיק רשע כתיב. כן בממון שלא הוציאו ב"ד מאחד לחבירו רק שהממון נשאר ביד המוחזק עפ"י הפס"ד זאת לא נקרא כאשר עשה. אבל באם הי' תשלומי מעות אחר הפס"ד זאת הוי כאלו כבר נהרג. וזאת ראי' דהראשונים נאמנים דכתיב ה' לא יעזבנו בידו וכו'. וכאשר הארכתי בתשובה להרב מברעזוב

אכן בגוף הטעם של הרמב"ן בענין כאשר זמם ולא כאשר עשה יקשה מה מקשה הש"ס (מכות דף ב' ע"א) א"כ בטלת וכו' ומה הסוקל וכו' ופי' רש"י דהקושי' הוא מכאשר זמם ולא כאשר עשה (ועיי"ש בתוס' פי' אחר). ובאמת איני מבין דבשלומא כאן שפיר אמר בר פדא ומה המחלל וכו' דכיון דאנו אומרין דהרוצה לחלל הוא מחולל. מכש"כ המחלל צריך להיות מחולל. אבל שם אין לומר דאם הרוצה להרוג נהרג א"כ ק"ו דההורג יהרג. דהא שם הוי מילתא בטעמא דאחר שכבר נהרג הנידן זאת ראי' דהראשונים אמרו אמת. והנידן עפ"י דין אמת נהרג ולכך פטורים העדים או עפ"י טעמים האחרים שם בראשונים ודו"ק. או עפ"י פירושם בדברי הרמב"ן ז"ל והבן

והנה לענין מלקות אם ג"כ שייך הכלל דכאשר זמם ולא כאשר עשה הנה בהרמב"ם (פ"כ מה' עדות ה"ב) משמע דאף אחר שנלקה הנידן עכ"ז לוקין להעדים. והראב"ד שם חולק עיי"ש בכ"מ בסברת הרמב"ם הנ"מ בין מיתה למלקות אכן פליאה בעיני שראיתי בפסקי מהר"ם ריקנטי (סי' תנ"ה) שמביא דעת הרמב"ם להיפך דמלקות דומה למיתה לומר כאשר זמם ולא כאשר עשה. ובחיבורי בכת"י אשר כתבתי ת"ל על פיסקי מהר"ם ריקנטי ז"ל הארכתי בזה

ט)בש"ס סנהדרין (דכ"ז ע"א) איכא בינייהו דאסהידו בי תרי בחד אי נמי דפסלינהו בגזלנותא וכו' וברש"י תרי בחד תרי כיתות שהעידו בכת זו שנים אמרו לכל אחד עמנו הייתם במקום פלוני חידוש ליכא פסידא דלקוחות איכא עכ"ל. והנה בתוס' הקשו לפירש"י דמאי קאמר דאסהידו בי תרי בחד וכו' ומשום הכי ליכא חידוש הא תרי כמאה

ולעד"נ לתרץ בהקדם מה שראיתי בכתי"ק של זקיני הגאון נזר הקודש מוהר"ר יצחק נתן נטע ברלינר זצ"ל אבד"ק בילגורייא שכ' על פירוש התוס' בסנהדרין שם דאסהידו בי תרי בחד היינו שלא הוזם אלא חד עיי"ש והקשה זקיני המהרש"ל ומהרש"א ז"ל דכ"ש דאיכא חידוש דמסייע לי' חד דכשר לכך פירשו דהשני נפסל בגזלנותא עיי"ש. וזקיני הרב מהרינ"נ ז"ל תירץ בהקדם קושית התוס' ב"ק (דף ע"ב ע"ב) ד"ה אין לך וכו' דמה חידוש הוא זה והלא מן הדין יש להאמין להאחרונים במיגו דהוי פסלי לקמאי בגזלנותא ומתרצים המפורשים דלא הוי מיגו דהאחרונים רוצים לחייב הראשונים ממון או הריגה לכך לא הוי מיגו ע"כ וכל זה לא שייך אלא כשהזימו שניהם משא"כ כשלא הזימו אלא חד בל"ז לא מחייב הניזום ממון או הריגה דאין עדים משלמין ממון עד שיזומו שניהם ולהכי שפיר אית להם מיגו ולא הוי חידוש כלל בזה כשלא ניזם אלא חד. עכת"ד זקיני זי"ע

וא"כ י"ל דזאת גם כוונת רש"י שפי' תרי לכל אחד היינו ששני הכיתות לא באו ביחד וא"כ אין הראשונים משלמין הזמה. דכי איתזמו בתראי ג"כ לא ישלמו דהלא יאמרו אנחנו לא ידענו שיבוא עוד כת להזים את השני. וא"כ עדות שלנו לא הי' מועיל לחייב את הראשונים. וא"כ כיון דהוי עדות שאאילה"ז גם הראשונים אין משלמין ע"י עדותם. וא"כ שוב איכא מיגו דהוי פסלי לקמאי בגזלנותא. דאין לתרץ כנ"ל דהיו רוצים לחייב אותם ממון או הריגה דהלא בל"ז ג"כ אינם חייבין הראשונים. וא"כ כיון דאיכא מיגו שפיר באופן זה לא הוי חידוש ודו"ק. והראה לי אחד מהתלמידים בס' פלפלא חריפתא ב"ק שם. ועיין בספרי פנות הבית סי' ס"ד

י' זכרתי ימים מקדם בלומדי לפני אדמו"ר הגה"ק אבד"ק בייאלא מו"ה זאב נחום זצוקלה"ה נסתפק לו בעדות שהוזמו ונהרג אחד מהן והשני עדיין לא נהרג והוזמו הזוממין אי מקרי כאשר עשה כיון שנהרג ע"י הזוממין אחד ואין עושין בהם דין הזמה. או שמקרי כאשר זמם מפני השני שלא נהרג ועושין בהם דין הזמה עכת"ד. ולעד"נ לפי הטעמים בהרמב"ן שופטים לעיל גם זאת הוי בכלל כאשר עשה ודו"ק. ועתה נדפס ת"ל הס' אגודת אזוב מאדמו"ר זצ"ל וע"ש

יא) בש"ס סנהדרין (דכ"ז) דאסהידו בי תרי בחד ופי' שם ר"ת דהזימו רק לאחד דאז ליכא חידוש. והנה זקיני המהרש"ל הקשה אדרבא אם הוזם רק אחד יותר הוי חידוש דהא השני מסייע להעד הניזם. ולעד"נ ליישב בהקדם דברי הטור (חו"מ סי' ל"ח) ומה בין הכחשה להזמה הכחשה אינה בגוף העדים אלא שמכחישין אותן שאלו אומרים פלוני לוה מפלוני ואלו אומרים יודעין אנו שלא לוה כי היינו אצלו כל היום וראינו שלא לוה. והזמה בגוף העדים שאומרים באותה השעה שאתם אומרים שלוה הייתם עמנו. ומפני זה האחרונים נאמנים כיון שמעידין על גופן של העדים והוי כאלו העידו עליהם שהרגו הנפש או שחללו שבת והן אינן נאמנים על עצמן לומר לא עשינו כך וכך עכ"ל. מבואר בדברי הטור שכוונתו לתרץ הא דבאמת קי"ל כאביי אף דלכאור' רבא יש לו טעם דחידוש ואביי ג"כ סובר בוודאי ענין דחידוש הוא (ועיין חולין דק"ח) לכן מסבר הטור דבאמת אין חידוש מה שהאחרונים נאמנים משים דמעידין על גוף העדים. והנה זה דווקא לאביי אבל לרבא דסובר עדים זוממין חידוש הוא על כרחך דסובר כיין שבאמת ע"י שהעדים האחרונים אומרים עמנו הייתם א"כ ממילא עדותם שלא ראו המעשה והוי כהכחשה בגוף העדות ולא על גוף העדים. ומה חזית דציית להני הא הראשונים אומרים שראו המעשה. ואנו דנין ממילא על המעשה דהדבר נגרר ממילא ע"י שלא ראו העדות א"כ בטל עדותם שהעידו