תירוש ויצהר (שו"ת) קכח

זמם המה מפרשים באמת מטעם זה דכאשר עשה הוי כשנים שהרגו והבן. אכן ראיתי בשו"מ שם שכ' אם כי דברי חכמה דיבר אבל הוא כולו טעות דהא דשנים שהרגו פטורין הוא רק בשהי' ביד כל או"א להרגו לבדו. וכאן דבעינן שני עדים וא"כ אין ביד כל אחד כדי להרגו. ושוב אף שהרגו שנים חייבין עיי"ש

והאיר ה' עיני ומצאתי בחידושי הריטב"א מכות (דף ה' ע"ב) שכ' דבר חדש וז"ל והרי אחיו קיים לאו דנפקא לן מדכתיב לאחיו דהאי וודאי שפיר מיקרי אחיו אפילו לאחר מיתה וכדכתיב להקים לאחיו שם בישראל וכתיב קרבו שאו את אחיכם ובגמרא לא נפקא לן דהרגו אין נהרגין אלא מדכתיב כאשר זמם ושאין עונשין מה"ד אבל מלאחיו לא נפקא לן מידי וכו' אלא הכא לרווחא דמילתא נקטו רבנן ועדיין אחיו קיים, ואע"ג דלא נפקו להו מאחיו עכ"ל א"כ מיושב שפיר. ולעד"נ דכן באמת גם כוונת רש"י ז"ל דילפינן מכאשר זמם וכו' ולא יצטרך לפי' הרה"ג מברלין שהובא בס' שער בת רבים פ' שופטים (דף ל"ד ע"א)

והנה לפי שיטת הריטב"א ניחא מה דקשה לי כבר על שו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרכ"ד) שכ' על דברי הר"א ממיץ בס' יראים סי' רמ"ג שכ' דלא ידע מאין שהממון ניתן למי שהעידו עליו מאחר שהוא קנס יתנהו ב"ד למי שירצו עיי"ש וע"ז כ' הרדב"ז ואי לאו דמסתפינא לדרוש בכתוב מה שלא נמצא בדברי חז"ל הוה דרישנא לי' מקרא יתירה דכ' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ואחיו יתירה הוא וה"ק ועשיתם לו כאשר זמם לעשות והאי עשייה תהי' לאחיו עיי"ש. ולכאורה צריך לאחיו להאי דכאשר זמם ולא כאשר עשה אבל לדברי הריטב"א ניחא שפיר דלאו מאחיו למדו והבן. ובאמת י"ל דזאת באמת כוונת רש"י שופטים ושאר ראשונים דלמדו מכאשר זמם ולא מקרא דלאחיו משום דצריך לאחיו כנ"ל כדברי הרדב"ז והבן. רק דזאת יקשה על דרשות הרדב"ז הא צריך קרא דלאחיו בסנהדרין (דף מ"ט) לאחיו ולא לאחותו ועיין תוס' מכות (דף ב' ע"א) ד"ה זוממי בת כהן עיי"ש. וצ"ע. והנה בדברי הריטב"א הנ"ל ניחא לי מה דקשה לי איך ילפינן הדין דהרגו אין נהרגין מלאחיו הא ילפינן מזה דזוממי בת כהן דלאחיו ולא לאחותו. אבל לשיטת הריטב"א ז"ל ניחא

ה) ובל"ז נ"ל ליישב זאת דאף דילפינן מלאחיו זוממי בת כהן עכ"ז ממילא ילפינן גם זאת דהרגו אין נהרגין בהקדם דברי הגמהרצ"ה אבד"ק סלאויטישץ ז"ל בכתי"ק במכות (דף ב' ע"א) כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה וכו' וכ' התוס' ד"ה כל הזוממין וכו' בכתובות פי' רש"י שרצ"ל מקדימין שלא יענו את הדין וקשה דמה קמ"ל פשיטא וכו' ויתורץ קושי' התוס' ע"ד מה דאיתא בסנהדרין (דף מ"ו ע"א) גבי אין דנין שנים ביום אחד אבל במיתה אחת ועבירה אחת דנין מתיב רב אדא בר אהבה אין דנין שנים ביום אחד ואפילו בנואף ונואפת תרגמא רב חסדא בבת כהן ובועלה וכו' דתרי מיתות נינהי. וא"כ נחזי אנן הי מינייהו קטלינן היום והי מינייהו למחר והשכל מחייב דעיקר טעמא דב' מיתות אין דנין ביום אחד הוא משום דצריך לעיונא כמו שפירש"י. ועיון הראשון אם חייבין מיתה. ואח"כ צריך לעיין אם נידונית בשריפה דיש הרבה דיעות למי מגיע שריפה אם לנשואה או לארוסה ושאר חילוקים כדאיתא ר"פ ד"מ. וא"כ בוודאי להבועל קטלינן היום וצריך הלנת דין לעיונא שריפתה ומשהינן למחר. ולפי"ז מצינן למימר טעמא למה זוממי בת כהן מקדימין למיתת הבועל ולא למיתתה אף שהתורה גזרה כן מדכתיב לאחיו אעפי"כ צריך טעמא ולעד"נ דא"א שימותו במיתתה דניחזי אימתי הוזמו אם הוזמו עכשיו היום קידם מיתת הבועל א"כ צריך להמיתם במיתתו לקיים כאשר זמם לעשות. וא"א לומר כמיתתה שהרי מיתתה שהיא שריפה עדיין לא נגמרה. ואם הוזמו, למחר אחר גמר דין מיתתה א"כ הרי הבועל כבר נקטל וקיי"ל הרגו אין נהרגין. וכ"ז דוקא אם הדין שאסור לענות הדין א"כ היום שגומרין מיתת הבועל צריך למיקטלי' וא"כ שפיר הוכחתינו אבל אם נאמר שרשאין לענות הדין א"כ רשאי לשהות שלא ליקטלי' עד למחר אחר שכבר נגמר הדין של הבת כהן והוזמו למחר א"כ קשיא אמאי לא נקטלם במיתתה כדין המשנה סנהדרין (דפ"א ע"א) מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד נידן בחמורה. והשתא א"ש דאגב אורחי' ממה דאשמעינן דהזוממין מקדימין למיתתו ולא למיתתה אמר הלשון מקדימין להורות הדין שלא יענו את הדין שמחמת זה מוכח הדין שקטלינן להו במיתתו של בועל ולא במיתתה עכל"ק. וא"כ ממילא ניחא דגם הדין דהרגו אין נהרגין ממילא ידעינן מזה דילפינן לאחיו ולא לאחותו כנ"ל דאל"כ י"ל אופן דהוזמו למחר אחר שכבר נקטל הבועל ועכ"ז חייבין ודו"ק

ו) בתוס' מכות (דף ב' ע"א) ד"ה מעידין וא"ת היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אכילת חלב. ולכאורה קשה לי היאך יכול לומר מזיד הייתי והא אין אדם משים עצמו רשע כדאמר בפלוני רבעני לרצוני בפ"ק דסנהדרין וגבי אכלתי חלב דיכול לומר מזיד הייתי. כבר תי' (בתוס' ב"מ דף ג' ע"ב) דאינו משים עצמו רשע אלא שהוא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה אבל גבי גלות א"א לומר כן. ומצאתי שכן הקשה המהרש"א ז"ל והניח בקושי' ולעד"נ לתרץ בהקדם סברת ס' ישועת יעקב (חאע"ז סי' ל"ח סקי"ד). ומצאתי שכן תי' במפורשי הים ב"ק פ"ו אות ה'

גם יש לומר דהתוס' הקשו לר' יוסף שסובר פ"ק דסנהדרין דאדם משים עצמו רשע ומצאתי שכן תי' בס' מגדנות נתן מכות שם בשם הרב דוד טייב עיי"ש. וכ"כ באו"ת בכללי מיגו עיי"ש. עוד תי' שם במגדנות נתן כמה תירוצים עיי"ש. וכן יש לדבר בזה בסברת המשל"מ (פ"ב ה"ג ממלוה) דדוקא כשהוא מהוה האיסור אז אינו נאמן. אבל היכי שהאיסור ראינו בעינינו רק שאנו תולין שמא לא ידע שהמעשה הזה אסור. נאמן הוא לומר דידע שיש איסור עיי"ש. וגם י"ל דגם כאן כוונתו לעשות תשובה ואמר מזיד הייתי ואז אם יהרגנו גואל הדם אף בערי מקלט לא יהרג עליו כדין מזיד ועוד שהוא רוצה בכפרה עדיפא והבן

ז) בתוס' מכות (ד"ה ע"א) ד"ה אין לכאורה מה חידשו בתוס' וראיתי בס' מגדנות נתן שם שמפרש דכוונת התוס' לדעת הרמב"ם דהכחשה והזמה הוי הכחשה וכן צ"ל ולא שיזימו ושיאמרו ההורג וכו' היינו לא שיהי' הזמה והכחשה גם יחד כדעת הרמב"ם (פי"ח מה' עדות) עיי"ש. ועיין בשו"ת חתם סופר (חחו"מ סי' קמ"א) שרוצה לפרש דכוונת התוס' כפי' החדש ונפלא שבס' משפטי שבועות לרב האי גאון שער ה' שבנשבעין ונוטלים דט"ז במשנה זאת עיי"ש. ודייק שם מדלא כתבו בתוס' את עצמן כאשר איתא במשנה רק עד שיזימו עצמן עיי"ש

ח) והנה למה שכתבתי לעיל בסי' זה. ובסי' מ"ד ובסי' ה' אביא בזה באריכות יותר ממה שכתבתי בחידושי. דניחא לי פסק ושיטת הריטב"א בנ"י (ב"ב דף נ"ו) דגם בממון אמרינן ולא כאשר עשה. והקשיתי דהא עכ"פ בממון עונשין מן הדין. ואם כי אינו סובר כסברת התוס' (בב"ק דף ד') כיון דממון איתא בחזרה אבל הלא יש עוד סברא דבממון עונשין מה"ד עיי"ש בתוס'. ועיין בהר"ן מכות (ד"ב) כשיטת הריטב"א

והנה תירצתי בהקדם דברי הרשב"א (בב"ק דף ב'ע"א) ליישב מה דקי"ל בממון עונשין מה"ד. איתא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב וכו' אלא אין עונשים מה"ד הרי דגם בממון אין עונשין מה"ד ותי' הרשב"א דבור שאני שאין עונשין בבור מה"ד כיון דבור