תירוש ויצהר (שו"ת) קכג

קו' והבן. ועיין בקונטרסי בס' צבי לצדיק (דף מ"ה)

ולפ"ז כאן בעדים שמעידין לפטור את הנתבע מה שאינם משלמין משום דהוי כאשר עשה. הוא משום שהאמת הוא כעדותם וא"כ לא שייך להקשות דהוי עדות שאאילה"ז. דדוקא באם אין יכולין להזימם. ועי"ז יהי' נגלה למפרע שאינם נאמנים משום דאין יראים להגיד שקר אז לא הוי עדות. אבל כאן מה שלא נוכל להזימם הוא מטעם שאנו מחזיקים אותם לכשרים. א"כ אין לומר בשביל זה שאנו מחזיקים אותם לנאמנים זאת עוד יגרע כוחם שלא יהיו נאמנים. והוא סברא ישרה ת"ל. וראי' לסברא זו מצאתי בחידושי הרמב"ן הנקראים שלש שיטות (דפוס זאלקווא שנת תקפ"ה) במכות (דף ד') וז"ל והגאונים פירשו באו אחרים והזימום לאלו שהוזמו זוממין, ואפילו מאה אלו מזימין לאלו ואלו לאלו כולן נהרגין. כלומר אותן שהזמה חלה עליהן. זה פי' הראשונים ז"ל וכן מצאתי אני מפורש בדבריהם, ואע"פ וכו' וא"ק ר' יהודה דקאמר אין מקבלין הזמה של כת ד' א"כ כת ג' נמי עדותן בטילה. לפי שאין אתה יכול להזימם. וכת ב' נמי אינם בזוממי זוממין וכו' וי"ל שאני התם דלא מקיימי עלייהו הזמה. אע"ג דאיתני סביראי אבל הכא משום חששא בעלמא הוא דמבטלין סהדותא. ואילו ידעי דקושטא קאמרי מקיימא עלייהו הזמה. אלא דכיון דמבלבלא סהדותא כולי האי מבטלינן לכולהו למפרע עכ"ל

יד) ודבורני שבלומדי בבחרותי בישיבת אדמו"ר הגאון נזר הקודש ציסו"ע מו"ה זאב נחום זצ"ל אבד"ק ביאלא דליטא אמר לי שראה בילדותו באיזה רמב"ן סברא זו. ולא זכר מקומו. והוא ז"ל הסביר התי' דעשאאילה"ז דלא הוי עדות היינו דוקא היכא דמאמינים להמזימים. כגון בטריפה שהרג דמאמינים למזימים. רק שאין אנו יכולין לעשות בהם דין הזמה משום דגברא קטילא כו'. אבל כאן שאין אנו מאמינים למזימים משום הטעם דאיסטטית ולא נתודע כלל אם העידו שקר אם לאו. זה לא נקרא עדות שאאילה"ז. לכן אף שאין שאר הכתות נהרגין. מ"מ כת ראשונה נהרגת ולא הוי עדות שאאילה"ז. ואנכי ת"ל זכיתי לראות דברי קדשו של הרמב"ן ז"ל שם. ועיין בהרי"ף מכות שם, ובתוס' רי"ד (ב"ק דפ"ג ע"ב). ולפ"ז כש"כ במקום שבאמת מאמינים לראשונים. ומצד הנאמנות שלהם אין עושין בהם דין הזמה. בודאי אין לומר שלא יהיו נאמנים משום שלא נוכל להזימם והבן

והנה בהבדל שבין הכחשה והזמה איתא בטור (חו"מ סי' ל"ח) דהכחשה הוה בגוף העדות ומה חזית דציית להני כו' אבל הזמה הוי כאילו העידו על גופן של עדים והראשונים נעשו בעלי דברים וכאילו העידו עליהם שחיללו את השבת שנאמנים ע"ש. וכ"כ הבחיי פ' שופטים. ועיין בשו"ת מהרי"ט שם. וברמב"ן שופטים. ופי' המשניות להרמב"ם ריש מכות. ועיין לח"מ פי"ח מה' עדות. ובשו"ת דברי יעקב סי' כ"ב. א"כ י"ל דזאת היא באמת סברת הרמב"ם בהא דהכחשה והזמה דאם הם בהדי הדדי א"כ הוי גם עדותם של האחרונים נגד עדותם של הראשונים מצד ההכחשה א"כ מה חזית. ובאמת הראשונים נאמנים וחשיב הכחשה ולא הזמה. ולפ"ז לא קשה כל הקושיות הנ"ל דהוי עדות שאאי"ל בהא דפלוני רבעני ושנ"ע וכדומה. דהא מה שלא נעשה בהם דין הזמה הוא מטעם נאמנות דידהו ואין לומר בשביל זה שיגרע כח עדותם מצד שאאי"ל וכנ"ל

טו) ובדרך זה אמרתי תה"ל ליישב קושית תוס' כתובות (דף י"ח ע"ב) ד"ה אין נאמנין דליהימנו במיגו דאי בעי אמרי פרוע. דהנה הפנ"י כ' לפרש הא דא"ל רבא כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד וז"ל ולכאורה הי' נ"ל דהא דלא מהימנו, אח"כ לומר אנוסין הייינו מחמת נפשות משום דהוי עשאאילה"ז שאם יבואו עדים ויאמרו עמנו הייתם בשעה שאומרים שחתמו באונס א"כ ל"ש כאן תורת הזמה שיתחייבו לשלם להמלוה דאדרבה בהאי הזמה נתבטלה חתימתן לגמרי שהרי הוזמו שלא היו באותו זמן במקום החתימה. אלא דלשון הש"ס דקאמר כיון שהגיד שאחו"מ לא משמע הכי וצ"ע עכ"ל. אבל דבריו תמוהין דאם כד"ק שבאנוסין היינו א"נ משום דאאילה"ז א"כ הא דאמרינן לקמן האומר שטר אמנה הוא זה א"נ. ופריך הגמ' דקאמר מאן וכו' אי דקאמרי עדים אי כת"י וכו' אמאי לא מהימני ולהפנ"י מה פריך הא לא הוי עדות משום דאאילה"ז. וכן קשה לקמן גבי מודעא היו דברינו דנאמנים למר בר"א. וכן בתנאי היו דברינו דאר"נ לקמן דנאמנים הא הו"ל אאילה"ז. ומצאתי בס' אה"צ שם שהעיר בזה על הפנ"י. אכן לדברינו הנ"ל אין זה ענין לעדות שאאילה"ז וליתא גם לסברת הפ"י ז"ל דאיך נאמר שאין נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות משום שאאילה"ז. כיון דבהא דאינם בהזמה יתברר יותר שאמת הוא דהשטר פסול. דכמו שהמה רוצים לפסול שטרו של המלוה ע"י שאומרים אנוסים היינו. כן ע"י ההזמה נצמח ג"כ שלא חתמו השטר כלל ובודאי שאין הלוה חייב כלל למלוה. ודוקא באם עדים רוצים לחייב או להפסיד לאחד וע"י הזמה יתוודע שרצו לחייבו ולהפסידו בחנם. כי באמת אינו חייב כלל. ובאם לא יהיו העדים בהזמה שפיר יש לחוש ששקר המה מעידין שאין מפחדין מפני הזמה. אבל כאן אדרבה ע"י המזימין יתברר שאמת דבריהם שהשטר פסול. והא דלא יתחייבו בהזמה לשלם להמלוה הוא מפני שגם לדברי המזימין אין מגיע להמלוה כלום. ולמה ישלמו בדין הזמה כיון שלא רצו ולא זממו להפסידו בחנם. ולפ"ז מיושב קו' התוס' דליהימנו במגו דפרוע. ז"א דטוב להם לומר אנוסים היינו דאינם מתיראים מהזמה דל"ש הזמה כנ"ל. אבל יראים לומר פרוע שמא יזומו וצריכין לשלם על שרצו להפסידו למלוה. אף שיוכלו לומר דא"י באיזה יום פרע מ"מ שמא ידעו בעצמם שכל זמן ההלואה לא היו בביתם והיו עם אנשים ביחד בדרך למרחוק באופן שיוכלו להזימם ולומר עמנו הייתם כל זמן ההלואה עד היום. ולכן ל"ה מיגו והבן

טז) באופן אחר יש לתרץ פסק הרמב"ם ז"ל הנ"ל עפ"י ש"ס סנהדרין (דמ"א) בעידי נערה המאורסה דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו. וי"ל דזאת היא סברת הרמב"ם דהוי הכחשה משום דאינם בזוממי זוממין. דהא אם יבוא כת שלישית ויזימו כת שני' יוכלו כת שני' לתרץ א"ע דלא הי' כוונתם להזים את הראשונים רק להכחישם והראי' שאמרו גם הכחשה. וממילא אינם יכולים להזים הראשונים. והנה רש"י סנהדרין (דף ע"ח) כ' דרבא דסובר עד זומם חידוש הוא א"צ להיות בזוממי זוממין. אף דיכול להזימה בעינן גם לרבא כמבואר שם בש"ס. א"כ הרמב"ם לשיטתו דפוסק כאביי דע"ז לאו חידוש וצריך שיוכל להיות בזו"ז ולכך הכחוה"ז כאחת אינם בכלל מזימין. אבל לרבא באמת נחשב הזמה. ומחייבין כת הראשונה אף שלא יוכל להזים כת שלישית ל"ל בה וממילא בשליח נעשה עד דהוא רבא אר"נ. ובב"ב הוא תי' רבא ולשיטתו ניחא. וי"ל דגם ר' יוסף בפלוני רבעני סובר עד זומם חידוש הוא. רק צריך להבין פסק הש"ע ודו"ק. ועיין בס' שמן הטוב (דף ע"ב)

יז) ובמשך הימים הי' בביתי חתני הרב הגאון הג' וכו' כש"ת מ' אברהם נתן עלבערג שליט"א אבד"ק בלאשקי וראה קונטריסי מימי ילדותי ורשם על הגליון הערות הללו: התמי' של חותני הגאון האדיר שליט"א על דברי רש"י בזבחים (ל"ה) עצומה מאוד. ובאמת שלא כל רש"י לבד קשה אלא דכל הקושיות תקשי ג"כ לרבינו הרע"ב בזבחים (פ"ב מ"ה) שכ' ג"כ כלשון פרש"י ז"ל. והנני מוסיף להפליא ג"כ על פירש"י הנ"ל מש"ס חולין (סוף ד"צ ע"א) אלא הכא במבכרת עסקינן דברחם קדוש וע"ש בפירש"י כגון בכור ממנ"פ כו' ובתוס' שם. הרי בהדיא מתניתין דתנן התם ובמוקדשין ואפ"ה מוקי לה הגמ' בבכור שהוא זכר

וראיתי במכתבו השני מ"ש ליישב הגמ' לעיל (פ"ט ע"ב) דפריך מוקדשין פשיטא ולא משני דקמ"ל בעולה