תירוש ויצהר (שו"ת) יג

בשבת ע"י שני כהנים וכמ"ש. וא"כ כשאופין אותן בע"ש אין כלי שרת מקדשן ולא איפסלה בלינה. ונ"ל ליישב גם זאת עפימש"כ התוס' לקמן (דף צ"ו ע"ב) דהא דמשמע התם דבלחם הפנים בעינן לחם חם בשעת סידורו תליא בפלוגתא ועיין בתוס' חגיגה (דף כ"ו ע"ב) ד"ה סילוקו וכו' שכ' דלמ"ד דאין אפיית לחם הפנים דוחה שבת וע"כ אופין אותן בע"ש אי נימא דבעינן לחם חם בשעת סידורו ע"כ היו משהין אותו בתנור כל הלילה כדי שיחזיק חומו ועיין בירושלמי שקלים פ"ו ה"ג והובא גם בתוס' מנחות (דף צ"ט ע"ב) בד"ה ואחד וכו' וא"כ י"ל דהך סוגיא דמנחות (דף ע"ב ע"ב) הנ"ל ס"ל דבעינן לחם חם אף בשתי הלחם כמו בלחה"פ דאיתקושי איתקוש להדדי וא"כ אם היו אופין אותן בע"ש ע"כ היו מניחין אותן בתוך התנור כל הלילה ושפיר אמרי' לרבי דאיפסלה בלינה דכיון דגם בלילה מונח בתנור ואי תנור מקדש איפסלה בלינה דלילה לאו מחוסר זמן ושפיר מקדש כלי שרת בכה"ג כמבואר שם (ד"ק סע"א) וכו' ועוד האריכו בזה האחרונים ועיין בס' אמרי יושר (דף נ"ד) וכמעט כונתי לכל דבריהם ת"ל. וכשאני לעצמי אמרתי עפ"י דרכם דיש ליישב הקושי' הנ"ל דהא דמקשה הגמ' דאיפסלה בלינה אף דכאן חוזר קושי' התוס' דלעיל דאין כלי שרת מקדש אלא בזמנן וכאן לכאורה הוי שלא בזמנן דהא יש אופן לאפות בשבת ע"י שנים שעשאוה דפטורין כנ"ל. די"ל דסוגית הגמ' כאן אזיל לשיטת הסוברים דאינו ראוי מדרבנן חשיב א"ר מה"ת וכן כאן כיון דגם בשנים שעשאוה דפטורין אבל אסורין מדרבנן וכמש"כ רש"י שבת (ד"ג) א"כ מיקרי א"ר מדאורייתא. ושפיר מתורץ כתי' התוס' מנחות (דף נ"א) הנ"ל דכיון דאסור בשבת מיקרי ע"ש זמנן וממילא הכלי שרת מקדש איפסלה בלינה

והנה כבר נסתפק בזה במשל"מ פ"ז מה' תרומות במי שאכל תרומה טמאה דרבנן אי חייב כרת מי אמרינן כיון דתרומה זו טהורה היא מה"ת חייב דשפיר קרינן בי' ומתו בו כי יחללוהו או דילמא אף שטומאתו דרבנן ממעטינן לה ואמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת ומביא שם ממקומות הרבה שמשמע כן ולהיפך. ולא העלה דבר ברור. ובמק"א הארכתי בזה מהא דמשמע בכמה סוגיות דא"ר מדרבנן מיקרי א"ר מדאורייתא כמו לענין אנוסה דאפילו שניות מקרי אינה ראוי' לו וכן לענין סוטה דאם עבר עבירה דרבנן בביאה האסורה דרבנן מקרי אינו מנוקה מעון ואין המים בודקין את אשתו לענין סוטה בשנשא מעוברת ומינקת חבירו דאיתא סוטה (דף כ"ד) דלא שותת ופירש"י הטעם דכתיב כי תשטה אשתו הראוי' לו וזו אינה ראוי' לו. וכן גבי טומאת כהנים דאין מטמא לחליצה דממעטינן לה כמו אשה פסולה מה"ת אע"ג דחליצה אינה אלא מדרבנן. וכן גבי חוזר מעורכי מלחמה דאמרינן הירא מעבירות שבידו אמר ריה"ג אפילו מעבירות דרבנן. אבל בכמה מקומות מבואר דלא מקרי א"ר מה"ת כמו בש"ס חולין (דנ"ז) מקשה הגמ' ואי ס"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ניבעי כסוי אע"ג דכתיב אשר יאכל כיון דמה"ת ראוי הוא. וכן הק' בש"ס כתובות (דף ל"ד) ובש"ס ב"ק (דע"א) למ"ד מעשה שבת דרבנן שחיטה ראויה היא וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מה' גניבה. והנה השעה"מ בפ"ח מה' לולב כ' דאיכא בזה פלוגתא דתנאי דר"מ ור"י סוכה (דכ"ג ע"א) דפליגי אי סוכה ע"ג, אילן מקרי ראוי לזיי"ן דר"י פוסל אע"ג שאין עולין באילן אלא מדרבנן ס"ל דהוי א"ר לשבעה מה"ת ור"מ דמכשיר סובר כיון דמדאורייתא מחזי חזי אלמא אזלי' בתר דאורייתא. ולהלכה פסק הרמב"ם כר"מ דסוכה ע"ג אילן כשירה וא"כ סובר דא"ר מדרבנן הוי ראוי מדאורייתא ובחידושי בסוגיא דשליח נעשה עד תירצתי באופן זה שיטת הרמב"ם ז"ל, שכ' דשליח נ"ע בקידושין ואינו מחלק בין קידושי כסף לקידושי שטר. וכבר כ' בתוס' קידושין (דמ"ג ע"ב) בשיטת הירושלמי שכ' הדא דתימא בשטר אבל בכסף הוי נוגע בעדות דמיירי אחר דתיקון רבנן שבועת היסת דאז בממון אין שליח נעשה עד וגם ישבתי שיטת הירושלמי הנ"ל דר' בון מחלק בין קידושי כסף לשטר ור' יוסי אמר כיין שהאמינתו תורה אינו כנוגע בעדות דמקשה הר"ן בקידושין שם דממ"נ אי מיירי קודם דתיקון רבנן שבועת היסת מ"ט דר' בון ואי לאחר דתיקון רבנן ש"ה מ"ט דר' יוסי ומה מועיל מה שהאמינתו תורה כיון דרבנן תקנו היסת והוי נוגע. אכן להנ"ל ניחא דהא תוס' הקשו שם דאף אחרי דתיקון רבנן שבועת היסת יהיו נאמנים אחר שנשבעו ותי' דעד הצריך שבועה אינו עד דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר הנאמנים בדיבור בלבד ע"ש וא"כ י"ל דוקא באם צריכין לישבע מדאורייתא אז הוי עד הצריך שבועה אבל באם מה"ת העד נאמן בדיבור בלבד א"כ מדאורייתא מחזי חזי רק דרבנן תקנו שבועת היסת א"כ מיקרי רק אינו ראוי מדרבנן ותלי' בזה אם נאמר א"ר מדרבנן מקרי א"ר מה"ת א"כ אין זאת עדות. אבל אם נאמר דמקרי ראוי מדאורייתא שפיר נאמן העד אף אחר תקנת רבנן דשבועת היסת. והסוגיא דקידושין אזיל להסוברים דמקרי א"ר מה"ת. ובירושלמי פליגי ביה ר' בון סובר דבקידושי כסף הוי נוגע בעדות כיון דצריך לישבע שבועת היסת וכדברי התוס' דירושלמי מיירי אחר דתיקון רבנן ש"ה. אבל ר' יוסי סובר כיון שהאמינתו תורה היינו כיון דמה"ת נאמן בדיבור בלבד ואינו עד הצריך שבועה לכך אינו כנוגע בעדות ונאמן אחר שישבע משום דד' יוסי סובר דא"ר מדרבנן מקרי ראוי מדאורייתא. וכן הרמב"ם ז"ל לשיטתו דפוסק בסוכה ע"ג אילן כר"מ דמכשיר כיון דמדאורייתא מחזי חזי שפיר פסק דשליח נעשה עד אף בקידושי כסף אף אחר דתיקון רבנן שבועת היסת. וא"כ לפי"ז גם כאן הרמב"ם ז"ל לשיטתו דסובר א"ר מדרבנן מקרי ראוי מדאורייתא וא"כ אף דמדרבנן שנים שעשאוה פטורין אבל אסורים מקרי ראוי מדאורייתא כיון דמה"ת פטורים. וכיון דיש אופן לאפות בשבת ע"י שנים הוי ע"ש שלא בזמנן כקושית התוס' ואין כלי שרת מקדש ולא איפסלה בלינה כנ"ל והבן

אכן שיטת רש"י ז"ל הוא דאין לעשות קושי' משום זה דסתם מתניתין ר"מ דסובר שנים שעשאוה חייבים דדלמא מתני' קאי למ"ד דשנים שעשאוה פטורין א"כ הוי ע"ש שלא בזמנן כקושי' התוס' ולא איפסלה בלינה. דהא גם בשבת יכולין לאפות ע"י שנים. וגם דוחק להקשות דוקא לשיטת הסוברים דא"ר מדרבנן מקרי א"ר מה"ת. ומה גם לומר ע"ז שהיא קושית אדם קשה שהוא קשה כברזל ולומר עי"ז תברא מי ששנה זו לא שנה זו. לכן פירש"י דכל קושית הגמ' הוא על לחם הפנים דאיפסול בלינה קודם שיסדרנו על השלחן. ובלחם הפנים שוב לא קשה קושית המפרשים הנ"ל דכלי שרת אינו מקדש אלא בזמנן וכאן הוי ע"ש שלא בזמנן כיון דיכולים לאפות בשבת ע"י שנים. דהא כבר כתבתי לעיל מדברי התוס' חגיגה (דף כ"ו) דלמ"ד דאין אפיית לחם הפנים דוחה שבת וע"כ אופין אותן בע"ש אי נימא דבעינן לחם חם בשעת סידורו ע"כ היו משהין אותו בתנור כל הלילה כדי שיחזיק חומו ועיין בירושלמי שקלים פ"ו ה"ג והובא בתוס' מנחות (דף צ"ט ע"ב). ועיין בתוס' מנחות (דף צ"ו ע"ב). וא"כ אם היו אופין אותן בערב שבת על כרחך היו מניחין אותן בתוך התנור כל הלילה ושפיר הקשה הגמ' דאיפסלה בלינה דכיון דגם בלילה מונח בתנור ואי תנור מקדש איפסלה בלינה דלילה לאו מחוסר זמן, ושפיר מקדש כלי שרת בכה"ג כמו שנתבאר לעיל ועיין בס' ארץ חמדה פ' שלח. אבל בשתי הלחם לא היה כלל בכונת הגמ' להקשות דנימא איפסלה בלינה אף דאין דוחות את השבת דהא בשתי הלחם לא מצינו דבעינן לחם חם כמו בלחה"פ (ודוחק לומר כדברי הס' א"י הנ"ל דמשום