תירוש ויצהר (שו"ת) קכז

פרוע שמא יזומו וצריכין לשלם על שרצו להפסיד למלוה אף שיכלו לומר דאינם יודעין באיזה יום פרע מכל מקום שמא ידעו בעצמם שכל זמן ההלואה לא היו בביתם והיו עם אנשים ביחד בדרך למרחוק באופן שיוכלו להזימם ולומר להם הלא עמנו הייתם כל זמן ההלואה עד היום ועל כן לא הוי מיגו. וכבר הובא לעיל דברי אלה בסימן זה והבן: ידידו. סימן מה

ב"ה יום ג' דברים תרנ"א קראסניבראד

לכ' י"נ הרה"ג וכו' מ' שלום נאביל אבד"ק ברעזיב

א) מכתבו הגיעני ובדבר קושיתו בעדים שאמרו לפטור את הנתבע הוי כאשר עשה וא"כ הוי עדות שאי אתה יכול להזימה נ"ל לתרץ ובזה יהי' מיושב מה שקשה לי בפי' הרשב"ם (ב"ב ד' נ"ו) במשנה בעדים שאמרו שהחזיק ג' שנים שרצו להפסידו כדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה וכו' דלכאורה הוי להיפוך אם הוי כאשר עשה לא ישלמו. ובאמת מקשה שם הנ"י דהוי כאשר עשה ותירץ דממון איתא בחזרה עיי"ש בסוגיא דחצי דבר ועיי"ש במהרש"א על דברי הרשב"ם ואכתי אינם מיושבים

אכן נ"ל דהא הטעם דכאשר עשה מבואר ברמב"ן פ' שופטים משום דאלקים נצב בעדת אל ובוודאי כיוונו אל האמת אם כבר נעשה מעשה. ולזאת ממילא מובן דעת הסוברים בממון אף כאשר עשה חייבים משום דאיתא בחזרה א"כ אין ראיה ממה שכבר נעשה דהוא כלא היה כלל כיון שאפשר בחזרה. אכן החולקים סוברים כיון דבאמת כבר נעשה אף בממון זאת הוא ראיה דמן השמים הסכימו לפסק זה. וזאת ניחא דוקא בעדים שאמרו על הלוה שישלם והוא שילם הוי כאשר עשה. אבל באם פטרו להנתבע הוי כאלו לא נעשה כלל מעשה דהא לא היה מעשה בידים וכענין שחלקו בש"ס סנהדרין (ל"ג) בבי"ד אם נטלו ונתנו ביד. וא"כ י"ל דזאת היא כוונת הרשב"ם שהיו רוצים להפסידו. היינו שהוא תפס לשון שהיו רוצים דבזה שאמרו שהחזיק ג' שנים הוי רק שזממו ורצו שתשאר השדה ביד המחזיק ולא כאשר עשה כיון שלא נתנו ביד. ועל זה סיים הרשב"ם ז"ל דזה חשיב כדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון דלא היה מעשה והבן

ב) ובחי' הארכתי בהא דמשמע במכות (דף ה' ע"ב) דהלימוד הוא מלאחיו וברש"י וכל הראשונים ז"ל כ' מכאשר זמם. ומצאתי שעמד בזה בס' לוית חן שם. שוב ראיתי בהריטב"א מכות שם שכ' לאו דנפ"ל מדכתיב לאחיו וכו' ע"ש. א"כ מיושב שפיר. ולפ"ז ניחא לי מה דק' לכאורה על שו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרכ"ד) שתי' ספיקת הר"א ממיץ ביראים (סי' רמ"ג) דמנ"ל שהממון ניתן למי שהעידו עליו. ותי' דיש ללמוד מלאחיו. והלא צריכינן לאחיו לדרשת חז"ל הנ"ל ולהריטב"א ניחא. רק דאכתי קשה על הרדב"ז הא לאחיו דרשינן בסנהדרין (דמ"ט) ולא לאחותו. ועיין תוס' מכות (ד"ב ע"א) ד"ה זוממי. וגם ניחא להריטב"א מה דק' איך ילפינן דהרגו אין נהרגין מלאחיו הא ילפינן מזה ולא לאחותו ופשוט

אכן בל"ז נ"ל ליישב דאף דילפינן מלאחיו זוממי בת כהן. א"כ ממילא ילפינן גם זאת דהרגו אין נהרגין. דאיתא במכות (ד"ב ע"א) כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה כו'. וכ' התוס' ד"ה כל הזוממין. בכתובות פירש"י שרצ"ל מקדימין שלא יענו את הדין וקשה דמה קמ"ל פשיטא כו'. ויתורץ קושית התוס' דאיתא בסנהדרין (דמ"ו ע"א) גבי אין דנין שנים ביום אחד אבל במיתה אחת ועבירה אחת דנין. מתיב ר"א בר אהבה אין דנין שנים ביום אחד ואפי' בנואף ונואפת. תרגמא ר"ח בבת כהן ובועלה כו' דתרי מיתות נינהו. וא"כ נחזי אנן הי מינייהו קטלינן היום והי מינייהו למחר. והשכל מחייב דעיקר טעמא דב' מיתות א"ד ביום א' הוא משום דצריך לעיונא כפירש"י ועיון הראשון אם חייבין מיתה. ואח"כ צריך לעיין אם נידונית בשריפה דיש הרבה דיעות למי מגיע שריפה אם לנשואה או לארוסה ושאר חילוקים כדאיתא בר"פ ד"מ וא"כ ודאי להבועל קטלינן היום וצריך הלנת דין לעיונא שריפתה ומשהינן למחר וכ"כ הגה"ק מ' צבי הירש זצ"ל אבד"ק סלאוויטיטש בס' עט"צ

ג) ולפ"ז מצינן למימר טעמא דזוממי בת כהן מקדימין למיתת הבועל ולא למיתתה אף דכתיב לאחיו מ"מ טעמא בעי. וי"ל דא"א שימותו במיתתה דנחזי אימתי הוזמו. אם הוזמו עכשיו היום קודם מיתת הבועל א"כ צריך להמיתם במיתתו לקיים כאשר זמם לעשות וא"א לומר כמיתתה שהרי מיתתה שהיא שריפה עדיין לא נגמרה ואם הוזמו למחר אחר גמר דין מיתתה א"כ הרי הבועל כבר נקטל וקי"ל הרגו אין נהרגין וכ"ז דוקא אם הדין שאסור לענות הדין אם כן היום שגומרין מיתת הבועל צריך למיקטלי' וא"כ שפיר הוכחתינו. אבל אם נאמר שרשאין לענות הדין א"כ רשאי לשהות שלא ליקטלי' עד למחר אחר שכבר נגמר הדין של בת כהן והוזמו למחר. א"כ קשיא אמאי לא נקטלם במיתתה כדין המשנה סנהדרין (דפ"א ע"א) מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד נידון בחמורה. והשתא א"ש דאגב אורחי' ממה דאשמעינן דהזוממין מקדימין למיתתו ולא למיתתה אמר הלשון מקדימין להורות הדין שלא יענו את הדין שמחמת זה מוכח הדין שקטלינן להו במיתתו של בועל ולא במיתתה. וא"כ ממילא ניחא דגם הדין דהרגו אין נהרגין ממילא ידעינן מזה דילפינן לאחיו ולא לאחותו כנ"ל דאל"כ י"ל אופן דהוזמו למחר אחר שכבר נקטל הבועל ועכ"ז חייבין והבן ואכ"מ להאסף בזה. ועי' בס' צבי לצדיק (דף מ"ו). ולעיל בסי' ה' ובסי' מ"ד

ד) ובחידושי בסוגיא דהזמה כתבתי באריכות יותר בגמ' מכות (דף ה' ע"ב) אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים וכו' לכאורה משמע דהלימוד דהרגו אין נהרגין הוא מקרא דלאחיו וקשה לי על רש"י שופטים וכל הראשונים שכתבו דהלימוד הוא מכאשר זמם ולא כאשר עשה מכאן אמרו הרגו אין נהרגין. וחפשתי ויגעתי ומצאתי שכבר עמד בזה בס' לוית חן פ' שופטים ועיי"ש שתי' בדוחק בהא דלא למדו חז"ל מכאשר זמם ולא כאשר עשה דהו"א דבאמת גם בהרגו נהרגין רק דהחיוב הוא משום שזממו לעשות. דאי על המעשה לא הי' לעד זומם משפט מות כיון דאין עדות פחות משנים והוי כשנים שהרגו לאחד דפטורין כמבואר בסנהדרין. אבל באם אתה דן העדים על מחשבתן שפיר חייבין דהא מחשבת כל אחד לבדו הי' שיהרג חבירו על ידו. רק שהתורה לא האמינה לאחד אבל מצידו לא יבצר. לכך נאמר ועשיתם לו כאשר זמם היינו על מחשבתו אף דנהרגין רק אחר שכבר נהרג הנידן לכן הוכרחו רז"ל ללמוד דאיירי שהוזמו עד שלא נהרג מן לעשות לאחיו ואחיו קיים עכת"ד

והנה לכאורה אכתי קשה איך פירשו הראשונים בדרך אחר מדברי חז"ל. ולמה אין למידין ג"כ מלאחיו כנ"ל וכפי הסברא של הלוית חן דמכאשר זמם ולא כאשר עשה באמת אין ראי' וצע"ג. הן אמת דראיתי בשו"ת שואל ומשיב (מה"ב ח"ב סי' ס"ט) שמביא בשם הלוית חן דהטעם דכאשר זמם ולא כאשר עשה הוא משום דשנים שהרגו פטורין לת"ק ולריב"ב ג"כ כל שהוא בב"א. וכוונתו בוודאי לדברים הללו. וא"כ י"ל דהראשונים שאמרו ללמוד מכאשר