תירוש ויצהר (שו"ת) קכד

ונרבע דרבי דל"ל בעולה שהוא זכר עכ"ד. ותמיהני שלא הרגיש דאדרבה מסוגיא זו מוכח להיפך מדברי רש"י ז"ל והרע"ב הנ"ל. האומנם לכאורה גם אני רציתי להביא ראי' מזה נגד דברי המנקר שהביא הכו"פ (בסי' ס"ה) דגיד אינו רק בזכרים ולא בנקיבות. ומ"ש הכו"פ לדחות דבריו מהסמ"ג שכ' דנוהג בזו"נ כבר תפס עליו החת"ס (חיו"ד סי' ס"ט). ועי' בשו"ת טוטו"ד (מהד"ק סי' ק') מה שנדחק בזה. ולפ"ד רש"י ז"ל הרי לכאורה ראי' גלוי' ומפורשת כהכו"פ שישנו גם בנקיבות שהרי תנן מוקדשין ומוקדשין ל"ה רק נקיבות. אבל אדרבה הלא דברי רש"י ז"ל תמוהין מסוגי' דהכא. דא"כ איך מוקי לי' מתני' בבכור. אם שבלא"ה דברי חכמים קיימים כמ"ש בהגהות וביאורים שבסו"ס בה"ג וז"ל: לשוא הרעיש התולדת אדם לחשוב גאון האחרונים הכו"פ וכו' ושוי' להכו"פ טועה בשגיאה כזה. מעתה יראה הרואה כי בכו"פ צ"ל "סה"ג" וכוונתו ע"ז הספר ה"ג דהיינו רבינו הבה"ג ז"ל וכן יש להוכיח כדברי רבינו הכו"פ מדברי רש"י ז"ל על דברי הגמ' שם ל"ש אלא קדשים הנאכלין. ופרש"י חטאת ואשם ושלמים עכ"ל. אע"ג דחטאת היא נקיבה. הרי שבנקיבה ג"כ יש איסור גיד. וכן מבואר להדיא בתוס' שם (ס"ט ע"א) ד"ה א"ד במש"כ דלאו דוקא תרי איסורי דאיכא נמי איסור גיה"נ הרי דחשיב כל בהמה קאתי' גם מאיסורא דחלב ודם וגיה"נ ממעי אמו. הרי בהדיא שגם בנקיבה יש איסור גיה"נ גם מדברי הגמ' שם (ד"צ) וריו"ח אמר אחד קדשים הנאכלין ואחד קדשים שאינן נאכלין. ופרש"י עולה ע"ש. הרי מפורש ג"כ דעולה שהוא זכר ג"כ בכלל מוקדשין דתני במשנה. אכן לפענ"ד נראה דלק"מ דבזבחים (דל"ה שם) תנן השוחט את הזבח דבר כו' השוחט את הזבח לאכול כו' השוחט את המוקדשין כו' וע"ז כ' רש"י ז"ל כל היכא דנקיט האי לישנא מיירי בנקיבות עכ"ל. כלומר מדפלגינהו לתרי לישני דרישא דמתני' תנינן זבח ואח"כ שינה התנא לשונו ותני מוקדשין בזה אשמעינן דעכשיו מיירי בנקיבות ולא זבח שהוא שם הכולל לכל הקרבנות כדקתני בתחלה (עי' תוי"ט ריש זבחים). אבל לעולם כ"ה דקתני מוקדשין סתם בודאי כולל בין זכרים ובין נקיבות וכל הקושיות לק"מ

יח) קושית חותני הגאון האמיתי שליט"א בסנהדרין היא קושי' נחמדה. אבל י"ל בפשיטות דר"ש לשיטתו דאמר ביבמות (ס' ע"ב) קברי עכו"ם אין מטמאין באהל דאתם קרויים אדם ולא עכו"ם עיי"ש. א"כ לשיטתו בודאי ס"ל כשיטת ר"ת בכתובות (ג' ע"ב) בד"ה ולדרוש דביאת עכו"ם הויא כבהמה ואינו עושה זונה. א"כ לשיטתו שפיר צריך קרא בפנוי' הנבעלת לעכו"ם דזונה ל"ה שהרי ביאתו כביאת בהמה כמ"ש ר"ת. אבל בתולה מ"מ לא הויא ולכך שפיר צריך קרא והוא אשה בבתולי' יקח וז"פ וברור עכ"ל חתני הג' שליט"א

יט) והנה כהיום שנתתי בדפוס ת"ל. הנני להוסיף ממש"כ בחידושי בענין זה. איתא במכות (ד"ב ע"א) כיצד העדים נעשים זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה ארבעים וכו' עיי"ש

וכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו שם וז"ל ואע"ג דמפסדי. להו תרומה ושאר מתנות כהונה וטעמא דלא משלמי להו איבעית אימא משום דהאי פסידא לא ברי הזיקא וגרמא בעלמא הוא דכותה בעלמא פטור דמי יימר דיהבו להו מתנות כהונה דהא טובת הנאה לבעלים וכו' ומסתמא רחמנא כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום וכדפי' מורנו המובהק הרא"ה ורבי' ז"ל עכ"ל

והנה לפי סברא זאת דלא אמרינן כאשר זמם לגרום יש לפשוט ספיקו של הקצה"ח בסי' ל"ח אי אמרינן גבי ע"א דין הזמה היכי דע"י עדותו בא לחיוב ממון כגון בטוען א"י עיי"ש. ולפי זה בוודאי אינו בדין הזמה דהא באמת בא רק לחייב שבועה ואם כי נתחייב ממון ע"י טענתו א"י לזה הוי רק גורם. שוב ראיתי לש"ב בשו"ת שואל ומשיב מהד"ב ח"ב סי' נ"ט שכתב כן על ספיקו של הקצה"ח והנני שש שכוונתי לדברי הגדול בעזה"ש

גם יש ליישב קושי' התוס' מכות (דף ג' ע"א) ד"ה מעידין שהקשו ולחייבו שאר כסות דהא מפסידין לאשה עיי"ש. ולהנ"ל ניחא דהוי רק גורם. גם מה שהקשה רש"י שם שאף נכסי מלוג הי' מפסידין אותו בעדותן ג"כ ניחא דהא הוי רק זמם לגרום דעיקר עדותן הי' לחייבו כתובה. ואולי דזאת באמת כוונת רש"י ז"ל שם בדברי קדשו וז"ל דיכולין לומר אנו לא העדנו אלא על כתובתה עיי"ש. אכן הרא"ש ז"ל כ' בסי' א' וז"ל שיכולין לומר לא ידענו שהי' לה נכסי מלוג עכ"ל. משמע דלא תי' כסברת הריטב"א ז"ל דלא אמרינן זמם לגרום

כ) והנה לפי סברת הריטב"א דלא אמרינן כאשר זמם לגרום וכן לפי דברי רש"י כיון שלא הי' כוונתם רק לכתובה אינם משלמין על הא דנכסי מלוג שהי'. אגב יש לי לפשוט מה שנסתפקתי והובא בשמי בשו"ת עץ החיים ח"א סי' י"ד בהא דאם עדים העידו שטבח ומכר ואח"כ באו עדים שגנב זאת וא"כ ע"י עדותם נתחייב בדו"ה כיון שמקודם שידעו שגנב אז יכולין לומר ששלו טבח ומכר ואח"כ באו עדים והזימו העדי גניבה אם חייבין לשלם רק כמו שרצו להפסידו שנים או שנאמר כיון שע"י עדותם הי' משלם דו"ה לכן מחייבין המה ג"כ דו"ה. ולהנ"ל מבואר כיון דבאמת לא הי' עדותן רק שגנב אם כי עי"ז הי' מפסיד ג"כ מטבח ומכר עכ"ז הוי רק גרם ועוד הוא קו' מהא דרש"י והריטב"א כיון שבאמת הא דטביחה ומכירה הי' מעדים אחרים ורק ע"י עדותם גרמו לשלם גם דו"ה והבן. שוב ראיתי בירושלמי ב"ק פ' מרובה בסוגיא דהזמה שמביא דברי עיי"ש א"כ הוא לכאורה נגד הרש"י והריטב"א והבן

כא) ובסוגיא ד "העדים שאמרו"בכתובות (די"ח ע"ב) כתבתי בתוס' ד"ה מחמת נפשות וכו' וא"ת וכו' ליהימנו במיגו דאמרו אנוסים מחמת נפשות וכו' וי"ל דאונס מחמת נפשות לא שכיח ועוד דבשני עדים לא אמרינן מיגו עיי"ש. ומקשים העולם על רב"ח דקאמר דכשאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים. דלפי מאי דפסקינן (בש"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף ל"ז) דחייבים העדים לשלם ללוה דלגבי עצמם נאמנים שהיו אנוסים מחמת ממון. וא"כ חייבו את הלוה לשלם ממון שלא לוה באמת. א"כ קשה קושי' התוס' הנ"ל דליהימנו מ"מ במיגו דמחמת נפשות. ותירוצם דבשני עדים לא אמרינן מיגו לא שייך הכא דהשתא הוי כאן לאפטורי מממון ואמרינן שפיר מיגו. וכדכתבו בתוס' דקידושין (דף מ"ג ע"ב) בסוגיא דשליח נעשה עד בד"ה והשתא עיי"ש. וראיתי בס' שער יהודא שמביא קושיא זו ותירץ עפ"י מש"כ בתוס' שיש להם מיגו דפרוע א"כ יכולים לפטור עצמם בשני דברים או במיגו דפרוע או באנוסים היו מחמת נפשות. ולכך לא יפול לשניהם בלבן לומר דבר אחד כי זה יפטור עצמו במיגו דפרוע והשני יפול בדעתו לומר אנוס הייתי מחמת נפשות ולק"מ עכ"ל

אבל לענ"ד ליתא לתירוצו וכאשר אבאר. דהנה מקשים האחרונים בתוס' הנ"ל שכתבו לתרץ דלא אמרינן מיגו דאנוסים היינו מחמת נפשות משום דאנוסים היינו מ"נ לא שכיח. ועוד דבשני עדים לא אמרינן מיגו. וקשה דבתירוץ הראשון דכוונתם לתרץ אף אי אמרינן מיגו בשנים כמ"ש הפ"י לעיל דדעת רש"י באמת כן הוא דאמרינן מיגו בשנים וא"כ לא הועילו כלום בתי' זה דאכתי תקשה לרב"ה דליהימנינהו אנוסים מחמת ממין במיגו דאי בעי אמרו פרוס הוא כקושי' התוס' לעיל בד"ה א"נ. ואי אמרינן מיגו בשנים א"כ אין לנו רק השני תירוצים דתי' בתוס' לעיל. או דהו