תירוש ויצהר (שו"ת) קכב

רש"י זבחים (ל"ה ע"א) ד"ה את המוקדשין. ממתני' מכות (כ"א ע"ב) יש חורש תלם א'. ומגמ' תמורה (ל' ע"ב) מוקדשין

ואחר שולחי מכתבי על הדואר. ראיתי כי יש להביא ראי' לדברי רש"י מגמ' חולין (פ"ט ע"ב) מוקדשין פשיטא. ולכאורה קשה נימא דאשמעינן בעולה כרבנן דרבי שם (בדף צ' ע"א). אך לדברי רש"י ניחא דל"ל דמיירי בעולה דהא אין עולה בא מן הנקיבה. וזכרתי ימים מקדם בהיותי כבר ארביסר. ראיתי ביד דודי הנגיד גדול בתורה וחסיד אמיתי מ' יצחק זצ"ל הארמאן בבילגורייא שהי' נקרא ר' איצק ר' מאטילם [חתן זקיני הרה"ג צדיק נשגב ר' שמואל אליהו זצ"ל שווערדשארף] כתי"ק חידושים מש"ב הגאון מאור הגולה מ' מרדכי זצ"ל אבד"ק טיקטין. ושם מפלפל באיזה ענינים אשר אני מביא בזה. אבל לא אזכיר דברי קדשו בזה והכתי"ק נאבד לדאבון לבבי. ועי' באקדמות מילין בראש ס' דברי גדולים

ט) בגמ' נדרים (ד"ג) כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכלה עובר משום בל יחל. ע"ש בהגהות רעק"א ז"ל במה שהקשה וז"ל עיין לקמן (דף ח' ע"א) בתוס' ד"ה והלא מושבע וצ"ע דהא נדר בקום ועשה לא משכחת לה דכל נדר הוא שאוסר חפץ עליו ובנדר של אוכל ס"ל לכמה פוסקים דהוי יד דכוונתו לאסור המאכל עליו אבל לידור לעשות מעשה לא משכחת לה וד' יאיר עיני עכל"ק

ולי זעירא האיר ד' ומצאתי ת"ל בילקוט (פ' נשא) שהי' לפניו גירסת הגמ' כגון דאמר ככר זו עלי ואכלה עובר משום בל יחל

אגב אמרתי לכתוב להדר"ג מה שהעירותי זה מכבר בהתנא ר' אליעזר בן שמוע [יען ראיתי להדר"ג מציב לו יד בספרו. בשורה בפי אודותיו] במה שראיתי בס' קול הרמ"ז בחי' לעירובין פ"ט שכ' וז"ל רבי אליעזר ביו"ד בתו"כ ובגמרא גרסינן רבי אלעזר והוא ראב"ש שהי' בזמן רבי עכ"ל. ונפלאתי הלא ר"א בן שמוע הי' רבו דרבי כמבואר ביבמות (פ"ד ע"א) כשהלכתי ללמוד תורה אצל ר"א בן שמוע. וכן מבואר בעירובין (נ"ג ע"א) ולמה דקדק הרב הרמ"ז שהי' בזמן רבי שמורה להיותו בימיו שוה בשוה

גם בראותי מכבר דברי הגאון בספרו עיון יעקב בברכות (ט"ז ע"ב) שכ' וז"ל סתם ר"א הוא ר"א בן שמוע כמש"כ בס' היוחסין עכ"ל. ונפלאתי אז דהוא מיחס הדברים לס' יוחסין ובאמת הוא דברי רש"י בשבת (י"ט) וברש"י גיטין (ל"ח). ועוד מקומות. ובהקדמת הרמב"ם לסדר זרעים

וראיתי לזקיני בסדר הדורות אות ר"א בן שמוע משמת ר"א נגנז ס"ת (משנה סוף סוטה) עכ"ל. ואתפלא חדא דהיא ברייתא ולא משנה. שנית דשם נאמר על ר"א בן הורקנוס. דשם איתא משמת רבי אליעזר ביו"ד עיי"ש

יא) אגב אכתוב לכ"ת מה שנתחדש לי ת"ל בלימוד עם תלמידי שי'. הרמב"ם (בפי"ח מה' עדות ה"ב) כ' מה בין הזמה להכחשה וכו' עיי"ש דמבואר דסובר הרמב"ם ז"ל דהיכא דאיכא הכחשה והזמה בהדי הדדי ל הוי הזמה רק הכחשה. וכ"כ הלח"מ שם. וכתב הטעם דדיינינן רק על ההכחשה משום דהזמה חידוש הוא והבו דלא לוסיף עלה דדוקא היכא דליכא הכחשה אבל היכא דאיכא הכחשה כהכחשה דיינינן לה עיי"ש ופיה"מ להרמב"ם ומש"כ זקיני בתוי"ט פ"א דמכות. ועיין בשו"ת מהרי"ט חלק אה"ע סימן ל"ז שמביא בשם הרלב"ח והר"י בר רב שנחלקו בזה היכא דאיכא הכחשה והזמה כהדדי אי הוי הכחשה או הזמה עיי"ש

והנה דו"ז הגה"ק מו"ה חיים יונה תאומים ז"ל אבד"ק ברעסלא בקונטרס רח"י הק' על הרמב"ם מהא דפלוני רבעני לאונסי דהוא ואחר מצטרפין להורגו עיין סנהדרין (ד"ט). והרי התם אם יוזמו יהי' ג"כ הכחשה בגוף המעשה דהא אומרים דאותו שאמר שנרבע הי' עמהם והו"ל עדות שאאי"ל. וזקני בס' המקנה קידושין (דמ"ג) הק' ג"כ מהא דהן הן שלוחיו הן הן עדיו. דהא אם יוזמו יהי' והוי עדות שאאי"ל. ובשו"ת פרי תבואה ח"ב סי' נ"ד מביא קושי' זו בשם זקני הגה"ק הרר"ש מנ"ש זצ"ל

והנה זקני בס' המקנה שם וכן בתומים סי' ל"ח מחלקים דדוקא כשאומרים עמנו הייתם וגם מכחישין גוף המעשה והוא ללא צורך רק שמכוונים ג"כ להכחשה. לכך מי יימר דהזמה עיקר דילמא ההכחשה עיקר. אבל במקום שההכחשה מוכרחת ונמשכת ממילא ולא סגי בלא"ה כמו בפלוני רבעני וכדומה שפיר הוי רק הזמה עיי"ש

יב) ובזה יש ליישב גם קושית שו"ת שם ארי' קונטרס הזמה מהא דב"ב (דכ"ט) דפריך הש"ס למ"ד דחזקה בעי רצופין מדתנן חזקת הבתים וכו' והא בתים ביממי ידעי ובלילי לא ידעי ומתרץ רבא כגון דאתי בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיני' ודיירינן בי' תלת שנין יממי ולילי והתם קשה ג"כ דאם יוזמו נמצא גם גוף המעשה שקר וכבר נודע דעת הש"ך סי' ל"ג דגם בממון בעינן יכול להזימה. וכן קשה להפוסקים בחו"מ סי' ל"ד ס"ק כ"ז דהעד ובע"ד מצטרפין לפסול הבע"ד השני לעדות ולשבועה הא גם התם הוי עדות שאאי"ל. ולהנ"ל ניחא. וכן לשיטת הגידולי תרומה שער כ"ט חלק ג' שמביא בשם מהר"י ן' לב דדייק מלשון הרמב"ם ז"ל לחלק דדוקא בכה"ג דאמרי שבמקום זה שאתם אומרים היינו עמכם ועם אלו ולהד"מ לא זה הרג ולא זה וכ' בזה הוי רק הכחשה כיון שלא שינו המקום אבל אם אומרים עמנו הייתם במקום אחר אף אם מוסיפים ואומרים שגם הלוה או ההורג הי' עמהם מ"מ לא מבטל ההזמה עיי"ש א"כ ניחא שפיר

ועיין בס' שובע שמחות קידושין (דמ"ג) דמפרש בדברי הרמב"ם כהריב"ל בביאור יקר ומתוק דפח"ח. ועיין בס' נזיר השם לאהע"ז סימן ל"ה. ועיין בשו"ת מהר"ל בן חביב סי' קל"ו. ומש"כ דו"ז הגאון בס' ברוך טעם בסוגי' דפלגינן דיבורא סי' ב'. ובס' פתח הבית סי' כ"ח. ובשו"ת שו"מ מה"ק ח"ג סי' מ"א. ובשו"ת בנין ציון סי' ע"א ק"א. ובס' ערוך לנר יבמות (דצ"ד). ובס' דורש לציון (דנ"ח ע"ב ודס"א). ובס' אמרי בינה בסוגי' דשליח נעשה עד (דקי"א). ובספר מכתב לדוד בסו"ס נפש דוד אות י"ב. ובס' ארי' דבי עילאי קידושין (דמ"ג). ובס' פארי הלכות (די"ז). שו"ת שאילת שלום מה"ת סי' פ'. וס' מנחת חינוך מ' תס"ב. שער יהודה כתובות (דט"ז). ובשו"ת כתב סופר חו"מ סי' א' ב'. וש"ס בזה

יג) ולעד"נ לתרץ באופן חדש בהקדם קושית הנמו"י ב"ב (דף נ"ו) בהא דעדים שהעידו שאכל ג' שנים ונמצאו זוממין דמשלמין והא הוי כאשר עשה כיון שהוא מוחזק בהשדה. ועיין במשל"מ שהביא להקשות בעדי חזקה הא הוי עדות שאאילה"ז. דאם יזימו אותם יהי' כאשר עשה. וכן הקשו האחרונים מכל עדות שמעידין לפטור את הנתבע והמוחזק הוי תיכף כאשר עשה

ולעד"נ לתרץ בסברא חדשה. דהנה באמת לשיטת הסוברים דגם בממון אמרינן ולא כאשר עשה. ולכאורה הלא בממון עונשין מן הדין כמבואר בתוס' ב"ק (ד"ד). אכן י"ל כעין סברת האפריון שופטים דעד זומם חידוש הוא דמה חזית וכו'. רק דכל עוד שהעדים הראשונים מעידים להוציא ממון. והעדים המזימים מעידים לפטור את הנתבע ולהחזיק ממון. א"כ יש לשנים האחרונים גם חזקת ממון המסייע אותם לכך המה נאמנים שבאמת הנתבע פטור והעדים הראשונים שרצו להפסידו ולהזיקו משלמין כאשר זממו. אבל באם כבר נעשה מעשה ששילם על פיהם. א"כ אנו רוצים להוציא הממון בחזרה. אז שוב החזקת ממון מסייע לראשונים לכן באמת המה נאמנים ופטורים. ואין כאן